חדש האביב, "בוקרן של ישראל", מגלה בכל שנה מחדש את הילדות התמימה שבתוך כולנו. הבן שואל והאב מספר ומשיב לו כמדתו - ואגב כך הוא עצמו מגלה את התינוק שבקרבו; מחדש את נעוריו ונעשה כבריה חדשה. גילוי מטהר זה, הוא מתמצית ענינו של הקרבן בכלל, וזבח הפסח, הקרבן הראשון, בפרט.
אחד בניסן שהוא ראש השנה למקדש – שבו מרימים תרומת-שקלים חדשים לקרבנות השנה – אף הוא ראש השנה למלכי ישראל, כי ממנו ובו החלה מלכות ישראל ביציאת מצרים, במצות "החדש הזה לכם" (אותיות מלך) - מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ועניינה - משיכת ידים מעבודה זרה וכניסה לעבודת שמים בקרבן הפסח.
שכן אתה מוצא בכל מקום, מלכות אמת ומקדש באים לעולם כרוכים. בכניסתן לארץ נצטוו להעמיד מלך - ולבנות בית הבחירה[1]; ולעתיד - בשכר שלשה "ראשון" יזכו למקדש שנקרא ראשון – "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו" - ולשמו של מלך המשיח שנקרא ראשון – "ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן"[2]. ולא זכה דוד למלכות עולם אלא בשעה שבקש לבנות מקדש, כפי שעולה מן הכתוב בשמואל (ב, ז) ובתהלים (קל"ב).
כי כן, יציאה משעבוד-זרים, ופרישה מעבודה זרה לעבודת שמים, ענינם אחד: יניקה ישירה ובלבדית מן המקור הישראלי העצמי ללא תלות בגורמים זרים.
בסדרן של החדשים לעומת השבטים, חדש ניסן עומד כנגד שבט יהודה (אשר הוא גם-הוא המקריב בראשון של ניסן) אשר גבר באחיו ומלך עליהם, ובמה גבורתו? - שהוא "נקרא כולו על שמו של הקב"ה" כדברי רז"ל, ובו צירוף אותיות השם המיוחד כסדרן (הצירוף המיוחד לחדש ניסן, כידוע בחכמת האמת). כלומר הוייתו שלימה ומיושרת, כי "הכופר בעבודה זרה - מטבע מהותו - נקרא יהודי"[3]. אי אפשר לפרוש מעבודה זרה ומהשפעה זרה אלא על ידי "ישיבה לפני ה'", כלומר קביעות גמורה במוח ולב בבית ה', כדוד המלך ע"ה אשר כל מעיינו במקדש, וכשהובטחה לו מלכות עולם מיד - "ויבא המלך דוד וישב לפני ה" (שמואל-ב ז), ו"אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד", וכן שלמה בנו שעמד בניסן והחל מיד לבנות המקדש, קודם לבנין ביתו, נאמר בו "וישב שלמה על כסא ה' למלך".
אמור מעתה: כל פעולה שנעשית לכינון המקדש, אף היא פועלת פעולתה לתיקון וביאת מלכות-אמת בישראל; שחרור מ"מנטאליות" נכרית וגילוי מקור השפע העצמי - מים חיים היוצאים מן המקדש.
אותה מלכות ישראלית-מקורית שהופיעה בניסן, גם אם נתאחרה להתגלות בעולם, הנה סוף מעשה נעוץ במחשבה תחילה - מחשבה שבטרם הבריאה, וכדברי רבי יהושע שאומר "בניסן נברא העולם"[4], וכבר אמרו ראשונים כי כנים הדברים מצד המחשבה הקדומה, וכידוע בדברי רז"ל "ישראל עלו במחשבה" ו"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"; וכן אמרו בפרקי דרבי אליעזר (פ"ג): בית המקדש קדם לעולם, שנאמר כסא כבוד מרום מראשון.
ולפיכך לאמיתו של דבר "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם, ומה טעם פתח בבראשית? - משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים, שלא יאמרו אומות העולם" וכו'[5]. כלומר מצד המצב הנתון לאחר האכילה מעץ הדעת; מצד המנטאליות הנכרית-המנוכרת, החוקרת ומסתפקת, פתחה התורה ב"בראשית" לפתח בתוכנו אט אט את ההכרה בא-ל עולם ומשפטו, אבל ההתחלה הראשונית המקורית שמצד עץ החיים, מצד "הדברים כהווייתן" בו הנברא מתמסר ומתמזג וחש את בוראו כדבר קרוב ומובן מאליו - "ידע שור קונהו" - הרי היא דווקא "החדש הזה לכם" - "עמא פזיזא" שהקדימו נעשה לנשמע.
טבע ראשוני זה, הנלהב לעבודה ומתמסר-מאליו בתום וטוהר ובלא חקירות ודרישות, מתגלה בתינוק, "נייר חלק" המלא פעילות בלתי אמצעית; הקשור וסופג את הטבע המתרונן לקראת אלקיו בפשטות גמורה כבגן-עדן, "בטרם ידע הנער". לפיכך מימים קדמונים בישראל החלו לקרוא עם התינוקות בספר ויקרא (הנקרא בציבור בראשית ניסן) - "יבואו תמימים ויעסקו בקרבנות תמימים". התינוק חסר המודעות העצמית המנכרת, הרי הוא כבעל-חי במובן החיובי, והוא לבדו מרגיש וחי את הקרבנות כמות שהם.
חדש האביב, "בוקרן של ישראל", מגלה בכל שנה מחדש את הילדות התמימה שבתוך כולנו. הבן שואל והאב מספר ומשיב לו כמדתו - ואגב כך הוא עצמו מגלה את התינוק שבקרבו; מחדש את נעוריו ונעשה כבריה חדשה. גילוי מטהר זה, הוא מתמצית ענינו של הקרבן בכלל, וזבח הפסח, הקרבן הראשון, בפרט.
מתוך מאמר של הרב עודד כי-טוב נ"י
יפה מאוד 3 כ"ח ניסן תשע"ב 00:31 יפה מאוד
יוסי פלאי 2 כ"ז אדר תשע"ב 12:21 יוסי פלאי
חיים 1 כ"ז אדר תשע"ב 11:55 חיים