מבט של שבת - מאיר אטינגר מסכם שבוע: הימין דווקא כן בסכנה בטווח הקצר, אבל זו יכולה להיות ירידה שהיא צורך עלייה

איפה שכם ויריחו שלנו?

בסוף השבוע האחרון פורסמה בעיתון מצב הרוח ובערוץ 7 כתבה של חגי הוברמן, שעוסק בהיסטוריה של ההתיישבות שבה טען נגד התיישבות בשטחי אוסלו. לפי הוברמן אוסלו הוא הסכם מעולה, שמאפשר שליטה של אוטנומיה פלסטינית על ערביי יהודה ושומרון. ונותן לגיטימציה בינלאומית להתיישבות. אם לא תקום מדינה פלסטינית לדידו של הוברמן המצב הרצוי של שימור הסכמי אוסלו הוא הטוב ביותר.

הרעיון שמציג הוברמן מבוסס לא רק על שבר אידיאולוגי בשלמות הארץ, אלא על שורה של כשלים אסטרטגיים. המחשבה שניתן לחיות לצד אויב התנפצה לרסיסים, מי שרוצה להמר לתחזק רשות פלסטינית עם צבא הולך ומתפתח, ימצא את עצמו במוקדם או במאוחר באחד משני המצבים או באינתיפאדה במקרה הטוב או מתקפה נרחבת במקרה הרע, כאשר האויב יסיים להתארגן או בלחץ בינלאומי להתקדם למדינה פלסטינית, ההרתעה הזמנית הקיימת היום היא חלק מהיפוך המגמה לדחיקת האויב עוד ועוד, אבל כמו באופניים - אין מצב של עמידה במקום - או שמתקדמים הלאה לביטול הסכמי אוסלו או שנחזור חזרה למדינה פלסטינית, בסרט הזה כבר היינו.

אבל עוד לפני ניתוח המציאות - צריך לחזור לעקרונות היסוד - הרעיון של הוברמן פירושו לוותר ממש על לב הארץ - על הערים העבריות שכם, יריחו, חברון, בית לחם ועוד. מי שזוכר היסטורית מפעל ההתיישבות כולו החל מכוח אותה התעוררות כמעט נבואית של הרב צבי יהודה קוק ערב מלחמת ששת הימים "איפה שכם שלנו, איפה יריחו שלנו? אנחנו שוכחים את זה" - אם נשכח את הקשר שלנו לארץ, לא נצליח להחזיק גם באותם פירורים שהסכם אוסלו השאיר לנו.

ובכל זאת, בדבר אחד הוברמן צודק - צומת הדרכים של ביטול הסכמי אוסלו, היא גם צומת הכרעה מה עושים עם האויב. מי שמאמין שניתן לחיות לצד אויב, ישתדל לייצר הפרדה, להתרחק ממנו ולהימנע מחיכוך. למעשה, לפי תפיסת עולם זו כל מקום שהאויב כבר נאחז בו - עלינו להתייאש ממנו. לעומת זאת, הדרישה לביטול הסכמי אוסלו באמצעות התיישבות בשטחי A וB היא מבוססת על ההבנה שלא ניתן לחיות לצד אויב, לא ניתן יותר להפקיד את ביטחוננו בידי המשטרה הפלסטינית וממילא אין ספק לא יהיה ביטחון בלי גירוש האויב. גם אם אמנם מעט מעט אגרשנו מפניך, תחילה ליישר את הקו ולדחוק את האויב, ובהמשך עוד ועוד אבל הרעיון ברור מההתחלה - או אנחנו או הם.

יורם כהן ומה עלה בגורל ההפחדות

בשבוע האחרון הכריז גדי אייזנקוט על הצטרפותו של יורם כהן ראש השב"כ לשעבר לרשימת מפלגת "ישר" לכנסת. כהן שמוכר כראש השב"כ חובש הכיפה הראשון וכמי שפיקד על פרשת העינויים של עמירם בן אוליאל. אבל מעבר לכך יורם כהן - למרות התדמית של חובש הכיפה היה מבכירי השב"כ המזוהים ביותר עם תפיסת העולם של ההכלה וריצוי האויב.

כהן, שהתייחס לנוער הגבעות כאל אויב, הצהיר שערביי ישראל אינם יעד מודעיני של שב"כ, התנגד להכרזה על הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית - התנועה של ראאד סלאח, תנועת אחות של חמאס כארגון טרור. הוא תמך במדיניות של הטבות מפליגות כלפי הרשות הפלסטינית כפרוטקשן בגל הטרור הערבי שפרץ באותם שנים ומותג על ידי השב"כ של כהן כ"פיגועי בודדים".

אבל גולת הכותרת היתה היחס של השב"כ להר הבית - כניעה מוחלטת מול פעולות של חמאס להשתלטות על ההר, הפכה את מזרח ירושלים למשחק המגרשים של חמאס. התפרעויות שפרצו סביב חגים יהודיים במטרה למנוע עליית יהודים להר, השתוללות המורביטאן שהפכה נוכחות יהודים בהר לסיוט כל זה התפתח תחת תפיסת העולם של השב"כ שאסור להתקרב לירושלים.

מדהים לגלות כיצד כל זה נעלם. התופעה של רחובות שהיו נסגרים לתנועת יהודים אחת לכמה חודשים. החשש מאכיפה של בנייה בלתי חוקית, מפעולות ארכיאולוגיות או הנדסיות סביב הר הבית או משינוי הסטטוס קוו - כל מה שהשב" כ איים שוב ושוב שיבעיר את המזרח בה תיכון כולו. כל זה נעלם ולא היה.

דווקא עבור מי שלא מעריך מאד את בן גביר, ועל רקע הכישלון של עבודת המשטרה ברחבי הארץ מול ארגוני הפשיעה, צריכה להיות בולטת עוד יותר העובדה כי כל ההפחדות והאיומים של יורם כהן ושותפיו, הפחדות שעלו לנו גם במחיר ביטחוני - של הפקרות ביטחונית בירושלים שיצרה מאזן אימה שהלך והזין את עצמו והביא לשליטה מלאה של חמאס בהר הבית - הכל נגוז ונעלם. וגם לא לשכוח ברמה הערכית כיצד לשווא ולחינם הרחיקו אותנו מהמקום הקדוש ביותר לעם היהודי, תוך מדיניות גזענית בוטה ודרקונית. 

העובדה שהר הבית הולך ונעשה בידינו ממחישה את גודל הסכנה של חזרתם של אותם גמדים וממשיכי דרכם של המרגלים שהכניסו מורך בלב העם למוקדי ההחלטות.

בעניין החרדים - מבט אופטימי על המשבר כירידה שתוביל לעלייה

השבוע אחרי הודעתו של נתניהו על כך שלא יצליח להעביר את חוק הגיוס, הודיעו החרדים בהנהגת ר' דוב לנדו על הקדמת הבחירות ועל כך שהם לא רואים את עצמם חלק ממה שמכונה "גוש הימין". פרשנים פוליטיים עסקו בשאלה האם מדובר במשבר אמיתי, ומה האופציות הפוליטיות וכו', אבל ברוך ה' אני לא פרשן פוליטי אז את זה נשאיר להם. מה שברור בכל מקרה שיש משבר חברתי אמיתי מבחינה אידיאולוגית במה שמכונה "גוש הימין" מבחינת ההזדהות החברתית.

זה המשך של תהליך ארוך, שיושב על יסודות של עוינות בסיסית ולפעמים גם שנאה, על רקע אותן סוגיות. בשנים שלפני המלחמה נוצר שיתוף פעולה פוליטי באופן בסיסי. מאז תחילת הרפורמה החלו כוחות שונים לפעול במטרה לפורר את שיתוף הפעולה הזה, שקיבלו תאוצה על רקע ההתנהלות החרדית מאז תחילת המלחמה. כשחלק מונע מכוחות אותנטיים וחלק מפעילות פוליטית הן של קפלן והן של מחנה בנט. כך או כך מדובר בעובדה חברתית קיימת - היכולת של מה שכונה גוש הימין לתחזק את עצמו כמחנה אמוני עם זהות חברתית כמעט ולא קיימת, וממילא ההשלכות הפוליטיות הן מיידיות.

אז מה יקרה עכשיו? בטווח זמן הקצר האפשרות של נפילת הממשלה הנוכחית סבירה ביותר, כשהתרחישים האפשריים נעים בן הקמת ממשלת שמאל-מרכז בראשות בנט, עד להרכבים שונים שמשנים את הרכב הגושים. כך או כך ללא ספק יהיו לכך השלכות בזירות רבות - ביהודה ושומרון וביחס לרשות הפלסטינית בוודאי, בנוגע לערביי ישראל, בשאלות האסטרטגיות ברצועת עזה ובלבנון, בהר הבית, וגם קצת בנושאים שקשורים לצביון הדתי של החברה ו/או המדינה

ובכל זאת, בראייה לטווח ארוך אני מחזיק בדעה שהתייחסות שמציבה משקל רב מדי לזהות הממשלה היא לא נכונה, בתהליכים ארוכים לפעמים ממשלת שמאל מניעה יותר התקדמות, ודווקא ממשלת ימין בוסרית יכולה לייצר מרחק תודעתי. ההיערכות צריכה להיות מאד מעשית ולא פוליטית. התכנסות של ארגוני הימין הרלוונטיים - ניתוח של התרחישים הפוליטיים, התמקדות בסוגיות שבהן עלולות להיווצר סכנות - מתוך פרופורציות (שבדרך כלל נעלמות בקמפיין פוליטי) והיערכות נכונה למאבקים שיגיעו. במידה ותהיה היערכות כזו ובהינתן הסיטואציה הפוליטית ניתן להניח שגם בטווח הקצר יהיה אפשר למזער מאד את הנזקים.

אבל מה לטווח הארוך? כאן אני רוצה להציג דווקא גישה אופטימית שבה בסופו של דבר התהליך הזה הוא מעין "ירידה צורך עלייה" שבסופה תהיה כאן מדינה חרדית (במובן של יראת שמים) מתוקנת. אין ספק שהממשלה הנוכחית לצד הישגים בתחומים שונים חשפה את העדר המוכנות של הציבור הדתי להנהגה - באגפים החרדיים כמובן, אבל גם באגפים המסורתיים והדתיים. הפער בין תנועת התשובה הפרטית לבין עליבות ההנהגה הדתית וחוסר היכולת להיחלץ מהתפיסה הדתית המתגוננת להובלה ולקיחת אחריות מעולם לא היה חריף יותר.

במובן הזה לישיבה באופוזיציה של החרדים, כמו גם של הציבור הדתי-לאומי בנוגע לתחומי דת ומדינה יהיה אפקט דומה למה שקרה לימין אחרי ההתנתקות. תהליך מוליד, מברר ומעצים. הפלג בציבור הדתי לאומי שמוביל את מאבק הגיוס נהנה מהציור שבו סגירת תקציבים בלבד "תאלף" את הציבור החרדי - לדעתי מדובר בנאיביות. בנט, לפיד וליברמן מעדיפים להתמקד בקמפיין אבל הם לא מעריכים נכונה את עוצמת ההתנגדות. כמה הפגנות חרדיות יהיו? איך ידכאו אותם? הסיסמאות של בנט וליברמן על משילות בבני ברק מנותקות מהמציאות ונאיביות בדיוק כמו חיסול הנייה תוך 48 שעות.

הסיטואציה הזו תוביל לאחת משתי אפשרויות - אפשרות אחת תוביל לכך שהמערכת הפוליטית תחתור למתווה פשרה שבו יינתן לציבור החרדי מה שהשמאל נתן לערבים להבדיל - מה שיוביל לשינוי מוקדי הכוח של המדינה, ובמקביל לשינוי פנים-חרדי בנוגע למעבר מתודעת מיעוט לתודעת הנהגה. האפשרות השנייה היא שהמערכת הפוליטית תבחר בעימות ישיר, זה יהפוך את הממשלה הבאה לממשלת כאוס, הפוך מהתדמית שהיא מנסה להציג את עצמה פוליטית. גם אפשרות כזו תוביל לדעתי בסוף לאותה תוצאה לטווח ארוך (כאמור כמו בציבור הדתי לאומי אחרי ההתנתקות) צמיחה של כוחות חדשים במגזר החרדי - עם אותה יראת שמים ומחויבות לתורה אבל עם תודעה פוליטית אחרת. 

לסיכום - ההכרזה החרדית על פירוק גוש הימין עלולה להוביל לאיבוד שלטון הימין בטווח הקצר - זה מחייב היערכות פרקטית, ניתוח ממוקד של הסוגיות שבהם עלול להיווצר סכנה, ומאבק ממוקד. בטווח הארוך זו תחילתו של תהליך שיוביל גם לשינויים בתודעה הפוליטית - חברתית של הציבור החרדי שיוביל לירידה שהיא צורך עלייה עבור המחנה החברתי האמוני בדרך למדינה יהודית.