בע"ה כ' תשרי תש"פ
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

מורא מקדש

רגש לאומי-חילוני הוביל את שיבת ציון, התעוררות רוחנית ליוותה את שחרור ירושלים, אבל כדי שהר הבית יהיה בידינו יש לעבור לדרישת המקדש - מאמר מערכת

  • מערכת הקול-היהודי
  • ג' סיון תשע"ט - 17:17 06/06/2019
גודל: א א א
שער הברזל של הר הבית (צילום: אלחנן גרונר)
שער הברזל של הר הבית (צילום: אלחנן גרונר)

במקום אחד בעולם קיים היום איסור על יהודים להתפלל. האיסור הגזעני הזה נאכף דווקא על ידי משטרת ישראל, במקום הקדוש ביותר לעם היהודי, המקום שבו עמדו שני בתי המקדש, ועליו התנבא הנביא ישעיה: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". התרגלנו מדי לעובדה מדהימה וכואבת זו, עד כדי כך שאנחנו לא שמים לב לגודל האבסורד הזועק עד לשמים.

במשך אלפיים שנה התפללו יהודים וחיכו ליום שבו יוכלו לעלות לירושלים באופן חופשי, והבטיחו "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו", מדי לילה קמו יהודים בכל פזורות ישראל והזילו דמעה על חורבן המקדש.

השבוע צוין יום שחרור ירושלים. 52 שנה עברו מאז ההכרזה המפורסמת שריגשה מיליוני יהודים ברחבי העולם: "הר הבית בידינו".

אך הציפייה הטבעית שהמקום הקדוש ביותר לעם היהודי יחזור לבעליו הטבעיים, שציפו לו אלפיים שנה והתפללו מדי יום לזכות לשוב ולעלות להר הבית ולבנות את בית המקדש, לא התממשה.

משה דיין שר הביטחון החליט להעביר את השליטה בהר הבית לוואקף המוסלמי, ולהסיר מהר הבית את כל סמלי הריבונות היהודית.

יום של חשבון נפש

יום שחרור ירושלים, לצד היותו יום שמציין את הניסים הגלויים שנעשו במלחמת ששת הימים, נס ההצלה של רבבות אלפי ישראל, והנס של המתנה היקרה שקיבלנו מהקב"ה – חבלי ארץ ישראל, משמש גם כיום של חשבון נפש – מה עשינו עם אותה מתנה שקיבלנו?

כבר בשנת תשכ"ט כתב הרב משה צבי סגל – ממפקדי האצ"ל, ומראשוני "נאמני הר הבית" את הדברים הבאים: "זה שנתייים מאז 'הר הבית בידינו' ולמעשה הוא לחלוטין מחוץ לתחום ריבונותנו והשפעתנו, משתרשת התודעה כי הר הבית קדוש הוא למוסלמים, ורחבת הכותל הוא מקום קדוש ליהודים. המועצה המוסלמית העליונה מבססת את שלטונה על ההר... היא אוסרת על יהודים הרוצים לעלות ולהתפלל על ההר ומעמידה משמרות המגרשים יהודים בכוח הזרוע ובאכזריות. שלטונות מדינת ישראל ומשטרת ישראל מסייעים למועצה ה"עליונה" ובכך יוצרים במו ידיהם את עובדת הבעלות המוסלמית הרשמית והמוחלטת על הר המוריה".

בהסכם השלום שחתם יצחק רבין עם ירדן, סוכם שכאשר יושלם הסכם הקבע של אוסלו תינתן עדיפות לירדן בניהול 'המקומות הקדושים בירושלים'. הסכם הקבע כידוע לא נחתם מעולם, במקומו קיבלנו את האינתיפאדה השנייה שהחלה בהר הבית, אבל למרות זאת, מדינת ישראל הקדימה את התחייבותה והעניקה לירדנים סמכות ושליטה בהר הבית.

הפקרות ריבונית מכוונת

בחודשים האחרונים היינו עדים לעוד כניעה והתקפלות מבישה של ממשלת ישראל בעניין הר הבית.

הכניעה בפרשת המסגד בשער הרחמים, ממשיכה את ההתקפלות בנושא המגנומטרים לפני שנתיים.

הסאגה האחרונה התחילה כאשר עבדאללה מלך ירדן – החליט להרחיב את "מועצת הווקף העליונה", זו שמנהלת את ענייני הר הבית מצד ממשלת ירדן, ולהכניס לראשונה נציגים של 'הרשות הפלסטינית' למועצה.

בין החברים החדשים: "מושל ירושלים" מטעם הרשות הפלסטינית שנעצר בשנה האחרונה כמה פעמים בגלל מעורבות בחטיפת ערבי תושב העיר העתיקה שמכר את ביתו ליהודים, ואת המופתי לשעבר של ירושלים, איש האחים המוסלמים ותומך הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית.

בעידוד הוואקף פרצו מאות ערבים למבנה שהיה סגור בצו בית משפט כחמש עשרה שנה עקב פעילות ארגונים איסלאמיים לא חוקיים שהתקיימה במבנה, והקימו בו מסגד.

כפי שהזכירו עיתונאים שונים המסגד החדש במבנה בשער הרחמים הוא המסגד השלישי, שמבססים הערבים בהר הבית בתקופת שלטונו של נתניהו.

למרות הבטחתו של השר לביטחון פנים גלעד ארדן - "לא יקום מסגד בהר הבית" - והצהרות לוחמניות של חברי הממשלה, ואף החלטה של בית המשפט – במבנה בשער הרחמים פועל עד היום מסגד, כשהמשטרה נרתעת מלאכוף את סגירת המבנה.

גם השינוי הראוי לציון לטובה שחל בארבעת השנים האחרונות (הודות לשר לבט"פ ארדן וממ"ז ירושלים יורם הלוי) ביחס המשטרה לעולים להר, לא מכסה על הביזיון שבעצם איסור התפילה בהר והכניעה למתפרעים המוסלמים.

אי אפשר להתייחס לביזיון הלאומי בהר הבית כמאורע מקרי. הרתיעה של ממשלות ישראל למשול בהר הבית היא לא רק עניין של עצלות.

החששות והפחד מלווים את התנהלות ממשלות ישראל בסוגיית הר הבית עוד מימי משה דיין. לא מדובר על פחד רציונלי, כזה המבוסס על הערכות מצב וסיכונים, ולצורך העניין די להיזכר בכך שלפני שנים ספורות הצהיר השב"כ שמעשים הנעשים כיום כדבר שבשגרה בהר (כמו מלמול תפילה) עלולים להצית את המזרח התיכון כולו. ההיסטריה והפחד משקפים את היותו של הר הבית – הר היראה. כפי שקרא את שמו אברהם אבינו "ה' יראה", וכפי שמרמז שמה של ירושלים – "ירא-שלם".

בתורת החסידות מתפרשת מידת היראה כביטוי של רגישות, ומתח הנוצר כתוצאה ממפגש קרוב, המתח מהמפגש שלנו עם אלוקים ועם עצמנו בהר הבית מוליד פחד ויראה.

ההפקרות הריבונית מסמלת את שיאה של הציונות כתנועה חילונית-לאומית. התנועה הציונית הצליחה להביא יהודים לארץ ישראל, ולהקים כאן מדינה, אבל בנושא הר הבית אי אפשר להפריד את הפן הלאומי – שבא לידי ביטוי בביזיון ובהפקרות מול הפרת החוק של הערבים המוסלמים, מהפן הדתי – קדושתו של המקום.

ההיסטריה והביזיון המתמשך בהר הבית גם תחת ממשלות הימין, צריך להוביל אותנו לתובנה שנדרש מאתנו להתקדם צעד נוסף בדרך גאולת ישראל.

רגש לאומי-חילוני הוביל את שיבת ציון. התעוררות רוחנית ליוותה את שחרור ירושלים ויהודה ושומרון, אבל כדי ש"הר הבית יהיה בידינו" צריך רצון יותר פנימי – געגועים לקשר קרוב ואינטימי עם הבורא.

משמעות שמה של העיר ירושלים 'יראה-שלם', שפירושו שלמות היראה, מלמדת שהדרך להתמודד עם המתח העצום היא לאמץ את הצדדים הטובים והנכונים של הפחד. ובמילים אחרות לחיות בשלום עם היראה, כשהיא באה לידי ביטוי ברגישות לקדושה של המקום, ותחושת אחריות עצומה על התפקיד שקיבלנו כשזכינו לכבוש את הר הבית ולהחיל עליו ריבונות יהודית.

העלייה להר – כלי ולא מטרה

בשנים האחרונות ניכרת התקדמות ועלייה מרשימה במספר העולים להר הבית, הציבור מתעורר לנושא המקדש.

דווקא לאור זה יש צורך גם להציב תמרור אזהרה: עלייה להר הבית, ללא הקפדה על דקדוקי ההלכה, ובלי לקבל את מרותה של סמכות רבנית מוסמכת, יצא שכרה בהפסדה, וכך גם הפיכתו של המאמץ לעלות להר מעניין דתי של דרישת המקדש לעניין לאומי.  

נתוני השנה האחרונה מלמדים דווקא על האטה בגידול בעליית יהודים, ויתכן אף שמראים ירידה מסוימת לעומת השנה שעברה. יתכן ועובדה זו יכולה ללמד על הנזק לנושא הר הבית שגורמות גישות בלתי אחראיות שאינן נשמעות לסמכות תורנית מובהקת.

פריצת גבולות הלכתיים בעלייה להר הבית, ובפרט שיתוף פעולה ועידוד של יהודים לעלות שלא בטהרה, מחזקת את הדעות ההלכתיות האוסרות לעלות להר הבית, מתוך חשש זה עצמו, וכן נותנת חיזוק לארגונים כגון "מורא מקדש" הפועל כנגד עלייה להר הבית בניגוד לעמדת הרבנות הראשית לישראל.

את העיסוק בנושא הר הבית, דווקא בגלל שהוא כל כך חשוב, צריכים להוביל תלמידי חכמים ויראי שמים. כאלו שמול עיניהם מאמר חז"ל "לא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי שציווה עליו".

אסור להפוך את היוצרות ולהפוך את הכלי למטרה. העלייה להר איננה המטרה, אלא כלי לדרישת המקדש, וזו צריכה להיות דרישה פנימית, רוחנית, כזו שלא ייאמר עליה "מי ביקש זאת מידיכם רמוס חצרי".

שימת הדגש על דרישת המקדש תאפשר שיתוף פעולה בין העולים להר ובין אלו שאינם עולים מנימוקים הלכתיים, סביב פעולות נוספות שיש בהם כדי לבטא את דרישת המקדש, כדוגמת סיבוב השערים החודשי וקיום מצוות שמירת המקדש גם כלפי התיירים שעולים להר.

שיתוף פעולה כזה יהפוך את המאבק על הריבונות בהר הבית לחוצה מגזרים, ויוביל בעז"ה למהפיכה של ממש בדרישת המקדש, גם בחוגים החוששים כיום מעיסוק בנושא.

תגובות (4) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 6 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד