- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
יותר מעשרים שנה היה הצירוף רמת ארבל שם קוד לעוד תוכנית ריקה מתוכן שממשלות שונות זרקו לאוויר. הסיפור של נקודת ההתיישבות הזו – הראשונה מסוגה בגליל זה עשורים – נולד מתחושת ייאוש עמוקה. הקיפאון, האדישות וההשלכה הדוממת של היעד הלאומי של ייהוד הגליל אל תחתית סדר העדיפויות יצרו תחושה קשה שהציונות פשוט איבדה את כוחה בצפון. ואז כמעט משום מקום משהו הבקיע.
הכול התחיל במפגש כמעט מקרי בשטח. קבוצת תושבים גליליים, מלווים בעורך דין חדור מטרה ששמו דוד קירשנבוים, שריכז קבוצת רכישה של קרקעות באותו אזור יותר משני עשורים קודם לכן, הגיעו למקום שהיה אמור לקום בו היישוב. את פניהם קיבל שער שנעלו משפחות בדוויות שתפסו את המתחם. אבל באותו יום, חמושים בנחישות לא-אופיינית, הם לא ויתרו וגרמו לשער להיפתח. לאיש מהם לא היה ברור לאן ממשיכים מכאן, אבל הצעד הראשון נעשה. מאותו יום לא העזו הערבים לנעול שוב את השער.
בלי תוכניות מוסדרות, בלי משפחות שממתינות למעבר, רק בשיטת מפה לאוזן, נוצר אירוע נוכחות פשוט, אותנטי ולא-יומרני. האירוע הזה עורר התרגשות ראשונית, תחושה שמשהו אולי עומד לזוז.
בין כל הגלילים הכמהים לשינוי באה גם משפחה אחת מהשומרון, משפחת פרל. "אנחנו כאן עד סוף הקיץ", הם אמרו אז. "מה יהיה הלאה? נראה". בקרוון אחד שהוצב בשטח נולדה רמת ארבל.
אך הקשר עם יהודה ושומרון לא נותר בגדר השראה בלבד. מי שזיהו בחדות, כבר מהיום הראשון, שהמאבק על הגליל הוא חלק בלתי נפרד מהמאבק של יהודה ושומרון, היו אנשי תנועת נחלה. דניאלה וייס, ליטל סלונים וצבי אלימלך שרבף התייצבו ופעלו ממש מהרגע הראשון של העלייה לקרקע. הם השקיעו במקום מאות אלפי שקלים, הגיעו לכל אירוע ולכל ישיבת חשיבה, העתיקו את כלי ההתיישבות וקביעת העובדות בשטח אל אנשי הגליל ומלווים את הגרעין עד היום.
השנים שחלפו מאז היו רצופות טלטלות. רמת ארבל שרדה חורפים קשים וקיצים לוהטים. היא עמדה בשני פינויים קשים, חוותה התנגשויות לא-פשוטות עם ממשלות קודמות ועם יחידות האכיפה וצלחה שנת מלחמה מתוחה שבה מתיישבים, ובהם מאיר מירקין, אחזו בקרקע בציפורניים של ממש. המאבק הסיזיפי נשא פרי: התקבלה החלטת ממשלה להקמת היישוב, ואפילו ראש הממשלה בעצמו הכריז על כך חגיגית. רמת ארבל שרדה, והיא עדיין כאן.
בשבוע הבא תחגוג רמת ארבל יום הולדת ארבע, והדיסוננס שעולה מן השטח זועק לשמיים. מצד אחד הגליל נמצא היום בשיח הציבורי והתודעתי בעוצמה שלא נראתה כאן עשרות שנים. מצד שני ההבטחות וההחלטות הרשמיות טרם יושמו. תשע משפחות מתגוררות כיום במקום בתנאים לא-תנאים, ממחישות את הפערים העצומים שבין תפיסת ההתיישבות ביהודה ושומרון לזו שבגליל.
ובכל זאת קשה להתעלם מהטלטלה שחוללה נקודת התיישבות אחת קטנה. עד כמה המופת המעשי הזה הוא שחולל את השינוי? מה יקרה אם המודל הזה יאומץ ויוכפל? ומהו בעצם מקומו של המעשה החוץ-ממסדי לעומת ההחלטות הרשמיות שחייבות להתקבל? ארבע שנים אחרי פריצת הדרך חזרנו אל האנשים שעושים את רמת ארבל כדי להבין לאן נושבת הרוח של הגליל.
מי שלקחו את המקל אחרי משפחת פרל ומשמשים למעשה הגרעין המייסד של רמת ארבל הם בני משפחת ארליך. כשאני שואל את בלהה ארליך במבט לאחור על ההשפעה של נקודת ההתיישבות הזו על הגליל כולו, התשובה שלה מגיעה ללא היסוס: "רמת ארבל פירקה את הבועה. עד אז הטיפול בייהוד הגליל קרה רק בחדרי חדרים", היא מתארת את המציאות שקדמה לעלייה לקרקע. "אנשים טובים עשו הרבה, אבל זה לא הצליח לפרוץ לתודעה. ואז בא הסיפור של רמת ארבל, עם הנועזות שלו, ופשוט מגנט אליו ציבור ענק.
"עד היום ניסינו להגיד 'ייהוד הגליל' בוועדות. היה אפשר להנהן, והיה אפשר פשוט להתעלם. ופתאום באה עובדה בשטח, שגם מאוימת בפינויים, והיא פשוט דופקת על השולחן בצורה הכי חזקה ואומרת: הגליל בסכנה, תתעוררו!" את המושג הזה היא שואלת מהרב חנן פורת ז"ל, שכינה זאת "המופת המעשי". המעשה שמאלץ את המערכת להתמודד איתו.
ארליך אינה נאיבית. "זה לא ייאמן. כמעט אי אפשר להקים היום יישובים יהודיים. הכול נתקע בוועדות. המטרה שלנו היא לדחוף לתוכנית חירום לאומית לגליל, שהצעד הראשון והדחוף בה חייב להיות הקפאת כל הליכי התכנון שאושרו לכפרים הערביים".
ארליך שומעת ללא הרף טענות מה שווה עוד יישוב קטן למאזן הדמוגרפי, "לכו תשקיעו בערים, אומרים לנו". היא מסכימה שהעירוניות חשובה, אך מזהירה שזה לעולם לא יעבוד בלי המרחב הכפרי. "אם בונים עיר כמו כרמיאל, אבל כל המרחב סביבה הופך לערבי, זה בסוף מציף גם את העיר. חייבים פריסה של עשרות נקודות התיישבות כפריות וחוות כדי לשמור על הביטחון והמשילות, ובעיקר כדי להביא רוח".
מילת הקסם של ארליך היא רוח. היא מצביעה על כאב עמוק: שחיקת התודעה הלאומית בקרב תושבי הגליל הוותיקים. "אתה רואה פה אנשים שלא נלחמים אפילו על שיש להם מעון שכולו סייעות ערביות. אין תודעה פטריוטית. ומה משנה את זה? התיישבויות חדשות, חלוציות, היאחזות באדמה. זה מביא רוח גדולה שפשוט מעיפה הכול ומעירה את הגאון שלנו בגליל".
ארליך מסכמת את המתח שבין עבודת הממסד, דוגמת מועצת יש"ע או פורומים הפועלים בכנסת, ובין עבודת השטח בתובנה מפוקחת: "עבודה בשטח ללא עבודה מדינית היא בעייתית, אבל עבודה מדינית ללא שטח היא עקרה. שניהם חייבים לקרות ביחד ולינוק זה מזה. רק כששני הכוחות האלה פועלים, משהו אמיתי מתחיל להשתנות".
אחד מסיפורי ההצלחה המפתיעים של רמת ארבל הוא ההתעוררות של הנוער הגלילי. המקום הזה גידל בארבע השנים האלה ילדים שבאו מהיישובים הבורגניים מסביב והחליטו לעשות שינוי בידיים. אחד מהם הוא איתמר עמרוסי, כיום תלמיד הישיבה במקום. מאז הוא הפך לאחד ממנועי העשייה המרכזיים בשטח, כזה שחי ומפיץ את הרוח החדשה.
כדי להבין את גודל השינוי עמרוסי לוקח אותנו למציאות היום-יומית שחוו בני הנוער בגליל לפני הקמת רמת ארבל. כשהיה תלמיד תיכון ברמלה הוא פגש חברים מהשומרון ומיישובים כמו הר ברכה, שחיו בתודעה של מאבק על הארץ, תודעה שהייתה זרה לחלוטין לנוער הגלילי. "אצלנו המציאות הייתה שאם ערבים היו באים למגרש במושבה מגדל, היינו עפים משם. אף אחד לא התקומם", הוא משתף בכנות. "בימי רביעי ובמוצאי שבת לא היה אפשר להסתובב שם, והאחיות הקטנות שלי פחדו לצאת מהבית בערב מחשש להטרדות".
הקמת רמת ארבל, לדבריו, שינתה את המשוואה ונתנה לגיטימציה לומר בקול רם: "הגליל הוא שלנו". הוא מספק דוגמה הממחישה את שינוי התודעה: במבצע שומר החומות היו תושבי מגדל נצורים ביישוב כמה ימים בשל התפרעויות, ולא הייתה שום מחאה ציבורית. לעומת זאת חצי שנה לאחר הקמת רמת ארבל, כאשר נזרקו בלוקים בכניסה למגדל והתושבים שוב התקשו לצאת, עמרוסי קיבל שיחת טלפון מטלטלת מידידיה פרל. פרל, ממייסדי רמת ארבל, שאל אותו כיצד ייתכן שלא עושים כלום. השיחה הזו הובילה לפעולת מחאה מהירה עם פעילים נוספים, שאילצה את המשטרה להתערב והוכיחה לנוער המקומי שיוזמה ונוכחות בשטח מביאות תוצאות.
כיום התרחבה פעילות הנוער הרבה מעבר לגבעה אחת. התגבשו קבוצות וקהילות כמו צעירי הפורום לייהוד הגליל, המורכבות גם מחבר'ה שהגיעו להתנדב באזור ונדבקו בחיידק העשייה. הפעילות שלהם נעה על הציר שבין נוכחות בשטח לעשייה ממסדית ענפה. עמרוסי וחבריו עולים לכנסת כמעט בכל יום שני, נפגשים עם חברי כנסת, מגישים תוכניות תכנון, ולמעשה הם שיזמו את הקמת השדולה לייהוד הגליל.
בה בעת הם מובילים מיזמים תודעתיים ברחבי הצפון, והבולט שבהם הוא קמפיין הדגלים החדש: בעקבות הסרת דגלי ישראל סמוך לבית רימון, החליט הנוער שאי אפשר לעבור על כך בשתיקה. היום הם הציבו לעצמם מטרה לפרוס דגלי ישראל בפריסה רחבה לאורך מאה קילומטרים של כבישים מרכזיים בגליל.
הסיפור של ישיבת רמת ארבל, שהחלה את דרכה לפני כשנה וחצי, גם הוא מסמל התיישבות מסוג שונה: לא עוד ציונות חילונית בגרסת קום המדינה, המבורכת כשלעצמה, אלא כזאת שמחוברת במוצהר אל שורשי הקודש.
הכול התחיל מקבוצת צעירים מסורים, תלמידי ישיבת הגולן, שהגיעו לנקודה המאתגרת והמבודדת בגליל כדי להקים בה ישיבה. ראש ישיבת ההסדר בטפחות, הרב אייל גריינר, הרים את הכפפה וקבע עם תלמידיו בית מדרש תחת עץ פרא ענק שסיפק להם צל. את מדפי הספרים הם אלתרו והתקינו על ענפי העץ, ואת שולחנות הלימוד נאלצו להזיז כמה וכמה פעמים ביום, בהתחמקות מתמדת מהשמש הקופחת.
אל המציאות הפראית והחלוצית הזו נכנס הרב שמואל שטיינר. לאחר שנים ארוכות בשדה החינוך בישיבת כפר הרא"ה הוא הגיע לרמת ארבל – תחילה בגפו, ואחר כך הצטרפה משפחתו – וקיבל עליו את הנהגת בית המדרש. "כשראיתי את הקבוצה המקומית הזו נדלקתי", הוא משחזר, "ראיתי פה אנשים מאוד מיוחדים, בעלי שאיפות גדולות גם בתורה וגם באידיאליזם טהור. אמרתי לעצמי: יהיה חלקי עימהם".
מבחינת הרב שטיינר ותלמידיו מדובר לא רק במעשה התיישבותי גרידא, אלא בסגירת מעגל היסטורית ורוחנית. "אנחנו ממשיכים כאן את תורת התנאים והאמוראים שפסעו בבקעת ארבל", הוא מסביר.
הימים שבהם רדפו אחרי הצל של עץ הפרא כבר חלפו. ממש השבוע זכו התלמידים להיכנס למבנה בית מדרש חדש ומצונן מעט שיקל עליהם את הלימוד גם בימי הקיץ הלוהטים של הגליל. הישיבה, שנמנה בה קומץ תלמידים בהתחלה, קורמת עור וגידים. לאחרונה נערך יום היכרות למועמדים לשיעור א', ולקראת שנת הלימודים הקרובה צפויים להצטרף כ-15 תלמידים חדשים אל התלמידים הממשיכים ואל הצוות החינוכי המתרחב.
בכל סיפור של התיישבות ציונית, מהימים שלפני קום המדינה ועד ימינו, יש מתח מובנה בין הציונות המעשית של אנשי השטח, הקובעים עובדות, ובין זו הממלכתית והממסדית, שפועלת במערכות החוק והתכנון. ברמת ארבל המתח הזה חי ולפעמים גם בועט פה ושם. כדי להבין את התמונה המלאה חייבים להקשיב גם למי שמנווט את הספינה הזו במסדרונות הבירוקרטיה: אופיר שיק, סגן ראש המועצה האזורית גליל תחתון.
כששואלים את שיק כיצד השפיעה שנת המלחמה האחרונה על גישת הממסד כלפי הגליל, הוא מצביע על התפכחות דרמטית גם בחלונות הגבוהים ביותר. "המלחמה שינתה אצל תושבים רבים בגליל את הגישה כלפי עיצוב צביונו הרצוי של הגליל. מי שלא פקח את עיניו בשומר החומות נאלץ לפעור אותן ב-7 באוקטובר".
לדבריו, השינוי התודעתי הזה פותח דלתות שהיו סגורות עד כה: "עוד ועוד בעלי תפקידים בכירים בממשלה – לא רק פוליטיקאים, זה ברור – מדברים כעת בגלוי ופועלים איתנו בשיתוף פעולה כדי להגדיל את האוכלוסייה היהודית במרחב. המועצה האזורית גליל תחתון היא כיום המועצה היחידה בגליל שפועלת אקטיבית להקמתם של שלושה יישובים חדשים, לא פחות: שיבולת, שעבודות הפיתוח שלו יחלו בשנה הבאה, כדורי, שמתקדם בהליך התב"ע, ורמת ארבל.
"את התכנון של רמת ארבל אנו מקדמים עם משרד השיכון והחטיבה להתיישבות, בתיאום מלא עם המועצה האזורית עמק הירדן וקיבוץ רביד", מפרט שיק. "התוכנית של רמת ארבל מכוונת ליישוב גדול מלכתחילה, כ-500 יחידות דיור, לדתיים ולחילונים. צביונו הייחודי יהיה קליטת עלייה, בהתאם להגדרות שהטמענו במסמכי התוכנית".
שיק אינו מתחמק מהידרשות למעשה החוץ-ממסדי של מייסדי רמת ארבל כיום: "הבנייה בארבע השנים האחרונות בשטח של מרחב רמת ארבל איננה חוקית, אין חולק על כך. את המועצה זה מאתגר במיוחד משום שאנו נאבקים במלוא המרץ ברשויות האכיפה שיעשו את מלאכתן למראה הבנייה הערבית הבלתי חוקית".
עם זאת לצד ההתנגדות לדרך יש הערכה עמוקה של הכוונות. "אנו מכירים את האנשים היקרים ששותפים בהובלה, מכירים בתרומת פעילות זו להתעוררות הרוח ומזדהים מאוד עם המניעים לחיזוק הריבונות והרחבת ההתיישבות בגליל, אך כמובן חולקים על דרך הפעולה", מדגיש שיק ומסכם את משנתו במשפט אחד: "את שינוי כללי המשחק אנו מבקשים לעשות מתוך המשחק".
המשמעות ההיסטורית של רמת ארבל, מתברר, חורגת הרבה מעבר לשאלת הקרוונים או המבנים שניצבים על הגבעה. העיסוק הסיזיפי בשטח וההתנגשות החזיתית בחסמים הבירוקרטיים הפכו למעשה לפנס רב-עוצמה שהאיר פינות אפלות של מחדל מתמשך. הם אפשרו לאנשי השטח ולציבור הרחב למפות ולהבין את שורשי התהליך הזוחל, שבסופו – אחרי שלושים שנה – נוצרה הקפאה כמעט מוחלטת של ההתפתחות היהודית בגליל.
ההתמודדות עם הבירוקרטיה סביב הכשרת רמת ארבל חשפה לפני הפעילים כבר לפני שלוש שנים את תמונת המראה המטרידה של מה שמתרחש בתכנון במגזר הערבי. הם גילו כיצד המנגנון הבירוקרטי, בניצוחו של הייעוץ המשפטי, קעקע פעם אחר פעם את החלטות הממשלה להקים יישובים יהודיים על ידי העברת סמכויות ההכרעה לאנשי המטה, קרי לפקידות.
כשהעמיקו לנבור במסמכים ובתוכניות התגלתה מציאות מבעיתה מבחינה דמוגרפית-ציונית: במקביל לתקיעת היישובים היהודיים קידם אגף התכנון של משרד הפנים תוכניות ענק להכפלת כפר מנדא, ליצירת רצף טריטוריאלי מובנה המחבר את גוש עראבה-סח'נין-דיר חנא, ועוד תוכניות אסטרטגיות שמעצימות את ההשתלטות הערבית על המרחב.
הגילויים הללו הבהירו שאי אפשר להסתפק עוד בפתרונות נקודתיים. מהשטח עלתה הדרישה החד-משמעית להכריז על מצבו הדמוגרפי העגום של הגליל מצב חירום לאומי ולהשיק תוכנית חירום לאומית לשינוי המגמה.
התובנה החשובה ביותר שרמת ארבל שמה על השולחן היא ההכרה במציאות: תחרות לאומית שקטה אך רבת-עוצמה ניטשת בגליל בין ערבים ליהודים. בניגוד לעימות הגלוי והחמוש ביהודה ושומרון, המערכה בצפון מתנהלת בחדרי התכנון, בטאבו ובתוכניות המתאר. רמת ארבל חידדה יותר מכול כי שום תוכנית לאומית שלא תכיר במאבק הזה בגלוי, לא תוכל ליצור את המהלכים הדרושים כדי לשרת את עתיד המדינה היהודית ולבלום את התעצמות ההשתלטות בשטח.
למראה הניסיון המצטבר של הפעילים וההבנה של המציאות התכנונית בשטח, אלו הם הצעדים המרכזיים שנדרשים כדי לחולל שינוי אמיתי ומהיר במאזן הדמוגרפי והקרקעי בצפון:
1. הכרזה על הגליל אזור במצוקה דמוגרפית לאומית: צעד יסוד זה יפצח את האי-נעימות המשפטית לדבר בגלוי על ייהוד הגליל. הכרזה כזו תפתח את הדלת לשימוש בכלי עבודה רגולטוריים ומשפטיים שנמנעו עד כה מלהשתמש בהם.
האירוע לציון ארבע שנות פעילות והתיישבות ברמת ארבל ייערך ביום ראשון, י"ב באב (26.7), ויכלול תוכנית עשירה לכל המשפחה:
● 16:30 | הפנינג גלילי: הפעלות לילדים הכוללות מתנפחים, מעגל מתופפים, ציורי פנים ובלוני צורות. במקום תהיה הופעה לילדים של שקד פיית האגדות ויופעלו דוכני אוכל (בתשלום).
● 18:30 | עצרת מרכזית: בהשתתפות שרים, חברי כנסת ואנשי ציבור. את העצרת ינחה יעקב אליצור, ובמרכזה יעמוד מופע של אבו טבלה.
האירוע פתוח לקהל הרחב. לפרטים נוספים: 3051*
