מהמסוק לרוג'ייב ועד הר כביר: הסיפור שמאחורי פסק דין אלון מורה

ההיסטוריה של ההתיישבות ביהודה ושומרון נכתבה בדרך כלל על גבי מפות טופוגרפיות וצווים צבאיים. אך בפרק האחרון של ההסכת "אנשים בהר" עם הרב מנחם פליקס, מספר הרב את הסיפור האנושי והאידיאולוגי שמאחורי הקמת אלון מורה בגלגולה הראשונה – בשטח הכפר הערבי "רוג'ייב".

מבצע ג'יימס בונד בבוץ השומרוני

השנה היא 1979 (חורף תש"מ). הממשלה אישרה את העלייה לקרקע באזור רוג'ייב (דרום-מזרחית לשכם), אך השטח והטבע לא עשו חיים קלים לחלוצים. "זה היה חורף קשה מאוד, חורף לא קל", משחזר הרב פליקס. הדרכים היו חסומות בבוץ עמוק, והמשאיות עם הציוד לא יכלו להגיע לפסגה.

במקום לחכות לצה"ל או לוותר, המתיישבים נקטו בצעד יצירתי שהפתיע את כולם: "שכרנו הליקופטר פרטי", מגלה הרב פליקס. בעוד הגברים והנשים בוססו בבוץ ועלו ברגל, המסוק האזרחי ריחף מעליהם והנחית את הציוד ההכרחי – גנרטורים ואוהלים – ישירות לנקודה. זה היה רגע של "משוגעים לדבר", שסימל את הנחישות להיאחז בקרקע בכל מחיר.

"המערב הפרוע" באוהל המטבח

הרב פליקס נזכר בערגה בלילות הקרים באוהל המטבח המאולתר. באותה תקופה יצא לאקרנים הסרט "הרבי מברוקלין". מינץ נהג לספר לחברים את עלילת הסרט – על רב פולני שנודד במערב הפרוע של אמריקה – כמשל למצבם האבסורדי והחלוצי על גבעות הטרשים של השומרון. ההומור היה הכלי שאפשר להם להחזיק מעמד.

המוקש המשפטי: לשקר או להתפנות?

אך הדרמה האמיתית לא התרחשה בתוך הבוץ, אלא בין כותלי בית המשפט העליון. תושבים ערבים וארגוני שמאל עתרו לבג"ץ בטענה שהקרקע ברוג'ייב היא פרטית.

באותן שנים, "שיטת העבודה" של המדינה להכשיר התיישבות הייתה באמצעות הכלי של "תפיסה צבאית". הפרקליטות נהגה לטעון בבג"ץ כי היישוב נחוץ לצרכי ביטחון דחופים, מה שמותר על פי החוק הבינלאומי בשטח כבוש. כך הוכשרו יישובים כמו בית אל. המערכת ציפתה ממתיישבי אלון מורה ליישר קו, להנהן ולהגיד: "כן, אנחנו פה בשביל הביטחון".

אבל הרב מנחם פליקס וחברו בני קצובר, החליטו לא להשתמש בתירוץ הביטחוני. "ההערכה הייתה שאנחנו הולכים להפסיד בכל מקרה", מסביר הרב פליקס, "אמרנו – לפחות נגיד את האמת".

מסמך האמת: "הביטחון הוא בלוף"

בצעד חריג, הגישו המתיישבים תצהיר עצמאי לבג"ץ, שנוסח על ידי עו"ד משה סימון. המסמך הזה נחשב עד היום לאחד הטקסטים המכוננים של תנועת ההתיישבות. בתצהיר הם כתבו בגלוי לבג"ץ: "הנימוק הביטחוני, כבודו במקומו מונח - בעינינו הוא אינו מעלה ואינו מוריד".

הם הסבירו לשופטים: אנחנו לא כאן כדי להיות שכפ"צים של הצבא. אנחנו כאן מתוקף זכות אבות, מתוקף ההבטחה האלוקית לאברהם אבינו, ומתוקף שיבת ציון. הביטחון הוא תוצאה של ההתיישבות, לא הסיבה לה.

מצד אחד, הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב הגיש תצהיר שטען שאין צורך ביטחוני באלון מורה. מצד שני, המתיישבים עצמם הודו שאין צורך ביטחוני כסיבה עיקרית. למדינה לא נותר על מה להישען.

הסוף שהפך להתחלה חדשה

הכנות של המתיישבים עלתה להם בביתם. בג"ץ קיבל את העתירה, קבע כי המניע הוא אידיאולוגי ולא ביטחוני, והורה לפנות את רוג'ייב. הכאב היה עצום, והמתיישבים ניסו ברגע האחרון לגייס כספים ולרכוש קרקעות במזומן כדי למנוע את רוע הגזרה, אך ללא הועיל.

בראייה היסטורית, הרב פליקס רואה בכך ניצחון. פסק הדין המהדהד שינה את כללי המשחק, אילץ את ממשלת בגין ואת היועץ המשפטי לממשלה להיזהר מהישענות על טיעונים ביטחוניים כלליים, ודחף את המדינה לעבור למדיניות שיטתית של סקרי קרקעות ואיתור אדמות מדינה שאינן בבעלות פרטית.

כך נמצא הר כביר הסמוך – המקום בו עומד היישוב אלון מורה עד היום, בטוח וחוקי, ללא צורך להסתתר מאחורי "צרכי ביטחון" מדומים. העלייה במסוק והפינוי הכואב היוו את שכר הלימוד של המדינה בדרך להכרה מלאה בזכות ההתיישבות.