הצבי חזר לשומרון

"הנה, פתאום אנחנו רואים שהארץ מתחילה להחזיר את הצבאים אליה. וזה נפלא, הדבר הזה."
– עמוס סבח, אקולוג רשות הטבע והגנים

 על בעלי החיים הטהורים שבארץ נמנים שבעה מיני חיות. אלא שלאורך הדורות, רבים מהם נכחד מכאן לחלוטין. "אין היום איילים בטבע, גם יחמורים לא (למעט המושבים על ידי הרשויות, באפן יזום, ממדינת אחרות – י.ה.)" , אומר עמוס סבח, אקולוג ברשות הטבע והגנים. "אחד הבודדים שנשאר זה הצבי הישראלי, שהוא חיה מאוד מדהימה – והוא מין אנדמי". מה זה אומר? מינים אנדמים הם מינים שקיימים רק באיזור גידול ספציפי ואין כמותם במקומות נוספים בעולם. אז מתברר שהצבי שלנו מתקיים רק בישראל. באף מדינה ערבית היום אין צבאים חופשיים בטבע. כולם ניצודו ונכחדו. כנראה שהסיפור של "ארץ הצבי" שייך לפשט המציאות הרבה לפני כל הדרשות.//רשות טבע – רשות צבאים

בארץ קיימים שלושה מיני צבאים: צבי ישראלי, צבי הנגב, וצבי השיטים. רק הצבי הישראלי נפוץ יחסית, אך גם הוא – בסכנת הכחדה. "האוכלוסייה בארץ מונה סדר גודל של ששת אלפים פרטים, וכאמור זו האוכלוסייה היחידה שיש בטבע. רק פה. זו הסיבה שאנחנו סופרים, עוקבים, מגנים – ממש משקיעים בו."

המספרים מדויקים עד כמה שאפשר, כשמדובר בבעל חיים חמקן ונודד. מתברר שברשות הטבע ממש סופרים אותם אחד אחד עד כמה שאפשר. מסמנים מסלולים על מפה, נוסעים ברכב באיטיות עם משקפות וטלסקופים, ורושמים מה שרואים – זכרים, נקבות, צעירים. "יש אזורים שאנחנו סופרים גם בלילה. היום אנחנו יודעים לזהות גם בלילה, בעזרת המשקפת, אם זה זכר או נקבה" – מתאר סבח.

אלא שמתברר שלצבי הישראלי יש חיבה מיוחדת ליהודה ושומרון – שם נספרים כ־2,000 צבאים - כמעט שליש מהאוכלוסייה הארצית. רובם בשומרון, רק מיעוטם ביהודה – וזאת מהסיבה ששם צפיפות ההתיישבות הרבה יותר גבוהה.

   |אל תגעו בבמבי

הצבי הישראלי לא צריך הרבה: קצת עשב, מעט צל, ובעיקר – מרחבים פתוחים. "כל זכר חי בטריטוריה, מסמן אותה בגללים, ושומר עליה. בכל טריטוריה יש לו מספר נקבות – תלוי כמה הוא חזק. אם מישהו פולש – יש מלחמה. ואם הוא לא מצליח להרחיק אותו – הוא יברח."

הנקבה ממליטה רק עופר אחד בשנה. הוא מסתתר בשטח, תלוי באימו. "לפעמים מטיילים רואים עופר כזה, וחושבים שהוא ננטש. לוקחים אותו כדי 'לעזור לו'. אסור! האמא בסביבה, היא רק מחכה שתלכו. אם לוקחים אותו – עשינו נזק חמור מאוד. הוא לא שורד, ואם שורד – אי אפשר לשחרר אותו לטבע."

אבל האיום החמור ביותר – הוא הציד. הצבי הוא חיה שמשמשת מטרת ציד פופולארית. ובתרבות הערבית, במיוחד ביהודה ושומרון, יש מסורת של ציד – גם כספורט, וגם למאכל. זה לא שחסר להם אוכל. אלא שזה מבחינתם מיוחד לאכול צבי. ולמרות שהחוק אוסר – הערבים צדים אותם. עם רובים, או מלכודות רגל – שזה מראה אכזרי במיוחד.

כדי להילחם בתופעה רשות הטבע והגנים מבצעים פשיטות, יחד עם הצבא והמשטרה. "נכנסים לבתים לפנות בוקר, מוצאים חלקי בשר במקרר, לפעמים אפילו צבאים חיים בכלוב. יש לנו תמונות של רכבים שנצפו עם ציידים באמצע פעולה. כשאנחנו תופסים – זה לא רק 'טוב, קח קנס'. זה מבצע."

   |ואז הגיעו החוות

המצב השתנה – כמעט במקרה. "תופעת החוות החקלאיות – חוות המרעה – שצצו ביהודה ושומרון כמו פטריות אחרי הגשם, יצרו מצב שונה לגמרי ממה שהיה קודם", מתאר עמוס. כמות הצבאים זינקה באופן חד מאז כניסת החוות למרחב.

"במקום עדרי צאן בדואיים של 2,000 ראש, שנכנסו לכל שטח, אכלו כל עשבייה עד אפר ואבנים – פתאום יש חוות עם 200-250 ראש. גודל הרעייה ירד דרמטית. זה שינה את המערכת כולה."

הבדואים הלכו, והצבאים? חזרו. "גם הצמחייה מתחדשת. כשאין רעייה אינטנסיבית – יש חידוש מדהים של צומח. בנק הזרעים משתמר. כל העסק מתרומם מחדש – וזה הבסיס להכול. אני רואה היום במקומות שלא היה בהם כלום – פריחה, עצים, שיחים, עושר ביולוגי שלא נראה קודם."

   |אבל זה לא רק הרעייה. זו גם התרבות.

"הרועים היהודים – אין להם מסורת של ציד. וזה משנה הכול. גם בחוות, גם בגבעות וגם ביישובים – אין ציד. הצבאים לומדים מהר איפה בטוח. אתה רואה איך הם מתקרבים דווקא ליישובים יהודים, עומדים מולך ומסתכלים בלי לברוח. במקומות שבהם יש ציד – הם בורחים מיד. הם יודעים מי מסוכן."

ולא רק הצמחים ואוכלי העשב, גם הציפורים נהנות מהעניין: "הרבה מאוד ציפורים שהן דוגרות קרקע", מסביר עמוס. "למשל החוגלה – חיה שדוגרת על הקרקע, ולא על עצים. כשהשטח נקי מצומח, ויש רמיסה קבועה, ואיסוף ביצים וציד – היא פשוט נעלמת. האוכלוסייה שלה הולכת ונכחדת."

אבל כשמפסיקים את הרעייה האינטנסיבית, השטח מתחדש – וגם החוגלות חוזרות. "ברגע שהשטח מתאושש מבחינת צמחייה, ויש בו פחות הפרעה אנושית – אנחנו רואים התרוממות של האוכלוסיות. ממש מתאוששות."

   |גדר – סכנת מוות

לצד ההתפעמות, עמוס מזהיר: "אם תהיה צפיפות התיישבות גבוהה מדי, עם הרחבות מגודרות – נגרום נזק הפוך. גידור זה מלכודת מוות לצבאים. גם אם מתחשבים, יש גבול למה שאפשר. אם נרצה להראות לנכדים שלנו צבי בטבע – ולא רק בגן חיות – נצטרך לשמור על איזון."

והאיזון הזה, הוא אומר, אפשרי.
"היום רואים צבאים מתבססים בבקעה, בשומרון, אפילו באזורים עם חוות. השטח שקט יותר, בטוח יותר, עשיר יותר. זה לא נס. זו תוצאה של צמצום מרעה אגרסיבי, ושל תרבות שבה אין מקום לציד. פשוט – גאולת טבע."