החוות שמחוץ לגדר

די מדהים לגלות שבתוך החגיגות המוצדקות בהישגים החדשים - ישובים מוסדרים וחוות שהפכו ממוקצים לכמעט גיבורים לאומיים, התרחשו רק בחודש האחרון מעל חמישים פשיטות והריסות בנקודות התיישבות ביו"ש. זה מספר עצום באופן הכי אובייקטיבי שמבטא השקעת אנרגיה עצומה בפינויים והריסות שהיה נדמה שהיו אמורים להיות מאחורינו. בניגוד לפינויים מהדור של הממשלות הקודמות הפעם חלק לא קטן מהאכיפה הזאת נעשה בעצימת עיניים של אנשי ההתיישבות. 

יהודה ושומרון נמצאת ככל הנראה בגל נוסף של העברת מקל שכבר התרחשה כאן לפחות פעם אחת - מדור פורץ דרך שהולך ומתמסד ומהרבה בחינות טוב שכך, לדור חדש שקם ומסרב להסתפק בקיים. העברת המקל הזאת רחוקה מלהיות סטרילית. ההפך - היא רוויה במתח לא פשוט בין הקבוצות. האמת שמתח זאת מילה מכובסת למאבק של ממש. 

גם בגל הזה מותחות אותן ההאשמות על "הרס ההתיישבות" ו"חוסר אחריות" ו"החתמת הציבור ביו"ש". 

הרוח בגבעת "שירת ציון" חותכת בפנים. הנוף מכאן עוצר נשימה, אבל המבט של הלל פטרזיל, תושב הגבעה, מופנה לכפר קדום המשתרע מתחתיו, ובמרחק נגיעה - כבישים ודרכים שהצבא הישראלי מעדיף בדרך כלל לא לראות מקרוב מדי, בטח שלא כדי להגן על מתיישבים בודדים.

"אנחנו לא חווה מהשורה", פטרזיל מתקן אותי כמעט מיד כשאני מנסה לקטלג את המקום. "חווה זה שם שיש לו יחסי ציבור טובים, זה נשמע פסטורלי. אנחנו יושבים על שטח B ועל אדמות שנחשבות פרטיות" הוא אפילו לא מנסה לעדן.

בעשור האחרון הפכו החוות מחזון של משוגעים לדבר לקונצנזוס רחב. הממסד אימץ אותן, הצבא רואה בהן נכס ביטחוני, ואלוף הפיקוד מאשר את עלייתן לקרקע, כל עוד הן נשארות בתלם: שטחי C, אדמות מדינה, בתיאום מלא.

אבל מתחת לפני השטח יש מי שרואים באידיליה הזאת בעיה עקרונית שגורמת גם לציבור שאמון על יישוב יהודה ושומרון להירדם תחת המיצג כאילו שטחי c הם החלק היחיד שבתוך גבולות ארץ ישראל שהיינו אמורים ליישב כבר לפני חמישים שנה. קבוצה הולכת וגדלה של צעירים, חלק מאוגדים אבל רבים גם עצמאיים לחלוטין, החליטה שהחיבוק הממסדי הוא למעשה חיבוק דוב, שמשכיח את העובדה שהבחנה בין שטחי c לבין a וb  היא עצמה המשך כניעה לתוכנית אוסלו שהייתה אמורה להיות מבוטלת עוד לפני טבח שמחת תורה. אותה האשלייה שממשיכה לדבר על "האדמות הפרטיות" כאילו מי שתופס אותן הם אנשים תמימים ולא אוייב מוצהר שמחכה לשעת כושר.

הקבוצה הזאת לא מחפשת את האישור של אלוף הפיקוד, אלא הפוך דווקא את המקומות שהוא לעולם לא יאשר.

"אנחנו השכפ"ץ של הקונצנזוס"

מתוך הנטייה הטבעית שלי לשקט וממסדיות, אני שואל את הלל למה לחפש צרות ולמה לא להקים חווה מסודרת בשטח C כמו כולם ולקבל חשמל ומים מהמועצה? 

 הוא מחייך בנימוס. "עלינו לכאן בכוונה תחילה", הוא מסביר. "ידענו בדיוק לאיפה אנחנו עולים. המטרה שלנו היא למתוח את הקווים. אנחנו רוצים להגיע למצב שכל החוות והגבעות שבשטח C ובאדמות מדינה יהיו כבר 'הרגיל', המובן מאליו. אנחנו הולכים למקום שאין לו אופק להסדרה - בדיוק כדי למתוח את הגבולות של מה אפשרי".

אבל אתם בעצם תוקעים אצבע בעין למערכת. אתם לא חוששים שזה יפגע במפעל ההתיישבות כולו? שיראו בכם נטל?

"יש מי שרואה בנו נטל, אבל זה התפקיד שלנו. אבל אני יכול להגיד לך שיש לנו תמיכה אדירה גם מקרב התושבים בישובים המוסדרים - הם מביאים לכאן אוכל כל הזמן ובאים לחזק, כי הם מבינים שההבחנות האלה בין האיזורים הן אשליה". 

אבל זה לא רק השטחים המאתגרים שאנשי החוות החדשים בוחרים להתמקם עליהם, לא מעט מהפינויים מגיעים על כמעט רקע אישי בגלל דמויות שמסומנות על ידי הממסד כחותרות למגע מול האוייב הערבי.

כבר לא משתלם לנו להזעיק את הצבא כשהערבים באים.

אז מה עושה חבורה של צעירים מול כפר ערבי עויין? בהיעדר שיתוף פעולה עם הצבא הם נמצאים במציאות לא פשוטה בכלל ברמה הבטחונית. "בהתחלה כשהיו מנסים לעלות אלינו מהכפר ולתקוף אותנו היינו מקפיצים את הצבא, עד שהם היו מגיעים ועוצרים חבר'ה שלנו על 'שטח צבאי סגור'. זה לא היה עוזר שהיינו אומרים להם: 'חבר'ה, יש פה ערבים 150 מטר מאיתנו'".

וכך הלל וחבריו נאלצו למעט באזעקת כוחות הבטחון, ובמקום זאת הם מוצאים את עצמם נעזרים בתושבים מהאיזור שבאים לעזרתם ברגעים מורכבים. האופן שבו האתגר הזה לא מרתיע אותם מרשים - במקום להירתע הוא בעיקר מכריח אותם לעבות את נוכחות היהודים במקום על ידי עוד ועוד צעירים נחושים שמתגייסים למשימה. 

ההיגיון של "המשוגעים"

א', פעיל מרכזי בהתיישבות הצעירה המכיר את השטח לפני ולפנים, מסביר שההתנהלות הזו אינה גחמה של כמה צעירים משועממים, אלא אסטרטגיה סדורה. לדבריו, ביהודה ושומרון פועלות כיום כ-14 גבעות שסומנו על ידי המערכת לפינוי מיידי - לא רק בגלל החוק היבש, אלא בגלל שהן מערערות את הסטטוס-קוו.

"יש פינויים שבאים מנימוקים משפטיים", מסביר א', "אבל יש פינויים שהם פשוט החלטה של האלוף שרוצה 'שקט בגזרה'. בפועל, יש 8-9 גבעות שחוות את זה יום-יום. פשיטה בבוקר, פשיטה בערב".

אולי בצדק? הצבא טוען שהמקומות האלה הם מגנט לחיכוך מיותר, שהם שואבים כוחות שיכלו להגן על הצירים.

"זה בדיוק ההבדל בתפיסה", מסביר א'. "המערכת רואה בחיכוך בעיה. אנחנו רואים בחיכוך פתרון". 

"יש גבעה ליד היישוב אדם, למשל, שעשתה פלאות מול מאהל בדואי שהשליט פרוטקשן באזור. פתאום, בגלל שיש שם יהודים שלא מפחדים מחיכוך, המשוואה השתנתה. הטענה שלנו היא פשוטה: אסור שיישאר שום מקום בארץ ישראל שיש בו אויב שמרגיש בטוח".

דוגמה נוספת לנקודת אחיזה שמיקומה חשוב לכל הדעות אבל יצרה כאב ראש שגרם לצבא להילחם בה היא גבעת מבשר שלום ליד היישוב אביתר. המקום נמצא מול כפר המחבלים ביתא. הגבעה הזאת שבה מתגוררות שתי משפחות נהרסה לפני כחודש ומאז עוברת הגבעה פשיטות והצקות יומיומיות. אם אנשי הגבעה יצליחו להחזיק מעמד ולקבע את אחיזתה במקום, ברור גם לכוחות הביטחון שמאזן הכוחות מול כפר המחבלים ישתנה באופן ניכר. ובכל זאת בשלב הזה האנשים שם משלמים את מחיר חוסר התיאום. 

לדברי א' החוות הממוסדות אמנם עושות עבודה חשובה, אבל הן שבויות בקונספציה של "שקט". "פעם היה ויכוח בימין - האם ליישב או לנשל. היום כולם מבינים, גם בחוות הממוסדות, שהנוכחות שלנו דוחקת את הצד השני. ההבדל הוא שבחוות יגידו לך 'הערבים ראו שהגענו והלכו לבד'. אנחנו אומרים את האמת: זה לא קרה בגלל קסם. זה קרה כי היינו אקטיביים".

תלוי במדיניות של ראשי המועצות 

כאמור המתח בין אנשי הגבעות החדשות לבין ההנהגה הפוליטית של ההתיישבות מורכב. "המועצות חלוקות", מתאר גורם המעורה בפרטים. "יש מועצות כמו שומרון שמאוד ריכוזיות. יוסי דגן לא מוכן שתהיה גבעה שהוא לא שולט בה. לעומת זאת, בבנימין הגישה הייתה יותר משוחררת".

"בשטח, החבר'ה האלה לא רק שלא זוכים לתקציבים ולתשתיות אלא הפכו להיות מטרה נוקשה יותר לפינויים ולפשיטות של כוחות הבטחון. אבל ככה זה עבד גם בעבר - היו מי שחשבו שרעיון הגבעות שהתעמתו עם המערכת יפגע בהתיישבות, והיום ברור לכולם שזה מה שהצמיח את רעיון החוות. כך אני מעריך שיקרה עם הרעיונות האלה - גם הם יהפכו לקונצנזוס".

אז מה המטרה הסופית? הרי בסוף אי אפשר להחזיק נקודה מבודדת בשטח עוין בלי הצבא לאורך זמן.

"אנחנו פה כדי לוודא שהמערכת לא נרדמת", מסכם פטרזיל. "אם אנחנו נהיה בשטח B, אז שטח C ירגיש למדינה כמו תל אביב. אנחנו מותחים את הגבול כדי שעם ישראל יוכל להתיישב בבטחה במרכז. גם אם כרגע קוראים לנו 'מאתגרים', בסוף יבינו שזה המגן האמיתי".

השמש שוקעת על "שירת ציון". למטה בכפר קדום נדלקים האורות, ולמעלה בגבעה נדלקת מדורה. החוות הרגילות אולי זוכות לקונצנזוס ולתקציבים, אבל כאן מסרבים לעצור. האם הם פורעי חוק שמסכנים את המפעל, או החלוצים האמיתיים שבעוד עשור כולם יודו להם?