- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
"במשולש הזה של להיות חרדי, להיות סוג א' מבחינה פנים חברתית, וגם להיות במציאות או להיות אזרח, אי אפשר לתפוס יותר משתי צלעות" פורס בפנינו שניאור את הבעיה, שהביאה אותו לעשיה החינוכית בתנועת הנוער. "אם אתה רוצה להישאר סוג א' בחברה החרדית, אתה צריך להיות קצת מנותק מהמציאות של המדינה, מאידך אם אתה חרדי ומעורב במציאות, אתה כבר לא סוג א'." בחברה החרדית, מסביר שניאור, הצורך להיות סוג א' זה דבר כמעט קיומי: "סוג א' זה אומר שהילדים שלך יתקבלו למוסדות החינוך הטובים, שהשידוכים של הילדים שלך יהיו טובים."
הבחירה בין להיות 'סוג א', לבין להיות מה ששניאור מכנה, 'חי במציאות', מעמידה את הנוער החרדי בבחירה קשה: "אם אתה אומר לבן נוער שבשביל להיות חרדי ובשביל להיות חי במציאות המחיר שתשלם הזה הוא להיחשב כדפוק, הוא יגיד לך 'שמע אדוני, אני לא חלק מהסיפור הזה'. ברגע שהוא אומר שהוא לא חלק מהסיפור הזה, הוא מוותר על אחד משני הדברים: או להיות חרדי, או להיות אזרח. רוב האנשים מוותרים על להיות אזרח, אבל גם מי שמוותר על להיות חרדי גורם לנזק גדול, כי הוא מראה שאי אפשר להיות גם חרדי וגם אזרח".
שניאור רוכברגר גדל כחב"דניק. מבחינתו, ערכית וחברתית הוא חרדי לכל דבר. אבל הוא בהחלט מעורב גם במה שהוא מכנה "אזרחות" - הוא מרצה במסגרות אקדמאיות ועם לא מעט נקודות ממשק למעגלים חברתיים.
כדי להבין איך אפשר לשנות את המצב, קודם כל צריך להבין את הציבור החרדי: "בציבור החרדי יש המון נורמות, אבל כמו בכל חברה עם נורמות חזקות, לעיתים הערכים שהולידו את הנורמות נשחקים ופחות מקבלים ביטוי", מסביר שניאור. "אתה לובש שחור לבן, כי אם אתה לא תלבש שחור לבן אז החברה תסתכל עליך עקום. אתה לא לובש כי הבנת את העומק של 'לא שינו את שמם ואת לבושם'. הסכין שמפריד בין להיות דתי-לאומי ללהיות חרדי, זה לא סכין שעוסק באיזה ערכים אני מחזיק, אלא האם אני עוסק באידיאלים או בנורמות. זה לא שבציבור הדתי-לאומי אין כאלה שחיים לפי נורמות, אבל הגרעין החזק בציבור הזה עוסק ומשמר באידיאלים מכורח החיים במציאות ומתוך תורת הפעלה שמעדיפה אידיאלים על נורמות".
תנועת הנוער שיצאה מבית תנועת ״אחוות תורה״ בנשיאותם של הרב דוד לייבל הייתה הרב מנחם מנדל שפרן, לא פונה אל חרדים שחיים במחשבה קיצונית ומתבדלת, אבל יש קבוצה לא מבוטלת שלדעתו התחילה בתנועה לעבר החברה הישראלית, קבוצה שיכולה עוד לגדול.
"הציבור החרדי מבחינה סוציולוגית מתחלק ל-4 קבוצות. קבוצה אחת היא בערך 25%, שאומרים 'אנחנו לא חלק, אנחנו מתבדלים. אנחנו מסתכלים עליך ואומרים אנחנו לא מאותו עם'.
הקבוצה השנייה שאותה מציין רוכברגר היא החרדים המודרניים: "מודרני זה לא מישהו שמכיר מידיעה ומבחירה שהוא חי בעולם המודרני, ובוחר לחיות בעולם המודרני" הוא מסביר - "פשוט מבחינת פרגמטית הוא חי בעולם המודרני. זאת אומרת, הוא מעדיף ונחמד לו לגור במדינת ישראל, נחמד לו שיש צבא ששומר עליו, הוא מרגיש בנוח עם זה שיש לו הטבות מיסים, הוא מרגיש בנוח עם זה שיש לו חבר כנסת שמייצג אותו. הוא בוחר בבחירות כי הוא רוצה להשפיע על מה שקורה."
הקבוצה הזאת של הדתיים המודרניים מתחלקת בעיני רוכברגר לשלוש קבוצות. "הקבוצה הגדולה ביותר מביניהם, אני קורא להם קבוצת 'האורחים'. מה זה אורחים? זה אנשים שאומרים תשמע, אני אמנם 70 שנה פה, אבל אבל אני עדיין אורח. וכשאתה בא ואתה אומר לי: 'אחרי 70 שנה שאתה אצלי בבית, מתארח, בוא תשטוף כלים', אז אני אומר לך 'תשמע, אני אורח'." את הקבוצה הזו בתוך קבוצת החרדים המודרניים מכנה רוכברגר 'הבורגנים'.
"חלק ממנה זה אנשים שנוסעים לחול 3 פעמים בשנה עם המשפחה. חלק ממנה זה אנשים שמגיעים לאקדמיה. יש לי כאלה, סטודנטים לתואר שני, חרדים באוניברסיטה, שיצעקו לך שהם מקשיבים רק ל״דעת תורה״ וכל מיני אמירות, ובעצם הם מתכוונים להגיד 'תן לי להמשיך לחיות כמו שאני. עזוב אותך, למה שהבן שלי ילך לצבא? הוא אומר לך 'גדולי ישראל', אבל באמת הוא מתכוון, 'תגיד, למה שאני אצטרך לדאוג בלילה?' אני מכיר אנשי חינוך חרדים, ביניהם תלמידים שלי, שמגיע אליהם למשל בחור בוגר מישיבת ״חברון״ בגיל 23, אלטער כזה (בחור מבוגר), ואומר לו 'תקשיב, יש לך איזה עבודה בשבילי משהו טוב?' אז הוא אומר לו 'תשמע, אם אתה כבר יוצא מהישיבה, למה אתה לא הולך לצבא? מלחמה, עם ישראל צריך אותך.' אז הוא ציפה לתשובה על גדולי ישראל או משהו, הבחור בלי להתבלבל אמר 'אני פריאר?'" כמובן שיש גם אחרים אך לא עליהם אני מדבר כאן.
"אלו אמירות שבעבר לא היית שומע אותם אצל ציבור אידיאליסטי. היית שומע אמירות אידיאליסטיות, או שהיית שומע אנשים שאומרים שהם מאוד רוצים לתרום, אבל בגלל שהצבא חילוני הם לא יכולים. אבל היום יש כבר אמירות בורגניות מאוד ברורות מאוד שמתחברות למצב הסוציו-אקונומי של הציבור החרדי, כמו בציבור הכללי. כמו הילד בירוחם שעורק מהצבא ויגיד אני צריך לפרנס את המשפחה שלי, אותו דבר, יאמרו לך: בחורצ'יק מה אני, פראייר? תן לי לעבוד, עזוב."
"אפשר לקרוא לזה תודעת 'אורח', אפשר לקרוא לזה תודעה של 'מהגר', אבל בגדול זה הסיפור: אני רוצה יותר זכויות מחובות. אני רוצה לגרור את המציאות הנוכחית שנוחה לי כמה שיותר זמן. תן לי עוד 20 שנה, עוד 30 שנה, ואז נדבר.
ויש את הקבוצה שאליה מכוון שניאור. "זאת קבוצה שמתפצלת ממש בזמנים האלה, מאז השביעי באוקטובר. הטבח הוא אירוע שמאיים להוריד הסכין בין שתי הקבוצות. זו קבוצה שאומרת 'שנייה, בוא נסתכל על המציאות: מה היה אם גם הדתיים לאומיים היו חיים ככה בתודעת מהגרים, וגם הם היו אומרים 'אין לנו כוח להתגייס' - האם אפשר היה להתקיים ככה? הם שואלים את עצמם באופן מאוד חזק מה היה קורה עכשיו במלחמה הזאת אם כולם היו חיים בתודעה שבה אנחנו חיים?'"
הקבוצה הזאת היא לאו דווקא הקבוצה הגדולה אלא שלדעתו זאת הקבוצה שתגדל ככל שישקיעו בה. קבוצה נוספת שהולכת ותופסת תאוצה היא קבוצת הפורשים מהחרדיות, אלו שכבר החליטו שאם הם לא יכולים להיות גם חרדים וגם אזרחים, מקומם בעולם שמחוץ לחרדיות. זה אירוע כואב מאוד שילך ויתפוס תאוצה יותר ויותר בגלל אירוע השנתיים האחרונות וניתן לראות כבר את זה מתרחש בקצוות.
אבל לא הכל בציבור החרדי הוא נורמות. יש גם אידיאלים, אבל לא האידיאלים ששניאור מחפש. "האידיאליזם שכן יש, הוא אידיאליזם נורא קיצוני, של הפלג הירושלמי, של נטורי קרתא, שמושכים את הנוער על ידי זה שיש להם אמירה אידיאולוגית מאוד מוצקה ולא פרגמטית". אל מול האידאליזם הזה, תנועת 'אחווה' באה להציב משהו חדש: "אנחנו מעמידים אמירה אידיאולוגית, חרדית, שאומרת שאפשר להיות גם חרדי וגם אזרח שאפילו חי במציאות."
"אנחנו היום מבינים שכמו שתנועות הנוער הציוניות בנו את מדינת ישראל של 1948, אנחנו ב'אחווה' בעצם צריכים לבנות את מדינת ישראל של 2060. המטרה היא להקים תנועת נוער משמעותית שמאפשרת לחרדי להיות גם חרדי סוג א' וגם אזרח, שאומרת לחניכים שלה אם לא תתרום למציאות ותהיה חלק מהמציאות, אתה לא תוכל להמשיך לחיות את החיים שלך כמו שחיית עד עכשיו."
״תפיסת העולם שלנו לא עוסקת בכך שכל חרדי חייב ללכת לשירות צבאי, אלא שכל חרדי חייב להיות מעורב, חלק, ותורם לחברה מתוך אחריות משותפת, והחרדים עצמם צריכים לייצר את המסגרות המתאימות כך שיתאימו להם מבחינת יראת שמים ותנאים נכונים״.
ההחלטה לעסוק בחינוך נוער לא נפלה על שניאור ביום אחד. שניאור לימד ומלמד במספר מוסדות אקדמאיים, וקידם משך שנים מטעם משרד החינוך את החינוך החברתי במחוז החרדי. "זה התחום שלי ואני מתעסק בו שנים, ובמשך שנים באים אלי אנשים ואומרים לי 'תקשיב צריך תנועת נוער חרדית", אבל שניאור חשש: "אמרתי להם, חברה, אתם משוגעים. חשבתי שזה בלתי אפשרי, עד שבא מישהו רציני, מנכ״ל אחוות תורה, שהושיב אותי בכוח, הביא יועץ שהיה בכיר בבני עקיבא הרבה שנים, ושכנע אותי שזה אפשרי".
וזה בהחלט נראה אפשרי: "לתנועה כרגע יש 15 סניפים. יש לנו 600 ילדים כבר בשנה הראשונה" המספר הזה כולל גם בנים וגם בנות, בסניפים נפרדים כמובן. "במקום שיש בו קהילה שאני מרגיש שהיא מספיק רצינית ויש בה מספיק אנשים מתוך הקהילה שאכפת להם מהילדים שלהם, אני אומר להם בואו נשתף פעולה, בואו נראה איך אני פותח לך סניף".
הביקוש אפילו גדול עוד יותר, ויש סניפים רבים שלא נפתחים בגלל חוסר תקציב, אבל שניאור מבין שלא מדובר עדיין במהפכה: "הציבור החרדי זה 1.2 מיליון נפש, לעשות תנועת נוער עם 3000 ילדים זה חשוב אבל בעל השפעה מאוד מסויימת".
גם אם תנועת הנוער שלו לא תהפוך למיינסטרים החדש של הציבור החרדי, שניאור מאמין שהיא תעשה הרבה: "יש לי שתי תוכניות במגירה. תוכנית אחת, זה שאנחנו ממש ממש מצליחים ופורחים, ואנשים מבינים את הסיפור, רבנים מבינים שאנחנו יכולים להציל דור שלם ולאפשר לו להישאר חרדים, ויש לנו גם תקציב, ויש לנו גם את כל הכלים. ו״אחווה״ נהיית מה שנקרא 'ספינת הדגל', נושאת המטוסים שבונה את החברה החרדית החדשה, שמכתיבה את האידיאולוגיה לציבור החרדי המודרני. ויוצרת את החברה החרדית של שנת 2060".
"ויש גם מקרה שתהיה לנו התנגדות צולבת, אז אני אגיד אוקיי, אנחנו לא בונים את כל החברה העתידית של 2060, אבל אנחנו לפחות מייצרים 3,000, 4,000 בני נוער כל שנה שמראים שזה אפשרי, אנחנו מייצרים את המודלים. שאנשים יראו חרדי שהוא גם אזרח ולוקח אחריות, והם יגידו שלא מדובר בזן נכחד. יש מודל כזה".
אז מה הוא השינוי שתנועת 'אחווה' מנסה להנחיל בציבור החרדי? שניאור מציג לנו שלושה ערכים שהתנועה דוגלת בהם, ואותם לומדים החניכים: "הערך הראשון זה: 'התורה היא מרכז חיינו'. גם כשאנחנו יוצאים ללמוד דברים אחרים או לעסוק בדברים אחרים, אנחנו באים מתוך התורה וחוזרים לתורה. התורה בסוף היא המגדירה של עולם המחשבות שלנו."
"הערך השני הוא 'בכל דרכיך דעהו'. זאת אומרת יש עולם המעשה, אבל תיקח את התורה איתך לשם, כי התורה משפיעה עליו. אל תלמד בתורה 'ועשית מעקה לגגך' אבל אחרי זה תבנה לי זה סוכה כזו שכל מי שעובר בבני ברק בסוכות צריך ללכת עם קסדה. אל תנתק בין התורה לבין עולם המעשה. התורה אומרת להיות ישר, בוא נהיה ישרים. התורה אומרת משא ומתן באמונה, בוא נעשה משא ומתן באמונה. אל תיצור לי מצב שבו אתה לומד בדף היומי דבר אחד ואתה יוצא החוצה ועושה משהו אחר."
"הדבר השלישי והחשוב זה אחריות שותפות ומעורבות עם כלל ישראל. אתה חלק. אתה לא מוותר על החרדיות שלך, אבל הפתרון פה הוא אקטיביזם. אם אני אחכה שיאיר לפיד יצור לי מסגרות בצבא שיאפשרו לי להיות חרדי, כשלתי. אני בתור חרדי חייב לדאוג שיהיה לי איך להשתלב. כמו שהקימו את איחוד הצלה למשל וכמו שהקימו את יד שרה וכמו שהקימו את עזר מציון, אותו דבר בדיוק ברגע שאני רואה פער באזור הביטחוני. אני חייב להיות אקטיבי וליצור את המסגרות הביטחוניות שישמרו לי על המדינה כי אני חייב להיות חלק. איך בדיוק? הרבה דרכים קיימות וצריכים ליצור עוד".
"לקחת את הכוחות שרוצים להיות חלק ולהגיד להם שניה בוא נחשוב שניה איפה צריך אותך. וזה תיווך שצריך לעשות בין הדחף של החרדי להיות חלק ולכן להתנדב ולעשות טוב, לבין המקום שבו המדינה צריכה אותו, וזאת קפיצה גדולה שצריכה לעשות. מדינת ישראל כרגע צריכה ביטחון, בוא נקים בתוך המשרד לביטחון פנים משמר לאומי שמבוסס בצורה משמעותית, לפחות בגזרות מסוימות, על הציבור החרדי. בואו נקים פלוגת מג"ב חרדית משמעותית שתשמור על השכונות החרדיות בירושלים ושוב, יש גם כלים לתרום בארגוני הצלה, חינוך, ושלל צרכים אחרים של עם ישראל"
בהקשר הזה של הקניית תודעה לאומית לחברה החרדית מסביר שניאור את המורכבות וממילא את הדרך לעשות זאת: "החברה החרדית היא חברה שיש בה גרעין ושורש אידיאולוגי אבל יותר מכל היא חברה קולקטיביסטית. הערך הגדול ביותר של החברה החרדית זה נאמנות לקהילה, ואני משמר את הקהילתיות. אני משמר את המרחב ההיימיש הזה של החרדים. באותו רגע אני גם מחזק אצל הילדים שלנו את הערכים החרדים, את החיבור לתורה, ואת החיבור לעם ישראל מבלי לוותר על קוצו של יוד בענייני הלכה".
הקריאה של תנועת אחווה לגוון את המענים החינוכיים לציבור החרדי זוכה לביקורת לעיתים, אך שניאור לא חושש: "הם יכולים לעשות כל מיני צרות, אבל האם הם יכולים להציק לשניאור ברמה האישית? פחות. שניאור בסופו של דבר הוא חב"דניק. אף אחד לא יכול להוציא לי את הילדים מבית הספר ובאמת, ברובד העמוק, רבנים ומובילי דעה רבים מסכימים איתנו בשקט בשיחות סגורות ומפחדים לומר את זה בקול. רבני התנועה והשולחן ערוך מכתיבים את דרכנו באופן ברור ותנועת אחווה היא תנועה שמקפידה על כל תג ותג הלכתי והשקפתי."
"העובדים שלנו, ליטאים, ספרדים, חסידים, כל הסוגים. בסוף, אני מקווה שכשנהיה מספיק גדולים, נהיה מספיק חזקים בשביל שאנחנו ניתן ערך לציבור משמעותי, כי אנחנו נכנסנו לנישה שבה באמת ההורים והחברה החרדית צריכים אותנו."
