מותחים את הגבולות

פרשת מסעי, החותמת את חומש במדבר, היא אחד המקומות המרכזיים שבהם משרטטת התורה את גבולותיה של ארץ ישראל. הסיפור של קווי המתאר של הארץ אף פעם לא היה רק תיאור גיאוגרפי; אלא חלק דומיננטי ונוכח בתורה שלא משאיר מקום לקדושה מהסוג התיאורטי. התורה מתעקשת להיות מאוד ספציפית גם לגבי שטח האדמה שבה אמור להתרחש המיזם הלאומי הקדוש שלטוב ולרע מטלטל את האנושות.  

העיסוק בזיהוי ההיסטורי והפיזי של גבולות הארץ העסיק את המפרשים ואת חוקרי הארץ לאורך הדורות, וביתר שאת בדורות האחרונים.

בשנתיים וחצי האחרונות, הדיון הזה מקבל משמעות אקטואלית מתמיד כשהמלחמה פתחה פיזית מחדש את שאלת גבולותיה של המדינה – מכל עבריה. הדיון על גבולות ההבטחה אינו רק פלפול הלכתי בבית המדרש, אלא כזה שנוגע לחיילים שלוחמים בעזה ובלבנון, למעמדם של יישובי העוטף ואילת, ואפילו לתוצרת החקלאית שאנו קונים בשנת שמיטה.

האם החזון של גבולות ההבטחה מהנילוס ועד הפרת מחייב אותנו הלכה למעשה היום, או שיש משמעות מובנית להדרגתיות שבה התורה מצווה אותנו לרשת את הארץ? ועד כמה לריבונות המודרנית יש כוח "לקדש" שטחים חדשים?

לשם כך שוחחנו עם שניים מהמומחים המרכזיים בתחום – הרב ישראל אריאל ופרופ' יואל אליצור. הגישות שלהם משיקות בחזון, אך מציגות גם פערים בדרך ליישומו במציאות העכשווית.

מנהר מצרים ועד נהר פרת – מפת ארץ ישראל המורחבת

כאשר אנו מניחים בצד את האטלס המודרני ופותחים את מפות התורה וההלכה, מתגלה לעינינו ארץ שמשתרעת הרחק מעבר לקווי הגבול המוכרים לנו כיום. במבט רחב, המרחב של הארץ המובטחת מקיף אזורים עצומים במזרח התיכון. למרות שישנם ניואנסים מסוימים בין החוקרים לגבי השרטוט המדויק של קווי הגבול, התמונה הכללית העולה מן המקורות מציגה חזון גיאוגרפי כביר מימדים.

הגבול הדרומי והדרום-מערבי: אל עומק המדבר

בדרום, ארץ ישראל אינה נעצרת בחבל עזה ובעוטף עזה, ואפילו אילת זה לא הסוף. הרב ישראל אריאל הקדיש ספרים ומפות כדי להוכיח ש"נחל מצרים" שבגבולות פרשת מסעי (במדבר ל"ד) ובתיאור נחלת יהודה (יהושע ט"ו) מציין את הזרוע המזרחית של הדלתה של הנילוס, ולפיכך הגבול של במדבר ויהושע זהה כאן לגבול שבהבטחת ה' לאברהם "מנהר מצרים", קביעה שמכניסה את כל חצי האי סיני גם אל תוך גבולות הארץ הממשית המיועדת לחלוקה לשבטים. זיהוי היסטורי וגיאוגרפי אחר, המקובל על מרבית החוקרים, מזהה את "נחל מצרים" עם ואדי אל-עריש. לפי זיהוי זה, גבול הארץ שנתחלקה לשבטים נמתח לתוך חצי האי סיני וכולל את הנגב המערבי, אך לא מקיף את כל סיני עד הנילוס. דעת מיעוט בספרות המחקר מזהה את "נחל מצרים" עם נחל הבשור.

הגבול הצפוני: מלבנון ועד טורקיה או נהר פרת

צפונה - הגבולות פורצים הרבה מעבר לראש הנקרה או החרמון. אין ספק שארץ ישראל המובטחת במובנה הרחב שמגיעה במפורש עד נהר פרת (בראשית ט"ו, שמות כ"ג, דברים א' וי"א, יהושע א'), כוללת את כל שטחה של מדינת לבנון ורוב שטחה של מדינת סוריה (לפי מקסימליסטים כבר-דרומא והרב ישראל אריאל  את כל סוריה וגם שטחים נרחבים מעיראק). ואולם הגבול הצפוני של 'מסעי' (הר ההר הצפוני-לבוא חמת-צדד-חצר עינן) שנוי במחלוקת. גישה אחת, המסתמכת גם על מסורות חז"ל, מזהה את "הר ההר" המקראי כרכס טוורוס אמנוס, הנמצא בפינה הצפונית-מזרחית של הים התיכון, בתחומי טורקיה של ימינו. אחרים משרטטים את הגבול הזה בקוים דרומיים יותר, בצפון הר הלבנון או במרכזו ולדעת כמה חוקרים מצמצמים – בדרומו. 

הגבול המזרחי: עבר הירדן

במזרח, נהר הירדן הוא הגבול של ארץ "תשעת המטות וחצי המטה" (במדבר ל"ד), אבל אינו מהווה קו סיום. עבר הירדן המזרחי נחשב באופן מובהק לחלק אינטגרלי מהארץ המובטחת. מרחב זה, שבו התיישבו בעבר שבטי ראובן, גד וחצי המנשה, כולל את שטחי ממלכת ירדן של ימינו, וכן את הבשן שבתחום סוריה של היום. הרב אריאל כולל בתוכו אף חלקים מצפון-מערב ערב הסעודית.

הגבול המערבי: חוט מתוח על הים

במערב, הים התיכון (הים הגדול) מתפקד כגבול הטבעי של הארץ. עם זאת, ההגדרה ההלכתית אינה נעצרת בהכרח בקו החוף עצמו. המקורות מתארים מעין "חוט מתוח" דמיוני הנמתח בקו ישר מהנקודה הצפונית ביותר של הגבול (באזור טורי אמנון = טוורוס אמנוס) ועד לנקודה הדרומית ביותר (נחל מצרים). כל מה שנמצא מן החוט ולפנים אל עבר היבשה נחשב לארץ ישראל, מה שמשליך על מעמדם של איים מסוימים הנמצאים בתוך הרדיוס הזה.

גבולות ההבטחה: חזון משיחי רחוק או מפת עבודה מחייבת?

בקרב פרשני המקרא וחוקרי ההלכה לאורך הדורות, מקובל למתוח קו מפריד בין שתי מערכות גבולות המופיעות בתורה: "גבולות מסעי" המצומצמים יותר (שאותם נצטוו בני ישראל לרשת בכניסתם לארץ), לעומת "גבולות ההבטחה" העצומים שהובטחו לאברהם אבינו בברית בין הבתרים – מנהר מצרים ועד נהר פרת. ישנם פרשנים שנטו להתייחס ל"גבולות ההבטחה" המורחבים כאל חזון אוטופי השמור לעתיד לבוא. 

אולם, על פי משנתם של הרב ישראל אריאל ופרופ' יואל אליצור, הפקדת גבולות ההבטחה במגירה סגורה היא טעות גמורה; שניהם רואים בהם יעד מעשי ומחייב שחל עלינו כאן ועכשיו. עם זאת, כל אחד מהם מציג מנגנון הפעלה שונה.

"המפה האחת": ביטול החלוקה ההיסטורית

הרב ישראל אריאל דוחה מכל וכל את עצם החלוקה לשתי מערכות גבולות. מבחינתו, הניסיון לפצל את גבולות הארץ לחזון עתידי ולמציאות עכשווית צרה הוא עיוות של הפסוקים. בשיחתנו, כאשר נשאל האם הוא מסכים כי התורה מדרגת את הגבולות לכמה מערכות שונות, שלל זאת הרב אריאל בתוקף והבהיר כי החוזה שחתם הקדוש ברוך הוא בפרשת "לך לך" הוא פקודת המבצע היחידה: "אין כמה מערכות, יש רק מערכת גבול אחת וזהו: נהר מצרים, נהר פרת. אין שום דבר אחר".

וכיצד מסביר הרב אריאל את הגבולות המצומצמים המופיעים בחלק מהפסוקים? הוא רואה בהם בסך הכל שרטוט של קווי מתאר אדמיניסטרטיביים בתוך מדינה קיימת. "יש כל מיני חלוקה פנימית שונה, מחלקים את השבטים", הוא קובע, אך חלוקת מחוזות זו בתוך הארץ לעולם "לא מבטלת את הגבול הגדול". לגישתו, לא קיימים גבולות הבטחה שמוקפאים לעתיד לבוא; ישנה מפה אחת בלבד, ועם ישראל מצווה לממש אותה ללא השהיות.

"גבולות הייעוד": תוכנית השלבים האסטרטגית

מנגד, פרופ' יואל אליצור מסכים עם הפרשנים הקלאסיים שישנן שתי מערכות גבולות נפרדות בתורה, אך גם הוא מסרב בתוקף להתייחס למערכת הרחבה כהבטחה ערטילאית שאינה מחייבת פעולה. בכתביו הוא מסביר שאין זה מדרכה של תורת ישראל להציב הבטחות שאין מאחוריהן ציווי מעשי למאמץ אנושי. משום כך, הוא מעדיף לכנות אותם "גבולות הייעוד" במקום גבולות ההבטחה.

לשיטתו של אליצור, שתי המערכות מייצגות תוכנית אסטרטגית מדורגת שנועדה למנוע אסון לאומי. הגבולות המצומצמים של פרשת מסעי היו ה"ארץ הגרעינית" – שטח שהתאים ליכולת הדמוגרפית המוגבלת של יוצאי מצרים, ונועד למנוע מצב שבו ארץ ענקית נותרת שוממה מיהודים ומזמינה אליה חיות טרף ועמים זרים שיבללו את העם. "גבולות הייעוד" הרחבים, לעומת זאת, הם תוכנית השלב השני. ברגע שעם ישראל מתבסס בגרעין, צומח דמוגרפית ומשגשג, מוטלת עליו החובה הדתית והלאומית להרחיב בהדרגה את ריבונותו אל עבר מפת הייעוד המקסימלית.

מעבר לגיאופוליטיקה – מדוע לחקור את גבולות העבר בהווה?

בעידן שבו קווי הגבול של מדינת ישראל נקבעים לכאורה על ידי החלטות או"ם, אילוצים ביטחוניים, מלחמות עקובות מדם והסכמים בינלאומיים, עולה שאלה מתבקשת: מה הטעם לעסוק בשרטוט גבולות תנ"כיים? מדוע להשקיע מאמץ מחקרי כה רב במפות עתיקות, בשעה שהמציאות בשטח מוכתבת על ידי הגיאופוליטיקה המודרנית?

עבור הרב ישראל אריאל, התשובה לא אמורה להתפשר עם המציאות הדיפלומטית אלא להוביל אותה. בעיניו, השיח הפוליטי והביטחוני הוא הסחת דעת מהעיקר: "אנו נמצאים פה בארץ ישראל. לא בגלל שהטורקים הביאו אותנו, לא בגלל שהאנגלים הביאו אותנו. באנו לפה בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה". לשיטתו, כשם שלכל מצווה בתורה יש מידות והגדרות מדויקות, כמו גודל התפילין ואיך קושרים ציצית, כך גם למצוות ירושת הארץ יש "מידות" שעלינו להכיר ולשאוף אליהן.

הרב אריאל מבטל לחלוטין את הלגיטימציה של קווי הגבול הנוכחיים או של הסכמים מדיניים. "הגבולות הנוכחיים אינם גבולות. מי שקבע את זה היו הבריטים... אז מה, אנחנו עבדים של הבריטים?". הוא מתייחס להסכמי חלוקה (כדוגמת שטחי A, B, C) ולהסכמי שלום עם מדינות ערב כאל "רמאות עצמית"  תוך ציון העובדה שהסכמים אלו מופרים פעם אחר פעם בשטח. התפיסה הזו משליכה גם על האופן שבו הוא רואה את מסירות הנפש של חיילי צה"ל: "אנחנו לא נהרגים בשביל הביטחון. אנחנו נהרגים בגלל שככה קבעה ההלכה... מצווה להילחם על ארץ ישראל ממי שבא עליה".

הוא מגדיר את המדינה כיום כ"חילונית", הנשלטת על ידי בג"ץ חילוני, וטוען כי גם הרבנות הראשית מתנהלת ב"גלותיות" ואינה מקיימת את חוקי התורה במלואם, שכן אינה פועלת לבניין המקדש או להקרבת קורבן פסח. חזונו נשען על שינוי דמוגרפי עתידי: גידול דרמטי במספר חברי הכנסת הדתיים שיוביל להנהגה אשר תסגור את בג"ץ, תחיל את חוקי התורה, ותכבוש שטחים כדוגמת ביירות, לא מתוך אילוץ ביטחוני מול חיזבאללה, אלא מתוך תפיסה פשוטה ש"זה שלנו".

ההכרעה הממלכתית: מתי גבולות הופכים לקדושים?

בעוד הרב אריאל ממתין למהפכה דתית שתממש את החזון, פרופ' אליצור רואה במדינת ישראל הנוכחית ובפעולותיה כלי הלכתי רב-עוצמה המקדש את המציאות בשטח. מחקריו הגיאוגרפיים אינם רק הצהרת כוונות תיאורטית, אלא בעלי השלכות מעשיות ויומיומיות על החברה והכלכלה – למשל, קביעת מעמדם ההלכתו של יישובי הנגב המערבי (עוטף עזה) לעניין מצוות השמיטה, תרומות ומעשרות.

הוא קובע כי "הכיבוש שנעשה על ידי מדינת ישראל מדעת עם ישראל... הוא פעולה בעלת תוקף הלכתי מוחלט". 

משיחיות ריאלית – מתיאוריה תיאולוגית לתוכנית עבודה מדינית

הדיון על גבולותיה של ארץ ישראל אינו מסתכם בשרטוט קווים על מפות עתיקות בתוך כותלי בית המדרש; יש לו משמעות פוליטית ומדינית חדה, המופנית ישירות כלפי ההנהגה הישראלית. במזרח התיכון, שבו גבולות נתפסים כתוצר של מאזן אימה, אילוצים ביטחוניים ולחצים בינלאומיים, מציבים שני החוקרים דרישה מנהיגותית שונה לחלוטין – מעין "משיחיות ריאלית" המבקשת לתרגם את החזון הרוחני לתוכנית עבודה אסטרטגית כאן ועכשיו.

עבור הרב ישראל אריאל, ההתייחסות לגבולות הארץ איננה בגדר המלצה או חזון פיוטי לעתיד לבוא, אלא מערכת חוקים מחייבת ונוקשה, המוטלת על כתפי המנהיגות הפוליטית כיום. ממש כשם שישנן הלכות ברורות לאביזרי קודש, כך ישנן הלכות ברורות למרחב הגיאוגרפי של המדינה. 

מתוך התפיסה הזו, הרב אריאל גוזר משמעות פוליטית רדיקלית המבטלת את כללי המשחק הדיפלומטיים. לשיטתו, מדינת ישראל "זה לא מדינה לא של נתניהו, לא של אייזנקוט, לא של כל מיני פוליטיקאים".

גישה הלכתית נפוצה רואה בערבה הדרומית שלא היתה בתוך גבולות 'מסעי' חבל שאינו קדוש בקדושת הארץ ופטור מן המצוות התלויות בארץ. יואל אליצור טוען שכיבושה בידי צבא ישראל מדעת רוב ישראל ויישובה על ידי ישראל מיישם את ההבטחה "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים" ונותן לה קדושה גמורה של ארץ נחלת ה'. 

אליצור מזהיר מפני התנתקות מהחזון ומפני זלזול במה שכבר הושג. "כשאנו מוקפים באויבים המערערים על עצם קיומנו, יש גם סכנה קיומית בעצם העלאת רעיונות על כביכול 'חוץ לארץ' בתוך מדינת ישראל".

ההנהגה, לפי אליצור, נדרשת לפעול על פי העיקרון המקראי של "מעט מעט אגרשנו מפניך". לא מדובר בהסתערות עיוורת מעבר לגבולות מבלי להתחשב במציאות, אלא בניהול אסטרטגי של בניין הארץ. "בלי ליישב את הארץ אין משמעות לכיבוש", הוא מזכיר את דברי התורה שפריצה צבאית ומדינית ללא גיבוי דמוגרפי תוביל לאחת משתים, או לאויב היושב בתוכנו וממרר את חיינו, או לארץ שממה שבה "תרבה עליך חית השדה". הדרישה הפוליטית העולה מדבריו היא שעל הממשלה לקדם את הריבונות וההתיישבות במקביל, צעד אחר צעד, מתוך הבנה שהתהליך הלאומי הוא זה שמממש הלכה למעשה את ההבטחה הא-לוהית.

חזרה אל שדה הקרב – כשהגבולות זועקים להגדרה מחדש

המלחמה הנוכחית מנפצת את התפיסות הגיאופוליטיות ומחזירה אותנו באחת אל המציאות המדממת של השטח. קווי הגבול שנראו בעבר יציבים, פרי הסכמים דיפלומטיים או שרטוטים אימפריאליים עבר זמנם, זועקים כעת להגדרה מחדש מתוך שדות הקרב. הדיון על גבולותיה של ארץ ישראל הוא מציאות קונקרטית.

כאשר התפיסות המדיניות הישנות קורסות לתוך מערכה על עצם קיומנו, אנו נדרשים ל להתבוננות חדשה על המרחב שבין הנילוס לפרת. כדאי להקשיב לשגריר ארה"ב בישראל מייק האקבי שהוא אוונגליסט, איש מאמין וידיד אמת לישראל. מראיין עוין שאל אותו: אתה מאמין בתנ"ך. לפי התנ"ך ישראל צריכה לשלוט בכל המרחב שמהנילוס ועד הפרת "שזה למעשה כל המזרח התיכון". מה אתה אומר על כך? האקבי השיב ללא היסוס: אם הם ירצו – why not?

איך מגיעים לכך? אפשר לראות במציאות הנוכחית שלב מעבר זמני בדרך למהפכה אמונית שלמה שאינה מתחשבת באילוצי בשר-ודם, אבל אין זה סותר קריאה עכשווית להעמקת הריבונות, הירושה והישיבה הממשית בפועל בכל חבל ארץ שנמצא תחת ידינו.

בתווך בין חזון עתידי לבין תוכנית עבודה ריאליסטית של ירושה מדורגת, גבולותיה של ארץ ישראל ממשיכים להציב בפנינו אתגר תודעתי ומעשי. המלחמה הנוכחית מוכיחה מעל לכל ספק כי קווי המפה התנ"כית אינם קווים גיאוגרפיים מן העבר, אלא קווים חיים שההכרעה עליהם עשויה להיקבע במו ידינו – כאן ועכשיו.