"יש היום פרץ חסר תקדים של של אמנות בימין"

דיוקנו של יצחק רבין, רוה"מ המנוח, השזור מאלפי תרמילי אקדח, הולם בך ללא הכנה מוקדמת בפתח התערוכה 'פדיון' של האמן ארתור יעקובוב המוצגת בימים אלו בבית אורי צבי בירושלים. אל מולו ניבטת דמותו של הרב מאיר כהנא, משורטטת אף היא בצבעי הפיקה שעל גב תרמילי האקדח, באה להעצים את הקונפליקט והמורכבות המוקרנת מהיצירה.

'עקידת יצחק' ו'כהנא חי' הן שמות היצירות, המעלות הרהורים מי הוא העוקד, מי הנעקד והיכן המזבח. וכאילו בכדי להשלים את התמונה על הקיר מתנוססות יצירות זהות של גולגולת וראש אייל ולצידם יונה, המורכבים אף הם מפסיפס תרמילי אקדח ריקים.

גם ציוריו העצמתיים של יעקבוב מספקים מבט למציאות חיינו בארץ מזווית חדשה, עוצמתית ומטלטלת. בציור מרשים נשקפת דמותו של אב הנושא את בנו על כפיו על רקע חורבות יישוב המעלות עשן, כשלצידו אדם חמוש ברובה קלאצ'ניקוב. עבודה אחרת מקנה הצצה לאולם דיונים בבית המשפט העליון, כשמבט קרוב ומעמיק מגלה מסר מפתיע ומטלטל המסתתר בתוך היצירה.

כשגאולה כהן התייאשה מהפוליטיקה 

לא בכדי בחר יעקבוב להציג את יצירותיו בבית אורי צבי, מקום שהפך כבר לבית ליצירה לאומית ויהודית בהשראתו של המשורר אצ"ג (אורי צבי גרינברג), על שמו נקרא המקום. "יש עולם מושגים שלם שזכה להתעלמות מצד עולם התרבות והאומנות בישראל", אומר לנו אסף ברקי, המנהל את בית אורי צבי ב-7 השנים האחרונות, ומציין מושגים של לאומיות, יהדות, ואפילו קדושה ומקדש. "אצלנו האמנות הזו והאמנים המחוברים לעולם המושגים הזה מוצאים לעצמם בית".

את בית אורי צבי הקימה אשת המחתרות גאולה כהן לאחר שהתאכזבה מהאפיק הפוליטי. בעקבות הסכמי 'השלום' עם מצרים וההסכמה על חלוקת הארץ הקימה כהן את מפלגת 'התחיה' ואף כיהנה במסגרתה כחברת כנסת. "אפשר לומר שזה פרויקט הפנסיה שלה, אחרי שהיא קצת התאכזבה מהתחום הפוליטי", מספר אסף. "היא עשתה זאת מתוך הבנה שבעצם השפעה אמיתית צריכה להיעשות דרך התרבות, מלמטה, מתוך ההוויה, ולא להנחית. בנסיגה מסיני, היה לה מאוד קשה להעביר את המסרים האלה. אז היא החליטה לעשות את זה דרך תרבות ואומנות ובחרה את אורי צבי גרינברג, שהוביל את הקו הזה כדמות להשראה, על שמו קרוי כאן הבית הזה, ולאורו אנחנו עובדים ופועלים גם היום". 

למיינסטרים אין במה 

השראתו של אצ"ג לא מסתכמת בשם, ובמקום ניתן למצוא כל את כתביו ובנוסף מחקרים, ויצירות שנעשו בהשראת יצירתו, "הרבה ספרות שמדברת על היצירה שלו, גם מחקרית, וגם ספרות היסטוריונית. הוא היה משורר מחתרות, הוא ליווה את הצד הפוליטי הזה, ככה שהרבה נכתב בהשראתו, והרבה כתיבה ההגותית ופוליטית נכתבה גם על היצירה שלו".

אולם השאיפה של המקום אינה רק שימור העבר אלא בעיקר תמיכה ופיתוח יצירה עכשיווית. "יש פה עולם יצירתי שלם, אומנותי, תרבותי, ספרותי, שממשיך לחיות", מתאר אסף, "ואנחנו בעצם ממשיכים לתחזק אותו ולהחיות אותו". 

"מה שמייחד אותנו זה שאצלנו נותנים במה ליוצרים שיש להם שורשים - ויש להם שמיים. שמסתכלים על עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל, ממקום חיובי.אמנים שכבר קיימים בשטח וצמאים לבמה עבור היצירה שלהם. אמנים שצמאים להגיע לקהלים, צמאים להתפרנס, צמאים לחיות את האומנות שהם עושים. כשאנחנו נכנסנו לפה, הסנטימנט הזה מאוד בלט בעולם הספרות, אז הקמו כתב עת והתחלנו להשמיע קול שלא היה לו מקום במדיומים האלה.

אבל מהר מאוד הבנו שיש עוד שדות שהם לא חרושים ושצריך להגיע אליהם והחלטנו שאנחנו מתחילים לפרסם גם אומנות".

כתב העת בעריכתו של אלחי סלומון, המשמש גם כמנהל האומנותי של בית אורי צבי, נקרא 'יהי', ומהווה במה מגוונת לשירה ופרוזה לצידם של יצירות אומנות ויוצא במהדורה מודפסת. את כל התוכן המגוון ניתן למצוא גם באופן מקוון באתר של כתב העת 'יהי' ואסף מספר כי "יש מופע דיגיטלי מאוד חזק המתעדכן על בסיס שבועי". 

"המטרה שלנו היא לשבור את המיינסטרים", מסביר אסף,"להביא קול שאנחנו מניחים שהוא המיינסטרים האמיתי, אבל במגרשים שאנחנו משחקים בהם - עולם התרבות והאומנות - הוא כמעט ולא נשמע. אתן דוגמה קלאסית עם עולם הקולנוע. כמה סרטי קולנוע הופקו בישראל על מה שמכונה "הסכסוך" כשהם לא באמת על הסכסוך אלא מציגים תמונה מאוד מסויימת של 'פלסטינים מסכנים'". 

לצייר את הארץ השלימה 

ובאמת גם בתחום הקולנוע הרימו בבית אורי צבי את הכפפה. "לפני שנתיים הייתה פה חממה ליוצרים בתחום האנימציה, שיצרו סרטונים קצרים במטרה שיהוו לאחר מכן בסיס להגשה לכל מיני קרנות. בסוף, הרבה מאוד אומנים שנמצאים כאן הם יוצרים ופעילים והמקום משמש להם כבית. המקום פתוח ומשמש כ-wework לאמנים. אנשים יכולים להגיע לכאן, לשבת, לעבוד וליצור בשעות היום, ובערב יש כאן אירועים וסדנאות". 

בימים אלו מוצגות במקום שתי תערוכות. האחת היא התערוכה של יעקובוב עליה פירטנו ולצידה תערוכת צילומים של ארנה קובוס מימיו הראשונים של היישוב עפרה, החוגג כיום יום הולדת 50. "ארנה היא אישה שמאוד מסורה להתיישבות ולרעיון של האחיזה בקרקע בארץ ישראל, כמו היישוב בית חוגלה אותו הקימה ובו היא מתגוררת והמאבק לשימור הקשר היהודי ליריחו מאז הסכמי אוסלו אותו היא מובילה והיא גם צלמת מכוננת. התערוכה היא תערוכת צילומים שצילמה תוך כדי ההקמה של היישוב עפרה לפני 50 שנה". גם בתערוכה של קובוס ניתן דגש דווקא לפן האומנותי שבצילומיה.

הרתיעה היהודית מיצירת תמונה

כשאני שואל את אסף מי הקהל אליו הם פונים הוא מפתיע ואומר כי הקהל הראשוני שלהם אלו דווקא האמנים. "האמנים זה הקהל אותו אנחנו משרתים, בו אנחנו משקיעים, אנחנו רוצים שהוא יצליח להשמיע את הקול שלו ולהביא את האמת ואת היצירה שלו לעולם".

"המעגלים הנוספים אלו אותם צרכנים של תרבות ואומנות שמעריכים תרבות ואומנות. אנחנו פונים לציבור הישראלי שמעניין אותו, החומרים של ארתור יעקובוב, הרבה מהם הם מהצד הנקרא לזה יותר שמרני של המפה, קהל ירושלמי. אם בתל אביב מציגים אמנות שאפשר לקרוא לה אמנות פרו-פלסטינית, אמנות שמאלנית וכל מיני דברים כאלה, פה הרבה פעמים תמצא את הקונטרה".

כשאסף מזכיר את האומנות התל אביבית אל מול זו הירושלמית אני בהחלט יכול להזדהות, בתור מי שגדל בירושלים ובילה את רוב שנותיו בשומרון ובשנים האחרונות מתגורר בתל אביב. אך יותר מהשוני ואולי אף לניגוד בין היצירה ה"ירושלמית" לזו "התל אביבית", בולטת דווקא חוסר היצירה בצד הימני-לאומי של המפה. בשנתיים האחרונות מאז פרוץ המלחמה צצו ברחבי הארץ אין ספור מיצגי אומנות מחאתיים. כמעט כולם מגיעים מצד מאוד מסויים של המפה. 

מדוע אין הרבה יצירה אומנותית בימין? אני שואל את אסף. "בסוף השפה הזו של אומנות, יש לה עניין עם היהדות. כל הסימבוליזם ביהדות הוא מקום שמנסים קצת להרחיק", אומר אסף ומתייחס לרתיעה היהודית מכל מה שעלול לרמוז ל'צלם ותמונה'. "היהדות עסקה יותר בשפה ובכתב, כך שיש כאן איזה מתח". 

זאת לא יודאיקה 

בנוסף מצביע אסף על הפער בין התרבות המסורתית לתרבות המערב. "באופן כללי ההסתכלות והשאיפה מערבה מצד עולם האומנות, גם בישראל אלו תפיסות עולם שמייצרות גם יצירה מסוג מסוים, ועיסוק במדיומים מסוימים. כל המדיומים הוויזואליים, אמנות, קולנוע, צילום, העולמות האלה, הן עולמות שבהגדרה הן מערביים, והמסורות שלהן הן מסורות מערביות. הנטייה תמיד הייתה כזו, והייתה איזו הפרדה בין תרבות יהודית, שכללה גם אמנות כמו יודאיקה, לתרבות כללית".

את המציאות הזו מבקשים בבית אורי צבי לשנות. "למה האמנות יהודית זה יודאיקה, וכל השאר זה אמנות כללית? כמו במוזיקה, שעד לפני כמה שנים היתה מוזיקה מזרחית ומוזיקה ישראלית ומוזיקה חסידית, היום המוזיקה הישראלית היא מזרחית וגם יהודית. זה מה שאנחנו מנסים לעשות בעולם האמנות. בסוף אנחנו מייצרים פה שפה, אנחנו מתעסקים פה בהרבה מאוד סמלים שהתרבות ממש התעלמה מהם במכוון". 

בדומה לאורי צבי גרינברג, גאולה כהן, ורבים מהאמנים בבית אורי צבי, גם אסף אינו מגדיר עצמו כמי שנמנה על הציבור הדתי, אך החיבור העמוק שלהם ליהדות ולארץ ישראל שורשי ובוקע מהיצירה וממיצגי האומנות. 

איך ייבנה מקדש בלי פיתוח האומנות 

"איך יכול להיות שבעולם התרבות והאמנות הישראלית לא הקדישו למקדש שום דבר אף פעם?", שואל אסף בכאב, ומציין כי התערוכה הקודמת שהוצגה בבית אורי צבי הייתה בנושא המקדש ולקחו בה חלק 12 אומנים שונים.

"התנועה הציונית חזרה לפה בשבילו, אבל הסיטה את מבטה ממנו, אפשר לומר. היום אנחנו מבינים שזה לא עבד. אנחנו מסיטים את המבט, לא מסתכלים וחושבים שזה ייעלם. כמו אנשים שאומרים לעצמם, אני נולדתי יהודי בעל כרחי אז אני לא בחרתי בזה, ואני מתעלם מעצם היותי יהודי. אבל בעצם כל מה שקורה לך זה כי אתה יהודי, אם תרצה או לא תרצה. והשביעי באוקטובר והמלחמה הציפה את זה בצורה הכי חריפה". 

אסף מספר כי דווקא המלחמה הולידה פרץ חדש של יצירה. "קודם כל, כמו כל דבר שהוא קשה, הוא דורך הרבה מאוד אומנים ליצור. הוא קורא לאמנים ליצור. זה כמעט לא נשלט. ויש באמת פרץ של אמנות. חסר תקדים. קיצוני.אין דברים כאלה. אנחנו לא מצליחים להכיל את כל הפניות ובגלל זה נוצר מצב שאנחנו מתעסקים לא רק בספרות, שזה עולם בפני עצמו".

"יש לנו הוצאת ספרים. אנחנו מוצאים ספרי שירה, אנחנו מוצאים יומני מלחמה שזה משהו חדש, סייענו גם בפרוייטים של האדסטארט עבור היוצרים", אומר אסף ומציג לי כדוגמה יומן שירים של המשורר יצחק כהן המתגורר במושב שובה, אל שעריו הגיעו המחבלים בשמחת תורה. כהן התחיל לכתוב מאותו יום שיר או קטע קצר מידי יום, "אנחנו עזרנו לו לאגד ולהוציא את זה לאור, גם את ערב ההשקה הוא ערך אצלנו. הסמלים שהם הוא משתמש, השפה, זו שפה שכמעט לא תוכל למצוא אותה. בשום מקום אחר חוץ מכאן.", מתאר אסף בהתרגשות. "הביטוי של הרוח הזו אחרי טבח שמחת תורה קיבל דחיפה כל כך חזקה קדימה. כי בסוף זה נותן ערך, וזה מדבר עם התכלית. עולמות שלמים שלא הייתה להן תכלית. או לא הבינו, או לא הכירו בתכלית הלכו ונעלמו".

ליצור מתוך הקרב

אסף מספר על מיזמים נוספים בעולם התרבות והאמנות שנוצרו בעקבות המלחמה. "חצי שנה אחרי תחילת הלחימה כבר עמדה פה תערוכה של אמנים מילואימניקים, שיצרו ממש בשטח, בשוחות. אלו אנשים שהם אמנים פעילים שפתאום מצאו את עצמם על מדים, וזה העסיק אותנו מאוד, כל הרעיון של בין הבית והלחימה. קראו לתערוכה הזו 'לשם ובחזרה'. היום היא מוצגת במשרדי בנק ירושלים שרכש אותה. תערוכה מאוד מאוד חזקה שרצו להציג אותה גם בכנסת".

"כמובן שגם התערוכות שבאו בעקבותיה התכתבו עם המלחמה וגם התערוכה של ארתור יעקובוב שמוצגת פה כרגע היא בסוף תולדה של האירוע הזה. התערוכה נקראת 'פדיון' ויש בה עיסוק בכל מה שאנחנו עוסקים בו היום, שנתיים אחרי המלחמה, קודם כל פדיון השבויים והחטופים ברמה הכי פשוטה ובנוסף המקום של בג"ץ באירוע הזה, המקום של הקרבה ואיך שאנחנו תופסים את המושג הזה".

"גם המושג פדיון הוא מושג מאוד מאוד יהודי. אי אפשר להגיד פדיון בלי לחשוב על העקידה, ואי אפשר לחשוב על העקידה בלי לחשוב על הקרבה, על קורבן ועל קרבה ועל קרב. אנחנו מסתובבים פה במקום, בעולמות שהם לא מדוברים. כל העולם ההקשרים היהודי, שהוא מאוד עמוק וחזק, הוא נעדר מהתרבות והאמנות הישראלית. ואנחנו אומרים וואלה, לא חבל. אמיתי. לא חראם?".

מבקשים את המשיח

לסיום אני שואל את אסף אם הוא רואה את השינוי וההשפעה של היצירה? "קשה למדוד הצלחה בדברים כאלה, אבל אני חושב שאנחנו משפיעים באופן עמוק ולא רק באופן רחב. כשבן אדם היום, בשנת 2025 מחפש מי בתרבות והאומנות הישראלית מתעסק בחומרים האלה, אז בסוף הוא מגיע לכאן כי זה לא נמצא במקומות אחרים. באף גלריה אחרת בארץ לא היו מוכנים "להכניס" את הרב כהנא לדוגמה. אנחנו חושבים שצריך לדבר על הכל. לא לפחד. לא לסתום פיות. גם עולם המושגים של גבורה למשל לא קיים כמעט באומנות הישראלית. אולי הוא היה קיים ממש ממש בראשיתה, אבל התנועה הגדולה הייתה תנועה של מרד בדבר הזה והיום יש חזרה".

"בשיח לוחמים', יצירה שהוציאה התנועה הקיבוצית אחרי מלחמת לבנון הראשונה, הנרטיב היה תבוסתני. רצון להימנע מחיכוך ומלחמות ועל גביו קמה תנועת ארבע אמהות וכל התפיסה שרוצה שלום עכשיו. לפני פחות מעשור מג"ד שבמכתב לחיילים שלו היה מוסיף ציטוט מאיזה מקור יהודי רחמנא ליצלן, היו מעמידים לדין, והיום אתה תסתובב היום אצל חיילים ותראה תופעות פאצ'ים של משיח. על מה הוא מעיד? שהחיילים של היום מבקשים את המשיח, הם משיחיים, הם חיילים של המשיח שמשרתים תכלית, לא רק השרדותית כתוצאה משואה זו או אחרת אלא חיובית, קונסטרוקטיבית, ממלכת כהנים וגוי קדוש, אור לגויים".