מקדש תשפ"ו: אש משמיים או בידי אדם

"רוב שנותיי", מעיד שלמה בריז, שנולד, גדל והתחנך בזרם החרדי-ליטאי, "לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה שנקרא הר הבית. ביקרתי כמה פעמים בכותל המערבי, אבל לא ידעתי שיש משהו מעבר לו. כשלמדתי בישיבת חברון למדתי שנה שלמה רק מקרא – חומש, נביאים וכתובים. שם נחשפתי לעומק החיבור של הקב"ה ושל עם ישראל למקדש. פתאום הבנתי שהמציאות שלנו בארץ ישראל מאפשרת את שיבתו של בית השלישי, ומה שחוסם אותנו הוא בעיקר התודעה שלנו, התודעה של עם ישראל. מאז מבחינתי הכול היסטוריה".

מאז בריז לא רק למד על בית המקדש ולא רק עלה להר הבית, אלא הוא פועל באופן מעשי להתכונן לבניית המקדש. מבחינתו לא מדובר בחלום אוטופי רחוק אלא ביעד מציאותי שהוא ועוד רבים מנסים להשיג.

מהלכה למעשה: שחזור סדרי העבודה וכלי המקדש

בשנים האחרונות עבר העיסוק בהקמת בית המקדש השלישי ממישור רעיוני לשורת פעולות מעשיות. הפעילים בתחום אינם מסתפקים בלימוד הלכות המקדש או בהצגת חזון לעתיד, אלא מנסים לשחזר בפועל את סדרי העבודה, לייצר את הכלים הנדרשים ולהכשיר אנשים לביצוע המשימות השונות.

למשל, פרה אדומה, שהאפר שלה שימש בזמן בית המקדש לטהרה מטומאת מת, נדרשת לצורך כניסה למקומות המקודשים ואכילת קורבנות מסוימים. הפרה חייבת להיות אדומה כמעט לחלוטין, ללא מום וללא נשיאת עול. כיום מוחזקות במתחם בשילה ארבע פרות אדומות הנתונות למעקב, אך טרם פורסם שאחת מהן הוכשרה סופית או שנשרפה והופקו ממנה מי טהרה כשרים.

בניית המזבח – המזבח החיצון הוא המקום שבו נזרקים דמי הקורבנות ומוקטרים חלקיהם, ובנייתו מחייבת מידות, מיקום, חומרים ומבנה מדויקים על פי ההלכה. בחווה לרגלי מצפה יריחו ניצב דגם גדול לתרגול עבודת הכוהנים ונערכים ניסויים באבנים ובלבנים.

הכשרת כוהנים – הכוהנים נדרשים ללמוד ולתרגל את סדרי קבלת הדם, זריקתו, הקטרת הקורבנות, הדלקת המנורה, הקטורת ושאר העבודות, לצד בירור ייחוסם וכשירותם ההלכתית. קבוצות מצומצמות של כוהנים משתתפות בשנים האחרונות בלימודים ובהדגמות מטעם מכון תורת הקורבנות ומיזם ממלכת כוהנים.

בגדי כהונה – כוהן הדיוט עובד לבוש בארבעה בגדים, וכוהן גדול – בשמונה. הלבוש המדויק הוא תנאי לכשרות העבודה ולא רק לבוש טקסי. בשנים האחרונות ייצר מכון המקדש מערכות משוחזרות של בגדי כוהנים וכוהן גדול, ובחלק מהתרגולים משתמשים בהן.

תרגול קורבן הפסח – הקרבת הפסח כוללת שחיטה, קבלת הדם וזריקתו, הפשטת הקורבן, הקטרת האימורים, צלייה ואכילה בחבורות, וכן טיפול מהיר במספר גדול של קורבנות. כיום, ביוזמת מטה ארגוני המקדש, נערכות הדגמות הכוללות כוהנים, בגדים, כלי דם, שירת הלל וצליית טלה, אך לא מדובר בקורבן הלכתי, והאירועים אינם נערכים במקום המזבח בהר הבית.

גידול שעורה וקורבן העומר – קורבן העומר הוא מנחת שעורה חדשה המובאת בט״ז בניסן לאחר קצירה, עיבוד, טחינה וניפוי, והקרבתו מתירה את אכילת התבואה החדשה. חלקות שעורה נזרעו בכמה מקומות בארץ, ונערכו שחזורים של הקצירה ושל הכנת המנחה.

שתי הלחם – בחג השבועות מובאות למקדש שתי חלות חמץ מחיטה חדשה, המונפות עם שני כבשים, ולאחר העבודה מתחלקות לכוהנים. שורת פעילים כבר ערכה אפייה והנפה סמלית של חלות בידי כוהנים.

לחם הפנים – 12 חלות הונחו מדי שבוע על שולחן הזהב, והכנתן חייבה שמירה על צורה, יציבות וטריות לשבעה ימים. מכון לחם הפנים ומכון המקדש עורכים ניסויי אפייה תדירים, על פי תבניות ובמודלים בגודל מלא.

סממני הקטורת – הקטורת הורכבה מ-11 חומרים בכמויות מדויקות, והאתגר המרכזי כיום הוא זיהוים ושחזור דרך הכנתם. מחקרים וניסויים, כדוגמת מחקריו של פרופ' זהר עמר, קידמו את זיהוי הסממנים, אך עדיין אין הסכמה מלאה לגבי כולם.

שירת הלוויים והנגינה – הלוויים שרו במקהלות בזמן ניסוך היין והקרבת קורבנות הציבור, ניגנו בכלי נגינה ואף תקעו בשופר. שירה, אמירת הלל ותקיעות משולבות בתרגולי קורבן הפסח שנערכו בשנים האחרונות.

אריגת הפרוכת – הפרוכת נארגה מחוטי תכלת, ארגמן, תולעת שני ופשתן בממדים ובשיטות מורכבות והפרידה בין הקודש לקודש הקודשים. כיום נעשים ניסויים בשחזור החוטים ושיטות האריגה בלשכת הפרוכת באיתמר.

הכנות נוספות הן יצירת כלי המקדש על ידי מכון המקדש, לרבות מנורת זהב, שולחן, מזבח קטורת ועוד. כמו כן הקמת המקדש מחייבת הכרעה בדבר מידות הבית, העזרות, הלשכות, המזבח וקודש הקודשים, וכן תכנון הנדסי, בטיחותי ותחבורתי מודרני. לשם כך יש דגמים ותוכניות פרטיות, אך אין תוכנית בנייה רשמית, היתר תכנוני, תקציב ממשלתי או הסכמה הלכתית ומחקרית על כלל הפרטים ועל המיקום.

מזבח נייד ומוכנות ליום פקודה

"כשאני לומד משהו אני שואל וחוקר כיצד אני יכול לקיים אותו בפועל", מסביר הרב אורי אנגלרד, שמקפיד לעלות להר הבית וגם לעסוק במחקר בית המקדש. "למשל בנושא המזבח, ראיתי כיצד כוהנים מתאמנים באמצעות דגם מקרטון של המזבח, וחשבתי שצריך לבנות דגם ממשי יותר. חיברנו את הרעיון לתוכנית לבנות דגם של בית המקדש, והחלטנו להקים במצפה יריחו דגם של מזבח שעליו יוכלו כוהנים להתאמן.

"בנינו גם תכנון למזבח נייד, שמורכב מחלקים. אורך כל בלוק 45 סנטימטרים, ורוחבו וגובהו 15 סנטימטרים. אפשר לשאת את החלקים ביד או בעגלה. הרעיון הוא שמאה אנשים יביאו כל אחד בלוק אחד, ובתוך כרבע שעה יהיה אפשר להרכיב את המזבח במקום. המטרה היא להיות מוכנים לגמרי, כדי שברגע שיתקבל אישור יהיה אפשר להביא את הכול ולהעמידו בתוך זמן קצר".

יגידו לך אנשים שזה עוד רחוק ויש מצוות אחרות, דחופות יותר, שצריך לעסוק בהן.

"ההכנות אינן בהכרח קריאה לפעולה מיידית. המטרה היא להיות מוכנים לרגע שיינתן אישור, ולא להתחיל אז ללמוד מאפס מה נדרש וכיצד עושים זאת. מעבר לזה ההכנות עצמן דוחפות את האפשרות לקבל אישור. ככל שמראים שהכול מוכן, מקצועי ומעשי, קל יותר לדרוש מן המדינה לאפשר את הדבר. ההכנה המוקדמת היא חלק מהמאמץ להפוך את חידוש עבודת הקורבנות מרעיון מופשט לאפשרות מעשית".

אותו ויכוח משנות השלושים

יש הטוענים כי עוד לפני שעוברים להכנות מעשיות לבניית בית המקדש ראוי שנפעל נגד שנאת חינם וניצור מציאות חברתית שתאפשר את הקמת המקדש. מי שאינו מקבל את הטיעון הזה הוא העיתונאי ופעיל הר הבית ארנון סגל.

"באותה מידה אפשר לומר שלא נניח תפילין, לא ניטול לולב ולא נערוך ברית מילה עד שנהיה ראויים למצוות האלה", הוא אומר. "יש שתי מצוות עשה ביהדות שמי שמבטל אותן חייב כרת: ברית מילה וקורבן הפסח. גם החילונים האדוקים ביותר בישראל עורכים ברית מילה. אז מדוע קורבן הפסח נתפס כאיזה פולקלור הזוי, רחוק ומנותק?

"אגב, קורבן הפסח קל יותר לעיכול מברית מילה. ברית מילה היא מצווה קשה מאוד, ובכל זאת אולי דווקא בכך טמון כוחה. קורבן הפסח הוא בסופו של דבר מעין על האש של יום העצמאות שבו אוכלים בשר. אז מדוע הדבר נתפס כמשהו משונה כל כך?"

סגל מוסיף כי טיעונים דומים עלו בשנות השלושים נגד עליית יהודים לארץ ישראל מאירופה. "יש ספר משנת 1936 שמכיל אוסף פשקווילים ועצומות רבניות נגד עלייה לארץ במסגרת התנועה הציונית. מופיעים שם, כמעט מילה במילה, אותם טיעונים שמשמיעים כיום נגד עלייה להר הבית: הארץ קדושה מאוד, ולכן החטאים שנעשים בה חמורים יותר; באירופה הם כביכול חמורים פחות, ולכן עדיף שלא להסתבך.

"הטענות נשארו אותן טענות, ורק המקום השתנה. יש מצוות, וצריך לקיים אותן. איננו מטילים על מישהו אחר לקיים אותן בעבורנו. מי שחיכה שייקחו אותו לארץ ישראל על כנפי נשרים, אנחנו יודעים מה קרה לו בסוף. לכן אין סיבה לחשוב שהמקדש יבוא מעצמו בלי שנצטרך לעשות דבר".

"העולם לוקח ברצינות את הפרה האדומה יותר מאיתנו"

סגל מציין כי המדינה אינה ששה לסייע בנושא, כמו בשאר ענייניו המעשיים של בית המקדש, אך בעולם הדתי שאינו יהודי הדבר דווקא נפוץ ומקובל. "מי שלוקחים את הנושא ברצינות הרבה ביותר הם הערבים. מאז פרוץ המלחמה היו כמה התבטאויות של ראשי חמאס שלפיהן המלחמה קשורה לפרות האדומות שהובאו מטקסס. מרגע פרוץ המלחמה נרשמה גם קפיצה במספר הצפיות בערך 'פרה אדומה' בוויקיפדיה בערבית ובאנגלית. אותם הנושא מעסיק מאוד.

"בארצות הברית כינתה את המלחמה קנדיס אוונס, דמות רפובליקנית אנטישמית, 'מלחמת הפרה האדומה של ביבי'. בישראל גם אם איש המחאה הקיצוני ביותר היה מכנה כך את המלחמה, כולם היו מביטים בו בתדהמה ושואלים מה הקשר. אבל בעולם התפיסה הזאת קיימת. גורמים רבים מסביבנו מזהים את הפרה האדומה כנושא מרכזי בשנים האחרונות ובמלחמה הזאת, ואילו בישראל כמעט לא מבינים על מה הם מדברים. אגב, יש גם גורמים חיוביים שהנושא חשוב להם, כמו הנוצרים האוונגליסטים, ובראשם שגריר ארצות הברית בישראל מייק האקבי, שהצטלם עם פרה אדומה בשילה הקדומה".

הכנסת אורחים והתשתיות בירושלים

מלבד הפעולות המעשיות שקשורות ישירות לבית המקדש, בריז מציין כי יש חשיבות גדולה גם להכנת התשתיות בירושלים, כדי לאפשר עלייה המונית לרגל כאשר נגיע למציאות של בית מקדש. "כבר כמעט שישים שנה עברו מאז שחזרנו לירושלים. יהודים רבים באים בחגים, מי להר הבית ומי לכותל, מתפללים וחוזרים הביתה לחגוג. את הסעודות ואת החג עצמו עושים בבית, ולמקום המקדש באים זכר לעלייה לרגל. אבל זה שונה ממה שהיה צריך להיות.

"כולנו צריכים לבוא למקום המקדש ולירושלים שבין החומות, להתפלל, לשיר, לשמוח, לרקוד, לאכול ולשתות. חזרנו לארץ ישראל, והדבר הדומה ביותר לחג הסוכות בבית המקדש שקורה כאן הוא אירוע ל"ג בעומר במירון. אמרתי לעצמי: צריך לשנות את המציאות ולהתחיל לעשות חג לה'".

ומה עשית בנידון?

"החלטתי להתחיל לקיים הכנסת אורחים. בחג הסוכות שלאחר מכן בניתי כמה סוכות לרווחת הציבור ושמתי בהן מעט כיבוד. בפסח הבא כבר הקמתי אוהל ברחבת בית כנסת החורבה, בגודל של כעשרה על עשרה מטרים. רוב הזמן היו בו שתייה וכיבוד. יצרנו גם אווירת חג והבאתי נגנים".

בריז אף פנה לגורמים בממשלה, כמו שר המורשת עמיחי אחיהו וחבר הכנסת מאיר פרוש, והם סייעו לו בתקצוב המיזם, אך גם כאשר לא קיבל תקציב הוא פעל בכוחות עצמו. "אני מתכוון בעזרת ה׳ להמשיך בכך ולהגדיל את הפעילות ככל האפשר. המטרה היא להפוך את כל אזור מקום המקדש למקום של חג בשלושת הרגלים: שיהיו בו הכנסת אורחים, שמחה, תורה ואווירה חגיגית. צריך גם לדאוג למקומות לינה, משום שירושלים אינה ערוכה לכך כיום".

המאבק התודעתי: שלטי הכוונה להר בית ה'

עיסוק נוסף שבריז מומחה בו הוא הצבת שלטי הכוונה להר הבית, יוזמה שהחל בה מייד לאחר טבח שמיני עצרת, תגובה על מלחמת הדת שחמאס פתח בה נגד מדינת ישראל ועם ישראל. "חמאס קרא למלחמה שלו מבול אלאקצא. תהיתי כיצד לאויב שלנו ברור מה היעד ואילו אנחנו מתכחשים לכך, אז החלטתי לפעול בנושא.

"זה המקום שקנה דוד המלך והמקום הראשון שמדינת ישראל צריכה להתפאר בו, כי הוא שייך לעם ישראל. לא יכול להיות שיהיו שלטים למסגדים ולמנזרים, ולהר בית ה' לא יהיו. התחלתי להציב שלטים שעליהם נכתב 'אל הר בית ה''. מעט לפני כן עלה בסערה השמיימה סרן במילואים הראל שרביט. משפחתו מקפידה שלא לומר שהוא נפל אלא שהוא עלה. לאורו ומכוחו התחלתי את פרויקט השלטים".

תחילה תלו את השלטים בריז וחבריו בסביבות העיר העתיקה, אך עם הזמן הם תלו בכל רחבי הארץ שלטים רבים אשר מכוונים את הציבור אל הר הבית ומקום המקדש. "אני קורא לממשלת ישראל ולמשרדים הרלוונטיים להציב בעצמם שלטים כאלה, גדולים ויפים. עלינו להכיר במורשת שלנו, להכיר בזהות שלנו ולהבין שעליה מתנהלת המלחמה. המלחמה שלנו היא על מקום המקדש. ככל שהתכחשנו אליו יותר, אויבינו הציבו לפנינו מראה אכזרית יותר. הגיע הזמן שנבין את המסר, ניקח את הקריאה הזאת ונאמץ אותה".

התעוררות המגזר החרדי

נראה שיש מי שרואה את חשיבות הנושא ופועל בו עוד ועוד. על פי נתוני המשטרה, בשנות השמונים והתשעים עלו להר הבית כמה עשרות של אנשים בכל שנה. בשנת 2009 עלו להר 5,658 איש. בשנים שלאחר מכן מספר העולים הלך ועלה, עד שבשנת 2025 פקדו את הר הבית לא פחות מ-62,851 בני אדם.

הר הבית והעיסוק בענייני המקדש מזוהים בעיקר עם הציבור הדתי-לאומי, וגם בציבור הימני הלא-דתי יש לא-מעט שעוסקים בנושא בעיקר מההיבט הלאומי והריבוני. ואולם כשבאים לבחון את המצב במגזר החרדי נהוג לחשוב שהוא מתפלל וכוסף לבית המקדש אך מתנגד לפעולות מעשיות בעניין, לרבות עלייה להר הבית.

בריז מציין שהנושא לא פסח גם על המגזר החרדי, שעוד ועוד ממנו מקפידים לעלות להר הבית. "בזמנו, כשהתחלתי, זה באמת היה נדיר, אבל הופתעתי לטובה. קיבלתי מעט ביקורת, אבל לא נתקלתי בעימות חזיתי. היום זה כבר נפוץ יותר".

דוגמה בולטת לכך היא מכון תורת הקרבנות, המפעיל מסגרות לימוד חרדיות העוסקות בהלכות המקדש והקורבנות, מפרסם ספרים ועלונים ועורך המחשות מעשיות של מנחות ושל עבודות הכוהנים. עם זאת חשוב לציין כי אף שהמסגרת מעשית, היא אינה קוראת לעשייה מיידית אלא מכוונת יותר לעתיד.

בעניין העלייה להר הבית, אין נתונים המפלחים את המגזר החרדי בקרב העולים, אך לפי פרסום של המכון הישראלי לדמוקרטיה משנת 2024, רק 2% מהחרדים דיווחו כי ביקרו בהר הבית, לעומת 19% מהדתיים-לאומיים.

תמונה מורכבת יותר עולה מסקר שערך מכון דיירקט פולס ופורסם בחודש שעבר במקור ראשון, ועלה בו כי בקרב החרדים בחרו 52% בכותל המערבי למקום המייצג ביותר את ליבו הרוחני וההיסטורי של העם היהודי, ו-16% בחרו בהר הבית. כמו כן 71% מהחרדים העריכו שפעילות לקידום בניית המקדש תגרום לאחדות.

נוסף על כך פועלת בשנים האחרונות קבוצה חרדית, אומנם מצומצמת אך נראית יותר מבעבר, של פעילים הלומדים על המקדש ועולים להר, כדוגמת הרב אנגלרד ובריז, שמציין עד כמה הפעילים החרדים פועלים גם בקהילות שלהם בנושא הר הבית.

"הופתעתי לגלות עד כמה גדולה הבורות בנושא", הוא אומר, ומוסיף: "ההתנגדות באה ממקום עמוק מאוד ומבוססת על סיסמאות. הפכנו את כל נושא הגאולה לדבר שמימי לחלוטין, שאינו קשור אלינו כלל. ברגע שזאת התפיסה, כבר אין צורך לבחון את הדברים לגופם. כשפותחים מעט את הנושא מגלים שאין בהתנגדות טיעון מהותי ורציני, וגם הטיעונים הקיימים אינם עומדים במבחן המציאות".

כמו לכל דבר בחיים צריך להתכונן ברצינות 

סגל אומר שיש בהחלט התעוררות לנושא. "העלייה להר הבית היא חלק בלתי נפרד מההכנות. ברור שהיא מקדמת את התהליך. עוד ועוד אנשים עולים להר, והם לא עולים לשם פולקלור. מבחינתם זה צעד בדרך לבית המקדש.

"המהפך הזה עממי לחלוטין. לא המדינה יצרה אותו, והמדינה גם לא מעודדת אותו. במידה רבה ההפך הוא הנכון. איתמר בן גביר נכנס לתפקיד והוא מסייע לתהליך, אבל הנהירה להר הבית החלה עוד לפניו, והובילה אותה חבורת אנשים מאוד נחושה".

ומה אם כל ההכנות והעיסוק המעשי יהיו לשווא, ובית המקדש יופיע בצורה שלא התכוננו אליה?

"גם אם בית המקדש ינחת פתאום מהשמיים, כל ההכנות האלה לא יהיו לשווא, מכיוון שכבר נכיר את עבודות בית המקדש ונדע כיצד לקיים אותן. יש בזה צד מעשי, כי הפעולות האלה מקדמות בפועל את בית המקדש, ולא משנה איך בסופו של דבר הוא יקום.

"ברור לי שיש לכך גם ערך רוחני, אבל חשוב שאנשים יבינו שמדובר בעולם מציאותי לחלוטין, ובעולם מציאותי כשאתה רוצה לעשות משהו, אתה צריך לחקור אותו, ללמוד ולבדוק כיצד מבצעים אותו. עבודת המקדש היא דבר שלא נעשה על ידי עם ישראל יותר מאלפיים שנה. אסור לשבת רגל על רגל ולחכות שמישהו יעשה לנו את העבודה.

"כמו לכל דבר בחיים שלנו, גם לזה צריך להתכונן ברצינות. בסופו של דבר המחקר וההכנות מקדמים את המטרה שאנחנו מתפללים עליה מאז חורבן בית המקדש השני".