השבוע הודיעה הממשלה, חוץ מהחלטתה על הקמת 22 יישובים ביהודה ושומרון, על הקמת שני יישובים חדשים בגליל - כדורי בגליל התחתון, וישוב נוסף בעמק החולה. באופן אבסורדי נראה שדווקא ביו"ש אפשר לממש החלטות ממשלה מהסוג הזה, בעוד בהקמת ישובים בגליל ובמרחבים הכפריים של ישראל הריבונית הממשלה מנועה מלקיים את החלטותיה.
בעשורים האחרונים עשרות החלטות על יישובים חדשות יצאו בחגיגיות, אך עד היום כמעט אף אחד מהיישובים האלו עוד לא הגיע למעמד של יישוב.
לדברי חבר הכנסת קלנר, יו"ר השדולה למען הגליל, ההחלטה המשמעותית למפעל הציוני נתקלת במכשול מרכזי: חוסר הכפיפות של מוסדות התכנון להחלטות הממשלה. בפוסט שפרסם קלנר חושף תמונה עגומה. בשני העשורים האחרונים הכריזה הממשלה על הקמת כ-50 יישובים חדשים בצפון ובדרום, בהם רמת ארבל, קדמת כנרת, יששכר, חרוב הגליל, אסיף, תל חציר ב', גבעת אבימור, חנון וכסיף. אף אחד מהם לא יצא לפועל. "אני באמת שמח", כתב חבר הכנסת, "אבל אני גם לא מוכן למכור אשליות". הסיבה עליה מצביע קלנר היא נוהל שקבע היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, ולפיו החלטות ממשלה אינן מחייבות את מוסדות התכנון, לטענתו.
המדובר הוא בהנחיה של מזוז משנת 2004, לגבי החלטה על הקמת ישובים חדשים. הנוסח איננו החלטי, אבל כמו במקרים רבים בדמוקרטיה הישראלית, הנחיות כמו 'חובת התייעצות' הפכו בפועל לכלי וטו בידי פקידים.
במסמך של מזוז נכתב שהחלטת ממשלה צריכה 'להתבסס על עבודת מטה מקצועית בשיתוף כל הגורמים המקצועיים הנוגעים בדבר' ולכן לא תתקבל החלטה סופית לפני שזו נעשתה, וכן ש'אין לכלול בהחלטה הוראות תכנוניות החלטיות, כגון מיקום ותיחום מדויק של היישוב החדש'.
התוצאה בפועל של ההנחיה הזו, יחד עם החלטות בג"צ והנחיות נוספות ותחת האקלים הכללי של 'עצמאות' שומרי הסף מכל כפיפות לנבחרי הציבור ולשיקולי המדיניות שעליהם החליטו, היא שהממשלה לא יכולה יותר להכריע בשאלת הקמתו של יישוב חדש.
כעת המסלול שצריך לעבור כל יישוב חדש הוא כפול - מעבר בכל הרמות של מנהל התכנון, בדיונים רבים שבהם כל התנגדות עשויה להפיל את ההחלטה, עד שבכלל יוגדר, אם יוגדר, 'כתם יישוב' - השטח המדויק שעליו הישוב יקום. זוהי עבודת המטה האמורה. אם היוזמה שרדה עד כאן, צריך עכשיו לעבור את המסלול כולו מחדש, הפעם בתכנון מפורט של רחובות, בניה, צפיפות, ביוב וכו'.
העיכוב העצום הזה גורם להוצאות כבדות ובעיקר ל'אפקט מצנן' - נופלים בדרך לא רק היישובים שועדות התכנון עצמן יפילו, אלא גם היישובים שיוזמיהם מתייאשים כיון שהם יודעים כמה זמן יקח התהליך וכמה מוטלת בספק עצם הצלחתו.
כפי שקלנר מציין בפוסט, המכשולים הבירוקרטיים הספציפיים בדרך אינם נובעים באופן מוצהר מהתנערות מסמכות הממשלה. אך התנגדויות מטעם ארגונים ירוקים ועותרים, ועל בסיס טענות תכנוניות נגד פיזור בניה כפרית, שדורשת תשתיות פחות יעילות, סיכלו בפועל את הקמת היישובים האלו.
יש לציין שעל אף שועדות התכנון נוקטות כביכול במדיניות המתנגדת להוספת בניה כפרית, בתכנוני ההרחבות של יישובים ערביים מקודמת בפועל בניה כפרית נרחבת. כפי שנסקר לאחרונה בתחקיר של ערוץ 14, הבניה ביישובים ערבים מתוכננת בצפיפות נמוכה ותופסת בהתאם שטחים נרחבים, כך שלמעשה עיירות ערביות אינן נבנות ומתפתחות כיישוב עירוני, אלא ככפר ענק. יתכן שלאור ההבדל הזה ביחס לבניה כפרית יהודית וערבית, קלנר מאשים כי "במינהל התכנון יש מי שרואים בהתיישבות היהודית בנגב ובגליל לא ערך, אלא פשע".
לא בטוח עד כמה הממשלה עצמה מעוניינת להאבק על היישובים האחרונים שעליהם החליטה, ועד כמה ההצהרה והאהדה שהיא מעוררת בציבור הן היעד בפני עצמו, ויישום איננו חלק מהתכנית. אך גם אם יופגנו עקשנות ונחישות לקדם את היישובים היהודיים האלו, לבדן הן לא יספיקו. במקרה האופטימי, היישובים האלו יצליחו לקום בעוד כעשרים-עשרים וחמש שנים, אם לשפוט לפי הנסיון.
פתרון אפשרי צריך להיות שינוי מהשורש של הנחיות היועמ"ש. לרוע המזל, עם היועמ"שית הנוכחית ובמידת ההכרה בנוכחית בסמכותם של נבחרי הציבור, זו תקווה רחוקה.
פתרון אחר, שתנועת 'נחלה' ביססה בחוות דעת משפטית מפורטת, הוא שימוש בסמכות הממשלה להקים "אתר זמני". לפי החוק הממשלה יכולה, במקרה של חשיבות לאומית לאתר וסכנת עיכוב, לתת פטור מתכנון והיתר ולהקים אתר באופן זמני תחילה. לאחר הגירוש מגוש קטיף הוקמו באופן זה יישובי המפונים, ובעת המלחמה הנוכחית יישובים זמניים כאלו הוקמו למפונים מעוטף עזה.
דרך אחרת ששוקלים גורמים המעורים במערכה על הגליל היא מאבק בסגנון זה שמתרחש ביהודה ושומרון, של הקמת מאחזים ללא אישור הפקידות. בניגוד ליו"ש, אחד מכלי האכיפה שבידי הרשויות הוא הטלת קנסות אישיים, במאות אלפי שקלים. כך, רק מאבק ציבורי נרחב יצליח להטיל את כובד משקלו ולשנות את ההתנהלות הקיימת.
