בני אהרון הפכו לבעלי הבית

חול המועד האחרון בקבר בני אהרון (אלעזר הכהן) הזכיר קצת יותר את מירון בשעות חגה מאשר איזור מריבה בשטחים שחלקם מוגדרים כשטחי b. מציאות חדשה: אלפים פוקדים את קבר בני אהרון מתחילת הסליחות. במהלך החג התקיימו במקום תפילות, הפנינג למשפחות ואפילו הקפות שניות, מציאות שמגיעה לממדים מטורפים לגמרי. המבקרים הרבים שפשוט התחילו להיכנס, מצאו את עצמם עוברים ברחוב הראשון של הכפר בין הבתים ליד בית הספר. בניגוד לכל תרחיש, הערבים המקומיים התחילו להגיש להם קפה. 

התהליך הזה התחיל רק לפני חצי שנה. לפני כן, יהודים היו נכנסים למקום פעם או פעמיים בשנה בלבד עם הצבא, באוטובוסים ממוגנים כגנבים בלילה. אלו היו כניסות מאובטחות שאפשרו שהייה של עשר דקות בלבד על הציון. המקום נחשב מבחינה תודעתית לאזור שהוא מעבר להרי החושך.

קצת גיאוגרפיה של טרור והרבה מאוד קונספציה 

כדי להבין את עוצמת השינוי, חובה להכיר קודם כל את זירת הפעולה המאיימת שאליה נכנס נעם וגנר - החוואי המקומי. האזור כולו, המכונה עוד מימי המקרא עמק המכמתת, הוא מובלעת המוקפת בשבעה כפרים ערביים השוכנים בשטחי B ו-C. "יש לך שם את עוורתא, אודלה, ביתא, בית הדג'ן... עין אבוס, חווארה ובורין", מונה וגנר את הטבעת החונקת המקיפה את העמק. מבחינה ביטחונית, מדובר בסביבה עוינת שידעה לא מעט פיגועים. עוורתא, הכפר הממוקם ממש בסמוך לקבר, נצרב בתודעה כמקום שממנו יצאו המחבלים שטבחו בבני משפחת פוגל.

במשך שנים התקבעה באזור משוואה של חרדה והסתגרות. "יש מגמת הפחדה כזאת שאומרים 'שמע, הערבים זה דבר מסוכן, צריך להיזהר מהם'", מנתח וגנר את התודעה ששלטה בשטח ומנעה כניסה שגרתית למקום. התפיסה הזו הכתיבה גם את אופן הפעולה הממסדי והצבאי, שעל כל אירוע נקודתי היה פועל בעוצמה מסורבלת ומייצר "בלגן", תוך שהוא "מכניס אינספור ג'יפים ממוגני ירי וכל מיני דברים כאלה".

בתוך המציאות המורכבת הזו, קבר אלעזר הכהן נותר מבודד לחלוטין. כאמור הנוכחות היהודית בו התאפשרה רק בגיחות נדירות תחת אבטחה כבדה.

תחילת המהפכה - "רוח חדשה וטובה" ושיטת הכבשים

לפני כחצי שנה, נעם וגנר יצא מביתו שביצהר עם עדר כבשים לכיוון עמק בורין. בהתחלה הוא ירד לעמק לבדו, ובהמשך הצטרפו אליו פעילים נוספים: "בשיא היינו אני ועוד ששה אנשים", הוא משחזר. מתוך כל הקבוצה החמוש היחיד היה נעם. 

הרציונל שעמד מאחורי הצעד הזה היה ברור לנעם – יצירת נוכחות טבעית שאינה מחפשת מלחמות מיותרות. "אנחנו עושים את זה בצורה שקטה ופשוטה כמה שיותר... אנחנו באים בתור חקלאים, לא בתור בלגניסטים", הוא מתאר. ואכן, משהו בגישה הפשוטה שלוקחת אחריות על המרחב גרם לשטח להגיב בכבוד. לא נרשמו עימותים מיוחדים מול המקומיים לאורך הדרך, ווגנר מציין שהיו "דברים קלים כאלה שנגמרו, סגרנו את הפינה שלהם לבד", מבלי לערב גורמים חיצוניים.

במקביל, הפעילות תוכננה כך שתעבור בצורה חלקה מול הצבא, תוך הבנה עמוקה של צורכי המערכת. "בשלושה וחצי החודשים הראשונים... אמרו לנו תשמעו, תהיו בשקט ואנחנו ניתן לכם בשקט", מספר וגנר. הפיקוד הצבאי, שהיה בתקופת מעבר, רצה בעיקר להימנע מהתלקחות: "נכנס מח"ט שבדיוק היה אמור לסיים קדנציה, והוא רצה שאני אשמור שקט". והשקט התעשייתי הזה הוא שאפשר להם לבסס את הנוכחות שלהם בעמק באין מפריע.

תודעת "בעל הבית" – לשנות את המשוואה בשטח

אבל השינוי האמיתי בשטח לא נבע רק מעצם הנוכחות של העדר בעמק, אלא מהתודעה שאיתה הגיעו הפעילים – הפסקת התלות המוחלטת בצה"ל לפתרון בעיות מקומיות ושינוי הגישה מול הערבים המקומיים. במקום להמתין לכוחות הביטחון שיתווכו כל חיכוך, וגנר החליט לאמץ גישה ישירה של בעל בית. "עד עכשיו תמיד אמרו שתשמעו, אם אנחנו צריכים לבוא לערבים בשביל להיכנס לתוך כפר, אנחנו חייבים לבוא לערבים עם כוח וזרוע ולהיכנס עם צה"ל", הוא מסביר את הקונספציה הישנה, ומציג את האלטרנטיבה שפיתחו: "אנחנו באים מתנהגים כמו בעלי בית. לא מראים פחד". 

מבחינת נעם יש משהו הרסני באופן שאנחנו מדמיינים את הערבים - "זה נכון שהם אוייבים שלנו אבל בסוף הם בני אדם, עם כל הרגשות והפחדים שיש להם גם מולנו". 

התפיסה הזו הובילה לביטול ההכרחיות בתיווך צבאי במקרי חיכוך נקודתיים, מה שמנע התלקחויות גדולות. כאשר מתרחשים אירועים שגרתיים כמו זריקות אבנים של ילדים קטנים בכפר, השיטה של החווה היא לפתור את זה באופן ישיר. "עבודה מול האזרח, כאילו, לא עבודה מול הגורמים, אין מי שיתווך לי את הקשר לבני אדם…".

דוגמה מובהקת למודל הזה בפעולה התרחשה סביב בית הספר לבנים בעוורתא. באחד הביקורים אלחנן גרונר נחשף לכתובות תמיכה בטרור שהתנוססו על קיר בית הספר הקרוב לקבר, ופרסם על כך בערוצים שלו לאחר שהעביר את המידע לצבא ונוצרה דרישה למחיקתן. בפוסטים שפרסם הוא תיאר את האבסורד והסכנה: קירות המלאים בכתובות תמיכה בחמאס, פתח והחזית העממית במרחק של 850 מטר מחטמ"ר שומרון, שיוצרים מציאות בה ילד מתחנך לאורם של מחבלים בדרכו לבית הספר, מה שמוביל בסוף למעשי רצח כדוגמת טבח משפחת פוגל.

וגנר מתאר כיצד הם לקחו אחריות על האירוע הזה: "הוצאנו את מנהל בית ספר החוצה, הבאנו אותו, אמרנו לו 'תקשיב, אנחנו לא רוצים לעשות בלגן...'. יום אחרי זה, הוא העמיד את התלמידים שלו וצבעו את כל הקירות".

הסוד להצלחה ולציות, לפי וגנר, טמון בניהול נכון של החיכוך ובהצבת דרישות ברורות אך מציאותיות, שמציבות קו אדום של היעדר אלימות. הוא מבהיר כי הגבולות מוגדרים היטב ולא נועדו לדחוק את המקומיים לפינה קיצונית: "אני לא דורש מהם לעוף מהבית... זה דברים שהם בסך הכל נורמליים. לא לזרוק אבנים". הפגנת בעלות הבית, מסתבר, עובדת דווקא כשהיא מבוססת על נחישות חסרת פשרות מחד, ודרישות נורמטיביות של שמירה על הסדר מאידך.

אומנות האיזון - העבודה מול הממסד (צה"ל והמת"ק)

חלק בלתי נפרד מההצלחה של וגנר בשטח נובע מיכולתו לתמרן מול רשויות המדינה – צה"ל והמת"ק (מנהלת תיאום וקישור) – תוך שהוא רותם אותן לטובת מטרותיו במקום לצאת נגדן חזיתית. תפיסתו גורסת כי אפשר וצריך להשתמש בכלים שהמערכת מציעה. כך למשל, הוא מתאר כיצד הפעיל את המת"ק, שנוטה לא פעם לאכוף חוקים רק כלפי מתיישבים, כדי לעצור שפיכת פסולת מצד פלסטינים. "קפצתי כבר שלוש פעמים על ביוביות ששפכו ביוב בשטח, כולל תמונות, כולל הכל", הוא מספר. "ברגע שאני מביא לו את הנתונים מהשטח כי אני נמצא כל הזמן בשטח, אין לו הרבה לאן לברוח".

הגישה האסרטיבית הזו מול הרשויות כוללת גם הפגנת נוכחות מפתיעה במקומות שבהם הערבים והממסד לא מצפים לו. וגנר מתאר אירוע שבו נציגי המת"ק הגיעו לביתו של פלסטיני שהתלונן על הרס חקלאי במסיק. וגנר החליט להצטרף אליהם: "נכנסתי לתוך הבית. והערבים היו בהלם, מה, מה קורה פה כאילו? באים להתלונן ופתאום ההוא מופיע לנו פה". כשהמת"ק ניסה לרמוז לו לצאת, הוא סירב. "אני יושב פה, עכשיו, אני שומע... אני פה. ואז הם קולטים שיש בעל הבית אחר ואי אפשר לספר סיפורים".

מבחן נוסף של עימות שכמעט התלקח היה בהושענא רבה, כאשר וגנר יצא לגיחה בצפון, ובהיעדרו פרצו עימותים וזריקות אבנים בין ערבים ליהודים במקום. הצבא נכנס ללחץ והזניק "גדוד מג"ב, העלה אותם לציון ואמר 'יאללה, אנחנו עושים פינוי'". וגנר מיהר לחזור, הגיע עשר דקות אחרי הכוחות ולקח אחריות על האירוע מול המפקד בשטח: "אמרתי לו אחי, לא הייתי פה. אם הייתי פה זה לא היה, נהיה פה בלאגן עכשיו, אני פה... אני דואג להושענא רבה... הלילה הזה אין זריקות אבנים, אין חיכוכים". הלילה אכן עבר בשקט, והאירוע הוכיח שהצבא מוכן "לזרום" עם הנוכחות האזרחית כל עוד היא מונעת הידרדרות ביטחונית.

וגנר מדגיש כי תפיסת ההפעלה שלו אינה קבועה או נוקשה, אלא מושתתת על גמישות טקטית מתמדת. הגישה הזאת באה לידי ביטוי בשני מישורים מקבילים. מול הפיקוד הצבאי, הוא מקפיד לנהל יחסי עבודה קורקטיים המבוססים על הדדיות: "לדבר עם המח"ט, כי המח"ט, וואלה, מושיט לי יד... ואני אושיט אותה בחזרה". מנגד, בזירה הפלסטינית הוא פועל בקור רוח ובורר את מאבקיו. "צריך ללמוד על מה אתה שובר כלים ועל מה לא".

מהמכמתת לשכם – מודל הפעולה וההשלכות לעתיד

וגנר מודה כי לא המציא את השיטה בעצמו, אלא ליקט אותה מתוך ניסיון של שנים בשטח, מאז שהיה נער. מדובר במודל המבוסס על הגעה עקבית עם עדר כבשים אל השטח, ללא יצירת חיכוך יומיומי, תוך הרגלה הדרגתית של הסביבה המקומית לנוכחות יהודית טבעית של תודעת בעלי בית. כאמור בלב התפיסה עומד הרעיון של לקיחת אחריות אזרחית על המרחב ולקיחת הגורל בידיים, במקום להישען באופן בלעדי על גורמי הבטחון. 

נקודה חשובה שצריך להכיר היא שהמודל הזה מתאפשר גם בזכות ניצול חכם של המעטפת החוקית הקיימת, כמו ההבנה ששהייה של ישראלים בשטחי B היא למעשה חוקית ואינה אסורה, כל עוד אין צו אלוף ספציפי המגביל זאת. במקום לדרוש מצה"ל לשנות את המדיניות מלמעלה, הפעילים מייצרים שקט טקטי בשטח שמאפשר למערכת הצבאית להעלים עין ולהכיל את הנוכחות במקום להיאבק בה. כך נוצר איזון חדש שבו מתאפשרת פעילות רציפה ונוכחות משמעותית.

הצלחת המודל בעוורתא מעלה שאלות לגבי מוקדים אחרים ביהודה ושומרון, ובראשם קבר יוסף בשכם. העובדה שאיש לא דמיין שהמציאות סביב קבר אלעזר יכולה להשתנות כך מקצה לקצה ובזמן כה קצר, ממחישה כיצד דברים יכולים להתהפך כמעט ברגע. 

המעבר ממשוואה של פחד והסתגרות למציאות שבה אלפים יכולים לפקוד את המקום כעניין שבשגרה מציג דפוס פעולה מעשי. זהו תהליך שמתחיל בהחלטה נקודתית של אזרחים לרדת לשטח, ויכול להסתיים בשרטוט מחדש של גבולות האפשר.