הר אדום, המוכר במקרא כ"הר שעיר", הוא חבל ארץ הררי מרהיב המתוחם בבירור משלושה כיוונים: בצפון, נחל זרד האדיר מבדיל בינו לבין רמת מואב; במערב, השבר הסורי-אפריקאי ("הערבה") יוצר ירידה תלולה; ומדרום, בערך בקו שמול יטבתה שלנו, ההר צונח במתלול חד של 600-700 מטרים אל מישורי ואדי חיסמה. רק במזרח אין לו גבול טבעי ברור, והוא יורד במתינות אל המדבר הגדול, בדומה לרמת מואב והגלעד.
למרות שמדובר באזור דרומי המקביל לנגב היבש שלנו, הרי אדום הם גבוהים מאוד – ממוצע הגובה נע בין 1,400 ל-1,600 מטרים, ובפסגות מסוימות אף עובר את ה-1,700 מטרים. הגובה הרב הזה פועל כ"מלכודת עננים": האוויר הלח המגיע ממערב מתרומם, מתקרר וממטיר גשמים ואף שלגים בכמות של 300-400 מ"מ בשנה. כמות זו מספיקה לחקלאות בעל וליערות טבעיים.
אורך הרכס הוא כ-170 ק"מ, אך רצועת ההתיישבות הפורייה צרה למדי – כ-25 ק"מ בצפון ורק 10 ק"מ בדרום. זאת משום שהגשמים יורדים בעיקר לאורך פרשת המים המערבית וכמעט נעצרים בנפילה מזרחה. ההר מחולק כיום לשני אזורים עיקריים: הצפוני (שמרכזו בטפילה) נקרא "אל-ג'בל" (ההר), והדרומי (אזור פטרה) נקרא "ג'בל שעירה" – השם המשמר את "הר שעיר".
המבנה הגיאולוגי של ההר יוצר את יופיו החד-פעמי: בסיס של אבן קשה, עליו שכבה עבה של אבן חול אדומה ויפהפייה (שבה מתחתרים הנחלים שצונחים כ-1,500 מטרים אל הערבה לאורך 20 ק"מ בלבד, ויוצרים קירות אנכיים מרשימים), ומעל אבן החול נחה אבן גיר, שעליה גדלים היערות והגידולים החקלאיים.
בצפון אדום שוכנת העיר הגדולה טפילה, המזוהה עם "תּוֹפֶל" המוזכרת בתחילת נאום משה בספר דברים. העיר מוקפת יערות אורן שופעים ומעיינות. בצמוד אליה ממזרח שוכנת העיירה "אל-עיס" (או אל-עיץ) – שמו הערבי של עשו, שמשמר את זיכרון אבי האומה האדומית. (מעניין לציין שגם בארץ, בכפר סעיר שליד חברון – היא צִיעוֹר המקראית – קיים מקאם בשם "נבי עיץ" המיוחס לעשו).
מדרום לטפילה, סמוך לכפר בוצירה, שוכנת חורבה אדירה – בָּצְרָה, בירתה ההיסטורית של אדום ("וַיָּמָת יוֹבָב... וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו חָשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי"). העיר מככבת בנבואות הפורענות של נביאי בית ראשון, כמו למשל: "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה..." (ישעיהו). חפירות במקום חשפו חומות מסיביות, מבני ציבור ומקדשים, המעידים על עוצמתה של עיר הבירה.
מצפון לבצרה, על כיפה מצוקית מבודדת של אבן חול, שוכן האתר העתיק והמבוצר "א-סלע". חוקרי ימינו מזהים את המקום כעיר "סֶלַע" האדומית המוזכרת בתנ"ך. כאן התרחשה דרמה אכזרית כאשר אמציה מלך יהודה הכה את אדום, ותפס עשרת אלפים שבויים אדומיים שאותם השליך באחת אל מותם ממצוקי העיר המבוצרת.
מאוחר יותר בהיסטוריה, נחקקה על קיר סלע גבוה מעל האתר כתובת של נבונאיד, מלך בבל. בכתובתו הוא מתגאה בכיבוש בצרה. ההשערה היא שמלך אדום ברח מפני הבבלים אל המבצר הבלתי-חדיר הזה ב"א-סלע", וכשנבונאיד הצליח להכניע גם אותו, הוא טרח לחקוק שם את סמל ניצחונו הניצח.
כשאנחנו ממשיכים קצת דרומה, מתגלה לעינינו שמורת דָּנָה (ضانا) – מהמקומות הנפלאים והמיוחדים באזור. זהו יער עצום של עצי אורן וערער הגדל על שכבת סלע הגיר. השילוב של קירות אבן חול אנכיים ואדומים שעליהם "כיפות" לבנות של אבן גיר מכוסות יער, יוצר מראה עוצר נשימה. בלב השמורה, על גוש סלע נפרד, יושב הכפר העתיק דאנא.
השמורה שופעת מעיינות המזינים נחלים שזורמים אל הערבה לאורך כל השנה. אחד המוכרים שבהם הוא ואדי עְ'וֵויר (או עְ'וֵויב, כפי שהבדואים הוגים זאת: רוויר/רוויב). זהו נחל קניוני עמוק באבן החול. משמעות השם היא "הנעלם", שכן מימיו זורמים על פני השטח, נעלמים אל תת-הקרקע, ושוב מגיחים.
כשהנחל נשפך מן ההרים אל הערבה היבשה, הוא מגיע לאתר עתיקות ענק בשם פֵינָאן. זוהי פּוּנוֹן המקראית, אחת מתחנות מסעות בני ישראל במדבר, ועירו של "אַלּוּף פִּינֹן" המוזכר בפרשתנו. בפינאן התגלו מכרות נחושת כבירים שהיוו מרכז הפקה אדיר לממלכת אדום (ולעיתים גם לממלכת ישראל). ממש כאן, בנוף המדברי רווי הנחושת הזה, יצר משה רבנו את "נחש הנחושת" כדי לרפא את העם שהוכש על ידי נחשי השרף.
בפעם הבאה נמשיך להדרים אל עוד אתרים מרתקים בארץ אדום, כי קצרה היריעה מהכיל את כל טוב הארץ בטור אחד...