צניחה בצפון, תעלומה בנגב: הנתונים האמיתיים מאחורי הילודה הערבית

כשמסתכלים על תהליך משתנה ומתפתח, קל מאוד ליפול לטעויות ולהגיע למסקנות שטחיות. כך לדוגמה אנשים טענו לפני כשני עשורים שהמסתננים הם 'רק כמה אלפים', והחמיצו את העובדה שכל מסתנן שמצליח להכנס לישראל (ואז לעבוד ולשגשג בה) מעודד עשרות מקרוביו ומכריו לחקות אותו; או את הפרט הקטן שהאוכלוסיה המסתננת היא כמעט כולה צעירה מאוד - וקצב הריבוי הטבעי שלה הוא בשמיים.

האם אנחנו עושים את אותה הטעות כשאנחנו מסתכלים על הדמוגרפיה בקרב אזרחי ישראל? יתכן בהחלט שכן, ומבט מעמיק יותר יוביל אותנו להכרה נכוחה יותר - לפעמים לכיוון הפסימי ולפעמים לכיוון האופטימי.

למה הממוצע הארצי מטעה אותנו? 

ידוע ומצוטט שהפריון הערבי בישראל יורד בהדרגה, ושהפריון היהודי יציב. בתריסר השנים האחרונות הפריון היהודי נע קלות סביב 3.1 ילדים לאשה, ובאותו זמן הפריון הערבי ירד מ-3.17 ל-2.56, והמוסלמי מ-3.35 ל-2.76.

אך מהם הגורמים לשינוי הזה, ולאן הם ינועו בהמשך? ברור שהילודה איננה שווה בקרב כל קבוצה וקבוצה, יישוב ויישוב, על פני כל החברה היהודית או הערבית. חרדים יולדים יותר מדתיים, שבתורם יולדים יותר ממסורתיים, ואלה פוריים יותר מהחילונים. ידוע שהגרים ביישובים כפריים יולדים יותר מהעירוניים. בקרב הערבים, הבדואים בדרום מתאפיינים בילודה גבוהה הרבה יותר מערביי הצפון. אם כך גם אם כל אשה תמשיך בדיוק באותו דפוס ילודה כמו של אמה בלי שום שינוי מעלה או מטה, שיעור הילודה הכללי של האוכלוסיה יעלה - כי הקבוצה שיולדת יותר תלך ותתפוס אחוז גדול יותר מכלל האוכלוסיה, ותעלה את הממוצע.

מאותן סיבות, אפילו ירידה בכל הקבוצות יכולה להניב בסך הכל עליה בפריון של האוכלוסיה הכוללת. כדי להבין מהן באמת המגמות, אין מנוס מלהסתכל על נתונים מפולחים מאוד. למרבה המזל הנתונים המפולחים אכן קיימים בחלקם בלמ"ס, ב'קובצי נתונים לעיבוד' של הרשויות המקומיות. שם נכללים החל משנת 2019 נתוני הפריון הכולל.

חלוקה גיאוגרפית של החברה המוסלמית 

רוב הערים, המועצות המקומיות והמועצות האזוריות מעורבות מקבוצות אוכלוסיה שונות עם דפוסי ילודה שונים מאוד. אך החברה המוסלמית, שבאופן טבעי היא מוקד עניין עיקרי לשאלות כאלו, גרה ברובה ביישובים הומוגניים יחסית. לירושלים ולערים כמו לוד ורמלה אין נתונים מפולחים בנפרד למוסלמים שבהן, וגם לכמה מהיישובים המוסלמים חסרים נתונים, אך על רוב המוסלמים (בין 51-52%, משתנה לפי השנים) דווקא יש מידע.

סדרנו את הרשויות שבהן יש רוב מוסלמי גדול (מעל 75% לאורך כל השנים; בפועל רוב הרשויות מכילות מעל 95% מוסלמים, וכמעט כולן - מעל 90%) לפי אזורים. כאשר ישנן הרבה רשויות שקוויהן מתנגשים חלקנו לפי גודל (אזור הצפון - קו החלוקה הוא 0.96% מכלל האוכלוסיה המוסלמית) או לפי סוג הרשות - ערים ומועצות מקומיות, מול מועצות אזוריות (צפון הנגב). הציר האופקי (X) הוא ציר הזמן לפי שנים. הציר האנכי (Y) הוא רמת הפריון הכולל, במספר ילדים לאשה.

צפון ומרכז: צניחה כמעט גורפת בפריון 

הרשויות בצפון הארץ מראות כמעט כולן ירידה בפריון לאורך השנים האלו, חלקן בנפילה רצופה ומשמעותית וחלקן בקו מהוסס ומזגזג יותר. רק טמרה מראה עליה ברורה, ודיר אל אסד, מג'ד אל כרום ויפיע עלו עליה זעירה. לגבי יפיע, סביר שההסבר נעוץ לא בשינוי כלפי מעלה בהרגלי הילודה של המוסלמים, אלא בכך שהם דחקו את הנוצרים, וטפסו מ-77% מתושבי המקום ב-19' ל-85% ב-24'.

גם באזור עירון (ואדי עארה) התמונה חוזרת על עצמה, ובצורה חריפה וגורפת אף יותר - באזור המרכז.

באזור עירון רק ערערה מטפסת, ושאר הרשויות יורדות בפריון. באזור המרכז אין אף רשות אחת (שלגביה נמסרו נתונים) שלא ירדה בפריון, וחלקן ממש התרסקו. הגדילה לעשות ג'לג'וליה, שאיבדה תוך 5 שנים כ-35% משיעור הפריון שלה.

הנגב: מגמה מעורבת ונתונים מפוקפקים 

לבסוף, נסתכל ברשויות הבדואיות בדרום. הן ידועות בילודה הגבוהה מאוד שיש בהן, ונתפסות כמאיימות במיוחד - הן בגלל רמות הפשיעה והאלימות הלאומנית-אסלאמיסטית, והן בגלל שהן תופסות מרחב עצום וחסר משילות שבו צפים איים יהודיים קטנים. מעניין לראות לפיכך מה התהליך הצפוי להתחולל בפריון בהן בשנים הבאות, לאור המגמות הספציפיות לכל רשות:

בעוד שהעיירות ברובן מציגות ירידה בפריון, ורק חורה וכסיפה דווקא עולות, הרי שהמועצות האזוריות (שכוללות יישובים כפריים יותר) חוו זינוק בולט מאוד בשנת 24' (אמנם, להן אין נתונים לשנת 2019 - האחרונה ה'רגילה' לפני זעזועי הקורונה והמלחמה). אך השינויים החדים מדי (גם בגודל האוכלוסיה הרשום, ללא נתוני הגירה תומכים) מעלים חשד שהנתונים בנגב לא לגמרי אמינים. זו יכולה להיות תוצאה של מגורים בפזורה כך שהכתובת לא ברורה, הגירה לא חוקית מהר חברון ואף ממדינות זרות, ובאופן כללי דיווח חסר ומטעה - בין השאר כתוצאה של רצון להסתיר ריבוי נשים.

כך או כך, המסקנה הבולטת היא שהידיעה על הפריון הערבי יורד היא כללית, ואינה מספרת את כל הסיפור. בעוד שבצפון, באזור עירון ובמישור החוף הירידה היא משמעותית וכמעט גורפת, כך שאין לצפות לשינוי מגמה כלשהו בזמן הקרוב, בנגב המצב שונה. לא רק שבארבע מתוך תשע רשויות הפריון דווקא מטפס (אם כי הן בין הקטנות יותר), אלא שהנתונים עצמם מפוקפקים ומבהירים שהמדינה כלל אינה יודעת מה קורה שם. בעוד עשורים יתכן שנראה שיפור עצום בבטחון וברבונות היהודית בגליל וננשום שם לרווחה, אך המדינה צריכה להתעשת ולהשקיע את מלוא תשומת הלב, המחשבה והפעולה בדרום כדי ששם לא יקרה חלילה ההפך.

החברה החרדית: האם היציבות היא אשליה? 

לסיום, מעניין לראות מה אפשר ללמוד על אוכלוסיה אחרת לגמרי, שמרוכזת גם היא במידה רבה ביישובים הומוגניים.
אין נתוני פריון המכסים את רוב האוכלוסיה החרדית, אך לפי הנתונים של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' בשנתוני החברה החרדית שהוא מוציא, ולפי נתוני אוכלוסיה חרדית לפי יישובים, בשנים 19'-24' גרו בין 33-36% אחוז מהם ברשויות הומוגניות שעליהן ישנם נתונים:

הגרף מראה שוב איך מבט על הנתון הכולל מחמיץ את המגמות - שיצרו את הנתון הזה, אך בעתיד עשויות להביא דווקא למציאות אחרת. 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' כתב שאחרי שיא של 7.3 ילדים לאשה בשנים 2000-2004, חלה ירידה ואז הערך התייצב על כ-6.5 ילדים לאשה. לעומת זאת, במבט פרטני נראה שאין באמת יציבות - מתוך חמש רשויות בשלוש חלה ירידה די ברורה, ורק באחת נצפתה עליה. לכאורה, אם חמשת היישובים האלו מייצגים ישובים ושכונות נוספים, היציבות הזמנית נגרמת מאיזון בין ירידה כוללת בפריון ובין עליית משקלן של הקבוצות עם פריון גבוה מהממוצע באוכלוסיה. עם זאת, אף אחת מהרשויות שבגרף לא גדלה מבחינת האחוז מהאוכלוסיה החרדית שהיא כוללת. דבר זה מעיד ככל הנראה שמהיישובים החרדיים הותיקים ישנה הגירה קבועה החוצה לערים מעורבות. האם בערים אלו (שגם בהן החרדים גרים לרוב בשכונות הומוגניות) דפוסי הפריון מתנהגים באותו האופן, או פונים מעלה או מטה? נכון לעכשיו זו שאלה מעניינת, ללא תשובה מבוססת.