- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
במשנה במסכת תענית פוסק רבן גמליאל שמתחילים לשאול גשמים בז' במרחשוון (תאריך שיחול השנה בדיוק במוצאי שבת הקרובה). הסיבה? "כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת". זה עמוק: כדי שתפילת הגשם תהיה שלמה ובכוונה אמיתית, אנחנו מחכים שבועיים תמימים מסוף סוכות, מוודאים שהעולה האחרון הגיע בבטחה אל גדות נהר פרת בדרכו לבבל, ולא ייתקע בדרך בגלל שיטפונות ובוץ.
אבל כשפותחים מפה, מתעוררת חידה. קהילת בבל ישבה במורד נהרות הפרת והחידקל, סמוך למפרץ הפרסי. כדי להגיע לנקודת המפגש הראשונה עם נהר פרת עצמו, נדרשת הליכה של כ-650 עד 700 קילומטרים מירושלים! איך הולכים מרחק כזה בשבועיים, כשבאמצע יש שתי שבתות שבהן אסור לצעוד? ייתכן שיצאו לדרך עוד לפני שמיני עצרת, או שצעדו באורחות גמלים גם בלילות, אך דבר אחד בטוח: המסע הזה דרש היכרות מעמיקה עם רשת הדרכים של העולם העתיק.
איך יצאו מירושלים צפונה לעבר סוריה?
לעולי הרגל מימי הבית השני עמדו כמה אפשרויות. הדרך הטבעית ביותר היא "דרך גב ההר" צפונה לעמק יזרעאל, אך היא הייתה בעייתית ומסוכנת בגלל "ארץ הכותים" (השומרונים) שישבו במרכז השומרון. דרך חלופית הייתה לרדת מזרחה ליריחו, ולעלות דרך בקעת הירדן עד לכנרת – דרך נוחה ומישורית, אך דלילה במקורות מים.
האפשרות השלישית הייתה לפנות מערבה אל "דרך הים". זוהי האוטוסטרדה העתיקה שהתחילה בדלתא של הנילוס, חצתה את מישור החוף, פנתה מזרחה דרך נחל עירון (וואדי ערה) לעמק יזרעאל, והמשיכה דרך עמק החולה ורמת הגולן עד לדמשק.
בדמשק נפגשה דרך הים עם "דרך המלך" (הציר המהיר והיבש יותר שעלה מסיני, עבר בפטרה והמשיך ממזרח לקו פרשת המים בעבר הירדן). מדמשק עמדו בפני העולים שתי ברירות דרמטיות להמשך המסע לבבל:
דרך המדבר: הדרך המהירה, שחותכת מזרחה דרך המדבר הסורי הגדול. ההישרדות בה הייתה תלויה בעצירת חובה בנווה המדבר המפורסם תַּדְמוֹר (פלמירה), והמשך ממנו עד לנהר פרת (באזור דיר א-זור או אבו כמאל, סמוך לגבול סוריה-עיראק של ימינו).
דרך הסהר הפורה: ללכת צפונה מדמשק דרך ערי סוריה (חומס, חמאת וחלב), ומשם לפנות מזרחה אל ה"ברך" של נהר פרת ולרדת איתו דרומה לבבל. זו דרך ארוכה יותר, אך עברה במקומות פוריים בהם ניתן היה להצטייד בקלות במזון ומים.
אז לאן הם בעצם הגיעו בסוף השבועיים האלה? נהר פרת הוא לא סתם נחל. מקורותיו נמצאים במזרח טורקיה, ברמת ארמניה ובהר אררט (בגובה 4,500 מטרים – היכן שנחה תיבת נח). הוא זורם לאורך 2,800 קילומטרים דרך סוריה ועיראק, חובר לחידקל מצפון, ונשפך למפרץ הפרסי.
זהו הגבול הצפון-מזרחי של הארץ המובטחת ("עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת"). לא ברור לאיזו נקודה בדיוק בנהר התכוונה התורה, ייתכן שהגבול נמשך לאורך הנהר כולו עד המפרץ הפרסי. המרחב הזה שבין הפרת והחידקל הוא ערש התרבות האנושית. כיום, האזור פורה הרבה פחות, בין היתר בגלל סכרי ענק שבנתה טורקיה במעלה הנהר, והזנחה של תעלות ההשקיה ההיסטוריות.
וזה מכין אותנו לפרשת השבוע הבא – פרשת "לך לך". המסע המטורף הזה של עולי הרגל מירושלים לפרת, הוא למעשה שחזור מדויק, רק בכיוון ההפוך, של מסעו הגדול של אברהם אבינו, שיצא אל הארץ המובטחת וחצה את אותו הנהר ממש.
