"מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיּוֹצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי, כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב..." (במדבר).
נחל ארנון (המוכר כיום בערבית כ"ואדי מוג'יב") הוא תופעת טבע חסרת תקדים. הוא מתחיל את דרכו ממזרח לעיר כרכ (היא "קיר מואב" המקראית), זורם צפונה כ-30 ק"מ, ואז "שובר" ב-90 מעלות מערבה ונשפך אל ים המלח. מדובר בקניון עמוק ואכזרי: הפרשי הגובה בין במת מואב והגלעד לבין אפיק הנחל מגיעים ל-400 עד 700 מטרים של צוקים תלולים. סמוך לים המלח, הצוקים הזקופים סוגרים על הנחל ממרחק של מטרים ספורים בלבד.
הטופוגרפיה הקיצונית הזו הפכה את הארנון לגבול מדיני טבעי והרמטי (בין מואב מדרום לאמורי מצפון). הדרך היחידה כמעט לחצות אותו בעת העתיקה הייתה דרך "מעברות הארנון" – נקודה אסטרטגית שעליה נלחמו כל עמי האזור.
דווקא במעבר הצר והמצוקי הזה, מתארת הגמרא (שרש"י מביא בשירת עלי באר) אירוע צבאי דרמטי: כשהלכו בני ישראל ממואב לגלעד, הסתתרו חיילים אמוריים בתוך מערות במצוקים מתוך כוונה לטבוח בעם ישראל מלמעלה. אלא שאז התרחש נס - הצוקים משני עברי הנחל התקרבו ומחצו את המארב האמורי. בני ישראל, שהלכו למטה בנחל, כלל לא ידעו על הנס עד שבארה של מרים שטפה את גופות האויב החוצה.
אם הארנון הוא נחל של מצוקים וגבולות קשוחים, נחל יבוק הוא הסיפור ההפוך. זהו הנחל הגדול שחוצה את ארץ הגלעד לשניים (ומפריד בין נחלת ראובן וגד בדרום, לחצי המנשה בצפון). הוא זורם באפיק רחב ומתון לאורך 115 קילומטרים, עם שפיעת מים אדירה של למעלה מ-60 מיליון קוב בשנה – מה שהופך אותו למקור המים השני בגודלו לירדן, אחרי הירמוך.
בזכות מתינותו ושפע מימיו, אגן הניקוז של היבוק הוא הלב הפועם של ירדן המודרנית – כ-70% מתושבי הממלכה, החקלאות והתעשייה הירדנית מרוכזים סביבו (מה שלמרבה הצער מוביל גם לזיהום מימיו כיום). הירדנים אפילו בנו עליו סכר ענק (סכר המלך טלאל) כדי לאגור את המים להשקיה.
את החריץ העמוק שיוצר היבוק בהרי הגלעד ניתן לראות בבירור כמעט מכל תצפית בהרי השומרון. הנחל הזה נשפך לירדן סמוך ל"אדם העיר" (גשר דאמיה) – בדיוק מול נחל תרצה. למעשה, ציר יבוק-תרצה הוא "שער הכניסה" הטבעי מארץ ישראל המזרחית היישר אל שכם וגב ההר.
ולכן, זה ממש לא מקרה שדווקא שם התרחש אחד האירועים המכוננים של העם שלנו. כאשר יעקב אבינו חוזר הביתה, הוא חוצה את מעבר יבוק, נשאר לבדו ונאבק עם המלאך: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". ושם, על גדות הנחל הזה ממש מעבר לגבול, נאמר לו: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל". עבר הירדן המזרחי הוא לא רק היסטוריה; הוא המקום שבו קיבלנו את שמנו.