בין ריבונות לביטחון: הפנים המשתנות של מזרח ירושלים

"הרבה שנים הגדרתי את זה, שאני גר 'מאתיים מטר ממדינת ישראל'", מספר ארנון סגל, פעיל בולט בהר הבית ותושב מזרח ירושלים. "לא היו שירותי אזרחות בסיסיים באזור הזה, נגיד אוטובוסים".

לכבוד יום ירושלים, שמציינים בו את איחוד חלקי העיר שחוברה לה יחדיו, הלכנו לבדוק מה קורה כיום, כמעט שישים שנה לאחר מכן. כשמתבוננים בתמונה הכללית התחושות מעורבות: מצד אחד העיר עדיין מרכזת אוכלוסיה עוינת, וגם מדינות העולם לא תמיד מכירות בה. ומצד שני רוחות של שינוי חיובי כבר נושבות, ונראה שהנוכחות היהודית הולכת ומתגברת. 

סגל מאשר את התחושות הללו, אך נוטה בבירור לכיוון האופטימי. לדבריו, אי אפשר להתעלם  מהשייכות ההולכת וגוברת של אזור מזרח ירושלים למדינת ישראל: "בגן המלך, כל האזור שמתחת לשילוח, שהרבה שנים היה אזור הפקר לחלוטין, התחילה בשנים האחרונות הפגנת ריבונות. הרס של מבנים לא-חוקיים של ערבים כדי להכשיר את המקום הזה ולהפוך אותו לגן פורח, גן המלך כמו שהיה בימי שלמה. זה ביטוי אחד מרבים". 

בתחילת התהליך, הוא מתאר, הייתה תחושה של בדידות וקושי: "זה כמו להיות במוצב קדמי, היתה תחושה שבאמת זה לא מגורים נורמליים בירושלים ובמדינת ישראל, אלא אנחנו חצי חיילים. זה קושי יום-יומי, אפילו בדברים טריוויאליים, כמו להביא את הילדים לגן. והיום זה לא מושלם, אבל זה הרבה הרבה פחות הרואי", הוא מחייך.

כשאני שואל היכן עוד מתבטאת ההתקדמות הזו, סגל חוזר במהירות להר הבית, מרכז חייו: בסביבות תשס"ט עלו להר 5,000 יהודים בשנה, ובשנה האחרונה –  יותר מ-60,000 יהודים. "הערבים עדיין נמצאים שם יותר מסיבות אובייקטיביות, כי ההר פתוח להם, יש להם תשעה שערים, וההר פתוח הרבה יותר שעות, ובכל זאת רואים פה גידול עצום, כמעט פי 12". בייחוד מאז היתר התפילה וההשתחוויה במקום, ההיסטוריה מתחילה להתהפך מול העיניים: "כשאני התחלתי לעלות, לפני 26 שנה, הייתי בהר הבית בחול המועד סוכות. היינו ארבעה בכניסה, ונכנסנו שניים-שניים, כי זה מה שהיה מותר, לא יותר משני יהודים בבת אחת. עקבו אחרי היהודים שלא ימלמלו, ועל כל חריגה מהמסלול בדבר הכי קטן הרחיקו, עצרו, העמידו לדין. היום היהודים משתחווים בהר ומתפללים".

 והשיבה למחוזות היסטוריים אינה נעצרת בהר הבית: "העיר חוזרת לתפארתה לאט לאט, לא מושלם, אבל זה קורה", אומר סגל. הוא מתרגש מבריכת השילוח, הנחשפת והולכת. "חשבו שזה מסוף ימי בית שני, גילו שזה מתחילת בית ראשון או מאמצע בית ראשון. מקומות שהיו פעם נידחים הופכים למקום מרכזי שהרבה אנשים רוצים להיות בו, וזה לא מובן מאליו. גם בהר מולנו (הר הזיתים, י"ה) רואים עוד ועוד דגלי ישראל ומגיני דוד ככל שעובר הזמן".

הטראומה שפתחה את הפעילות הפוליטית

הר הזיתים מככב גם בסיפורו של אריה קינג, סגן ראש עיריית ירושלים. "אני גר שם 29 שנה", הוא מספר, "אנשים היו מגיעים להשתטח על מערת הקבורה של אדמו"רי גור שנמצאת בהר הזיתים, והיו מתקשרים אליי: זורקים עלינו אבנים. הייתי מגיע ורואה שם ארבעה-חמישה ערבים רעולי פנים. אנשים משתופפים בתוך המערה של אדמו"רי גור, וזורקים עליהם אבנים".

ולא רק חלקת גור, גם חלקות אחרות, כמו החלקה האמריקאית, לא קופחו: "היו מגיעים אליי הביתה עם חלונות שבורים, אנשים בטראומה מוחלטת. הייתי בהלם", הוא מספר. "דרך אגב, אחד הדברים שדחפו אותי להיכנס לפוליטיקה בירושלים זה להבין שאתה יכול להתיישב, והכול סבבה, אבל היהודי המצוי אומר: כשלא בטוח אני לא מגיע לפה". 

קינג בא מתחום גאולת הקרקעות, ורכש אדמות יהודיות בכל רחבי הארץ: בעכו העתיקה, בלוד, בשומרון, בנגב, וכמובן בירושלים. בעקבות ההבנה הזו, הוא מספר, עבר לתחום הפוליטי. "אין ספק שזו הייתה החלטה טובה, למרות שזה גורם לי להרבה עוגמת נפש בדברים אחרים שאני לא יכול לעשות", הוא אומר, "אבל אני רואה את ההצלחות שיש כעת, וזה שווה".

כשאני שואל באילו הישגים מדובר, קינג מרחיב על תהליך ההתקדמות שהוא רואה בעיר: "היית צריך להיות הימין הכי קיצוני כדי להתעסק בנושא, ומעט מאוד פוליטיקאים באמת נרתמו כשבאתי ועניינתי אותם", הוא מספר על תחילת הדרך. "עם המשטרה הייתה יותר בעיה מאשר הייתה עם הערבים, וגם העירייה לא הייתה כל כך שותפה.

"כעת", הוא אומר, "הכול אחרת, כולם שותפים. לא רק חשובים, שותפים. בכביש הטבעת המזרחית לדוגמה, כביש אסטרטגי ברמה שאין לתאר". כביש הטבעת המזרחית הוא כביש שנמצא בתכנון כבר עשרות שנים. כבר בתקופת המנדט הבריטי הבינו את נחיצות הפרויקט ואת התרומה שלו לתנועה זורמת בעיר. 

"כמו כביש בגין במערב, יש כביש שמתוכנן מחומת שמואל ועד מעלה אדומים. עכשיו, הם דיברו ודיברו, אבל לא קידמו. כשמירי רגב הייתה שרת התחבורה, התחילו לזוז, וזה ממשיך לזוז". 

גם בתחום הבנייה למגורים קינג מצביע על שינוי דרמטי. תוכניות הבנייה בגבעת המטוס למשל, שהיו תקועות שנים ודרשו מאבק משפטי עיקש נגד ממשלות קודמות, היו כיום לפרויקט דגל. "רק באמצעות בג"ץ כפינו את התחלת הבנייה", הוא נזכר, "אבל עכשיו כולם בפנים – העירייה, משרד השיכון, משרד התשתיות. פתאום דברים קורים ומשתנים".

פנים נוספות של המאמץ הפוליטי מגלה רן ישי, חוקר במרכז ירושלים למדיניות יישומית. המרכז לא רק עורך מחקרים, אלא מקדם יוזמות שנועדו לחבר את העולם לירושלים האמיתית. "אנחנו עושים דברים שאולי אף אחד לא עשה לפנינו: מחברים את הדיפלומטים הזרים לירושלים", מספר ישי. "הם בדרך כלל נרתעים, כי הם לא מכירים את העיר מעבר לכותרות על אלימות. אנחנו חושפים אותם לירושלים הכלכלית, להיי-טק, לאוניברסיטאות. בסך הכול זו אחת הערים המתקדמות בעולם, והם פשוט לא ידעו את זה".

הוא נזכר בסיפור אחד יוצא דופן: "שגריר גרמניה הסתובב איתנו בירושלים ומאוד התרשם. הוא הלך לישיבת מרכז הרב, ישב שם עם התלמידים וראה מה זה. הוא כתב אחר כך שזה השאיר עליו רושם עמוק. אנחנו מביאים קבוצות של שגרירים מאסיה, מאפריקה, מאירופה ומאמריקה לטינית, והצעדים הקטנים האלו יוצרים מציאות חדשה".

סכנת השגרירויות וסוף עידן אונר"א

ישי מספר גם על עסקאות שנרקמות בעקבות הסיורים הללו ובטוח שהסברה נכונה יכולה לפעול רבות. אך למרות האופטימיות הוא אינו מהסס גם להצביע על הסכנות: "יש קונסוליות של מדינות אירופיות, כמו בריטניה וצרפת, וגם נציגות של האו"ם, שלא מכירות בירושלים בירת ישראל. הן פועלות כשגרירויות לרשות הפלסטינית בתוך ירושלים. הבלגים למשל הודיעו שהם לא מכירים בישראלים שגרים ביהודה ושומרון, ואף מאיימים על אזרחים בלגים שגרים שם בשלילת דרכון. זה דבר שלא יעלה על הדעת".

מבחינת ישי הפתרון ברור: "ירושלים היא ישראל, לא הרשות הפלסטינית. מי שנוהג מדיניות של רמאללה – שיעבור לרמאללה. אפשר לסגור קונסוליות או להגביל את הפעילות שלהן, זה מהלך ששר חוץ יכול להחליט עליו בדקה, ואנחנו חייבים לעמוד על הריבונות שלנו.

"הם פועלים פעולות חתרניות ומממנים גופים אנטי-ישראליים", קובל ישי. "אנחנו לא עושים שום דבר בעניין הזה, כלום. לא סוגרים קונסוליות, לא מגבילים את הפעילות שלהם". לדבריו, הרשות הפלסטינית לוקחת את המדינות המתנגדות לישראל ומנצלת אירועים נקודתיים כדי להפיץ אנטישמיות בעולם: "דברים לכאורה קטנים, אבל הם גדולים מאוד כשהם יוצאים החוצה, כמו הנושא של יריקות ומכות לנוצרים בירושלים". 

המכון ערך לאחרונה מחקר העוקב אחרי מעורבות של הרשות בקמפיינים כאלה. "זה מתחבר לתעמולה הפלסטינית ולתעמולה האירופית. הספרדים הקתולים ממש חוגגים על זה", אומר ישי ומדגיש כי מניסיונו כדיפלומט בחו"ל, קמפיינים כאלה הם סכנת חיים ליהודים החיים בגולה.

בנוגע לישויות זרות הפועלות בעיר, קינג יודע גם לספר על הצלחה של ממש המאבק באונר"א. עשרים שנה פעל קינג עם העיתונאי החוקר דוד בדין כדי לחשוף את ההסתה בבתי הספר של הארגון, אך נתקל בקירות אטומים. "שום פוליטיקאי לא רצה להקשיב", הוא מספר.

גם ישי מתאר מציאות דומה: "הוצאנו דוח של עשרות עמודים", הוא אומר, "עם עשרות דוגמאות של חינוך אנטישמי בבתי הספר של הרשות הפלסטינית בירושלים". ההסתה הזו נמצאת בכל הספרים ותחומי הלימוד: בספרי הגאוגרפיה והאזרחות, בספרי הלשון ועוד. ערים יהודיות מחוקות מהמפה, ישראל מוחלפת בפלסטין, ורוצחים מוצגים כגיבורי תרבות.

לפי קינג, מלחמת שמחת תורה שינתה את המצב כמעט ב-180 מעלות. "רק בגלל המלחמה כולם הבינו, כשראו את התמונות של אנשי אונר"א חוטפים ואנשי אונר"א מסתירים את החטופים שלנו ושותפים ברצח בדרום, שכל בתי הספר ומוסדות אונר"א בעזה הם בעצם קיני טרור. 

"פתאום כולם הצטרפו למאבק שלי – מימין ועד יאיר לפיד. היום כבר אין אונר"א בירושלים, ואני מעריך שבתוך שבועות נראה את דגל ישראל מונף גם במוסדות שלהם שמעבר לגדר, בכפר עקב. מה שהיה חלום לפני עשור הפך למציאות ברוך ה'".

מה הצעד הבא?

תהליכים המתפרסים על שנים ארוכות מזמינים כמובן התבוננות קדימה: מה האתגרים שנשארו ומהו החזון לעתיד. ארנון סגל חוזר להר הבית, לב המאבק על זהות העיר: "חופש מולחן מוחלט. זאת אומרת, להחזיר את המקום לתפארתו. להכיר בו כמקום קדוש לעם ישראל, על פי חוק המקומות הקדושים, ולהפסיק להפריע ליהודים לקיים שם את חובותיהם הדתיות". ברגע שהלב יהיה במקום הנכון, הוא אומר, כל השאר יתיישר.

רן ישי נוקט גישה מעשית יותר: "קודם כול צריך לפתור את הבעיה של השכונות שמחוץ לגדר", הוא אומר, ומתייחס לשכונות כמו שועפאט וכפר עקב. "אלו שכונות גדולות שהן חלק מירושלים מבחינה פורמלית, לתושבים שם יש תעודות זהות כחולות, וכמעט מכל בחינה אחרת אין להם קשר לירושלים".

שולטים שם גופים בלתי חוקיים של הרשות הפלסטינית, הוא מספר, המטפחים פשע, טרור, הסתה והזנחה. "צריך למצוא דרך איך לחבר את השכונות האלה בחזרה לירושלים ואיך להוציא משם את כל השוהים הבלתי חוקיים". 

ישי וסגל מפנים את המבט החוצה, ואילו אריה קינג מפתיע במבט פנימה, לתוך החברה היהודית. האתגר המרכזי שלו כרגע, הוא אומר, הוא להביא לידי ביטוי בעירייה את תפיסת העולם של הרחוב החרדי: "לצערי הרב, למרות שהציבור החרדי הוא ימני, נציגיו הם במקרה הטוב אנשי מרכז, ובמקרה הרע הם שמאל", 

כשמונים אחוז מהציבור החרדי בירושלים הוא ימני, לדברי קינג, "זאת אומרת שיש פער מאוד גדול בין נציגי הציבור ובין הציבור. בין שהם חסידים של גור, סלונים, בעלז, ביאלא, בין שהם ליטאים ובין אשהם ש"ס – הם ימניים. הציבור ימני, אני מסתובב בירושלים, הציבור ימני, וטוב שכך. זה הפער שיש לנו". 

לדבריו, השמאל מקבל סיוע מהחרדים להחלטות שעוברות בעירייה. תקציבים, תמיכות ומבנים ניתנים לארגוני שמאל קיצוני הפועלים נגד צה"ל, נגד המדינה ונגד ההתיישבות. ובכל זאת הוא רואה אפשרות לשינוי: "המטרה שלי היא שנלך עוד כמה צעדים ימינה, כמו שעשינו עם ראש העיר משה ליאון. בתחילת הדרך הוא לא הכיר את הנושא, אבל ברגע שהוא הבין – הוא איתנו כמעט לגמרי. אם אנחנו נפעל נכון במזרח ירושלים", הוא אומר, "הדבר ישרת גם את מערב העיר: זה יקל את עומסי התנועה ויפחית חיכוך עם ערבים במערב העיר. 

"השפיץ של החנית הוא המשפחות החלוציות", הוא מסכם, "שגרות בבניינים שמתנוסס מעליהם דגל ישראל בלב השכונות הערביות. זה חשוב, אבל החנית צריכה רוחב ועומק". והרוחב והעומק הללו הם הנוכחות הגדלה והולכת של ביטחון, משילות וגם השקעה בתשתיות, המשפרות את מצבה של ירושלים כולה.

העיקר, מסכם קינג, הוא להפוך את הריבונות היהודית למציאות מוגמרת. "ביום העצמאות האחרון הצפנו את מזרח ירושלים – בית חנינא, בית צפאפא והר הזיתים – בכמויות של דגלי ישראל שלא נראו מעולם. ומה הייתה התגובה? כלום. הערבים מקבלים את זה, כי הם הבינו שאנחנו כאן כדי להישאר".