מנעולה של ארץ ישראל – המהפכה השקטה סביב יריחו

כל פעם מפתיע מחדש לגלות כיצד באופן כמעט מסתורי, מצליחים הערבים לשקף את הדימויים התורניים העמוקים ביותר שלנו דרך השאיפות הלאומיות שלהם. קשה מאוד להסביר מה עושה דווקא ביריחו פסל עצום בצורת מפתח, שגודלו שלושה על שני מטרים, ובו חרוטה באנגלית ההבטחה: "אנחנו עוד נשוב". המיצג הזה, הוצב שם כסמל פלסטיני המייצג את הדרישה ל"זכות השיבה". לך תבין מה גרם לערבים לבחור מכל הדימויים במפתח ודווקא ביריחו - המקום שחז"ל הגדירו כ"מנעולה של ארץ ישראל". שהרי כידוע זה המקום שנחשב השער הראשון דרכו נכנס עם ישראל לארצו בימי יהושע.
כך גם המילים "יריחו תחילה" שהפכו למטבע לשון של תחילת תהליך אוסלו לפני שלושה עשורים - ניצב בניגוד אירוני למשמעות ההתחלתית שיש למקום כנקודה שבה מקבלים זכות על אנושית על ארץ ישראלית. 

את המנעול הזה מנסה לפתוח כבר עשרות שנים אישה אחת, דמות כמעט פלאית ששומרת אמונים למקום כמעט לבדה. אי אפשר לדבר על יריחו בלי להזכיר את ארנה קובוס. קובוס הפכה לשומרת הסף של יריחו היהודית. "אחרי הסכמי אוסלו, זה היה בלתי אפשרי להבין מה פתאום נותנים את הארץ," היא משחזרת את ימי ראשית המאבק. על שריפת בית הכנסת העתיק 'שלום על ישראל' בשנת 2001, אירוע שהפך עבורה לנקודת אל-חזור אישית.

המאבק הזה של קובוס אינו על סמלים ריקים, אלא על אוצרות היסטוריים ורוחניים אדירים החבויים בתוך העיר עצמה. בתוך יריחו וסביבתה הקרובה פזורים אתרי מורשת המהווים את הלב הפועם של הסיפור היהודי במקום: בראש והידוע מכל הוא בית הכנסת העתיק "שלום על ישראל" ששכן בו פסיפס מרהיב וישיבה פעילה עד שנת 2000; כך גם תל יריחו ההיסטורי וסמוך אליו מעיין אלישע. חוץ מאלה קיימים עד היום שרידי החומה העתיקה, הכוללים על פי המסורת את הבית של רחב שעליו הובטח כי לעולם לא ייחרב. 

אתר מרהיב נוסף הוא בתי קברות עתיקים של כוהנים מתקופת החשמונאים ולצידם ארמונות החורף המפוארים של החשמונאים. 

בנוסף לבית הכנסת שלום על ישראל ישנו גם בית הכנסת העתיק נערן שבמבואות העיר. כל אלו מהווים תזכורת חיה לקדושתה של העיר ולשיוכה השורשי לעם היהודי. 

משהו מתרחש בשנתיים האחרונות סביב החזון העתיק שקובוס ועוד קומץ אנשים משמרים באדיקות. טבעת התיישבות יהודית תוססת הולכת ומתהדקת סביב יריחו במה שמוגדר בשטח כ"כיבוש ניקבי" – היינו הקפת העיר מכל עבריה עד שהחומות יפלו מעצמן. 

הנה על קצה המזלג: החדשה הטרייה מכל - היאחזות הנח"ל ההיסטורית "אלישע" קמה לתחייה וקולטת משפחות חדשות. היישוב "דיה" מתבסס ממעל וצופה על ארמונות החשמונאים. חוות "צורי" הוקמה לאחרונה בנקודה אסטרטגית החולשת על בקעת הירדן. מזרחית לעיר מוקם קיבוץ "עשור" בשיתוף מפתיע של התק"ם (התנועה הקיבוצית). ובמקביל כבר מתגלגלת תוכנית ענק להקמת עיר חרדית בשם "תמרה", שעתידה לכלול 4,400 יחידות דיור. אל כל אלו מצטרפות חוות חקלאיות חדשות שמקבלות מאות דונמים, המשנות את המציאות בשטח וגורמות לאוכלוסייה הערבית מסביב להרגיש כיצד האדמה רועדת תחת רגליהם.

החטא ותיקונו: שובה של אלישע

אחד הפצעים הפתוחים של ההתיישבות באזור הוא הסיפור של אלישע. בתחילת דרכה, אלישע הוקמה כהיאחזות נח"ל אסטרטגית שנועדה ליצור חיץ בין כביש 90 לבין העיר יריחו, מתוך מטרה ברורה לתפוס ולשמור על השטחים הפתוחים במרחב. אולם, עם השנים שונתה הגדרת המקום והוא הפך לבסיס צבאי רגיל, החלטה שהובילה לנטישת השטחים החקלאיים הרחבים שסביבו.

הקריסה הגדולה הגיעה בימי האינתיפאדה השנייה. מתוך חשש ביטחוני, מדינת ישראל החליטה לנטוש כליל את המקום. הנסיגה הזו התרחשה ללא כל החלטה מדינית מסודרת ובלי שהאזור יסבול מכמות חריגה של פיגועים, והשטח פשוט נמסר לידי הרשות הפלסטינית. רבים בהתיישבות רואים בנטישה הזו חטא של הפקרות ובריחה מטרור, המזכירה מאוד את האופן שבו הופקר קבר יוסף בשכם באותה התקופה.

אך כעת, נראה שהגלגל מתהפך וההיסטוריה זוכה לתיקון. ממשלת ישראל אישרה לאחרונה את חידוש ההתיישבות בנקודה זו, ובימים אלו ממש עתידות לעבור אליה 15 משפחות חלוצות שיפיחו בה חיים מחדש. החזרה לאלישע היא הרבה מעבר להקמת יישוב חדש; היא תיקון של חטא היסטורי ארוך שנים ושל נסיגה שהתרחשה כאמור מתוך חולשה וללא כל הצדקה.

המשמעות האסטרטגית של אלישע נובעת באופן ישיר ממיקומה הגיאוגרפי. התקווה הגדולה של הפעילים כעת היא שהנוכחות היהודית באלישע תאפשר לחשוף ולמסד תוואי הליכה רגלי ובטוח שיחבר בין היישוב המתחדש לבין בית הכנסת העתיק. "מאלישע המרחק לשלום על ישראל הוא מעט יותר מרבע שעת הליכה רגלית וממש רואים משם ברור את תל יריחו," מסבירה ארנה קובוס. "אם אנחנו נצליח לחשוף את התוואי של ההליכה לשם - הכל ישתנה".

גם הרב יוסי פלאי, מי שעמד בראש הישיבה בבית הכנסת העתיק, מסתכל על חידוש היישוב כחלק ממהלך אסטרטגי ורוחני רחב יותר, עבורו, ההתקדמות סביב העיר הם אבני דרך "אנחנו לא שוכחים, יש לנו חלומות גדולים, ואם לא היו לנו חלומות גדולים לא היינו פה".

שומרת הסף: האבסורד של "ארץ המנזרים"

האקטיביזם של ארנה קובוס ניצת מיד לאחר הסכמי אוסלו: "זה היה בלתי אפשרי להבין שמה פתאום נותנים את הארץ, כאשר אנחנו המנצחים במלחמה," היא משחזרת. דווקא תחילת המלחמה האחרונה לפני שלוש שנים היה בעבורה אחד מרגעי השבר הקשים ביותר - אז נמנעה כניסת יהודים ליריחו במשך ארבעה חודשים, ובית הכנסת "שלום על ישראל" הושחת קשות. "כשאנחנו הגענו לשם אני ממש רציתי לעשות קריעה," היא מתארת את גודל הכאב. "כל החלונות מנופצים... אפילו על הפסיפס למטה הכל היה מנופץ". אך ייאוש אינו חלק מתוכנית העבודה שלה. היא התארגנה עם בנה, העוסק בבנייה, ויחד עם מתנדבים נוספים הם ניקו, שיפצו והתקינו רשתות על החלונות כדי למנוע זריקת אבנים עתידית.

אך ההרס הפיזי הוא רק חזית אחת. קובוס מתמודדת יום-יום עם חומות של בירוקרטיה ואבסורד ביטחוני שחוסמים את הגישה לעיר. בעוד שלארמונות החשמונאים ולבית הכנסת העתיק נערן מתאפשרת כניסה של אזרחים ברכבים פרטיים, ההגעה לבית הכנסת "שלום על ישראל" ולתל יריחו מותנית בשכירת אוטובוסים ממוגני ירי. העלויות הכבדות, המגיעות ל-3,000 עד 4,000 שקלים לאוטובוס, נופלות על כתפי המבקרים. "בן אדם שהוא צריך לשלם 80 או 100 שקל כדי לגשת לבית הכנסת, קשה לו," מסבירה קובוס, "זה פשוט ממש מונע מן האנשים להגיע". במובנים מסויימים המכשול הכספי והלוגיסטי הזה הוא אחד החסמים העיקריים שעומדים כעת בדרכם להחזיר את פעילות הישיבה למקום, אפילו במתכונת מצומצמת של פעם בשבוע.

מעבר לאתגרים הביטחוניים והכלכליים, קובוס נושאת כאב עמוק על הנתק התרבותי מבית. היא כואבת את אדישותם של שכניה לחבל הארץ, תושבי בקעת הירדן החילונים, שגרים ממש מעבר לכביש אך מדירים את רגליהם מהאתרים ההיסטוריים. "הדבר הזה לא קורה למשל לאנשי הבקעה שנמצאים קרוב ליריחו... ממש קרוב. הם לא באים לבקר," היא מספרת באכזבה. לתפיסתה, הסיבה לכך היא "כיתתיות" – התחושה של הציבור החילוני שמדובר בפרויקט של דתיים בלבד. "יש להם כאילו הקבוצה הזאת, הדתיים האלה מתעסקים בזה, אנחנו לא מתעסקים בזה... כל מה שקשור למסורת שלנו דוחה אותם, במקום לקרב אותם," היא אומרת בכאב.

כדי להנגיש את ההיסטוריה, הקימה קובוס מרכז מבקרים ב"בית חוגלה", אך היא מגלה שמי שפוקד אותו הם בעיקר תיירים מחו"ל, בעוד שהישראלים מעדיפים נרטיב אחר לחלוטין. "הם הולכים לטייל ב'ארץ המנזרים'," היא זועקת מכאב על מחיקת הזהות. "למה לקרוא לזה ארץ המנזרים במקום ארץ כניסת הארץ? הרי זה גלגל, זה מקום מקודש. יש לנו מסורת שלנו כאן".

"כיבוש ניקבי": טבעת החנק מתהדקת

בעוד שבתוך יריחו הגישה היהודית מוגבלת, המרחב העוטף אותה עובר טלטלה של ממש. אנשי ההתיישבות באיזור משתמשים בביטוי קבלי משהו כדי לתאר את התהליך המתרחש סביב יריחו - "כיבוש ניקבי" – מושג המתאר מצב שבו נוכחות היקפית שמסתובבת סביב העיר תביא בסופו של דבר לנפילת החומות מעצמן. התוצאה היא יציאה מאסיבית של יהודים למרחבים הפתוחים והקמת שורת נקודות התיישבות חדשות שמשנות לחלוטין את המאזן האסטרטגי.

מבט על המפה של האזור מגלה פריסה מרשימה של נקודות חדשות ומתחדשות התוחמות את יריחו. מדרום-מערב מתבסס היישוב דיה, שחולש מלמעלה על אזור ארמונות החשמונאים ויושב על בית קברות עתיק של כוהנים – נקודה אסטרטגית החולשת על כל הפינה הדרום-מערבית של העיר. 

מצפון לעיר הוקמה לאחרונה חוות צורי, מוצב קדמי היושב על הפתח הדרומי של הכפר עוג'ה וצופה אל עבר גבול ירדן. 

ממזרח לעיר מוקם עשור, שאינו רק יישוב אלא קיבוץ העתיד לקום על ידי התנועה הקיבוצית (התק"ם) – עובדה המייצרת חיבור מרגש בין תנועות התיישבות שונות ומחזקת את האחדות סביב יישוב ארץ ישראל. 

במקביל, גם החקלאות היהודית מעמיקה שורשים: חווה במערב יריחו קיבלה לאחרונה מהחטיבה להתיישבות 400 דונם לטובת נטיעת דקלים, צעד שגורם לערבים באזור "להתפוצץ מזעם".

אך המיזם השאפתני ביותר שמתגבש כעת הוא ללא ספק התכנון להקמת "תמרה" – עיר חרדית חדשה הממוקמת מזרחית למבואות יריחו. הסיפור של תמרה התחיל לפני כארבע שנים כמאבק עיקש של אדם אחד, משה תמיר, שהתיישב בשטח עם אוהל ונאבק על המקום מול פינויים. כיום, מאבק היחיד הזה הפך לתוכנית ענק שאושרה כעיר, עם תכנון להקמת לא פחות מ-4,400 יחידות דיור – כמות הגדולה יותר מכל בתי האב הקיימים כיום בבקעת הירדן כולה.

לנוכחות היהודית הגוברת ולרצף ההתיישבותי יש השפעה פסיכולוגית וכלכלית דרמטית על האוכלוסייה הערבית שמסביב. לדברי גורם בטחוני שמעורה ונמצא עמוק בשטח, התחושה בשטח היא שהערבים "יושבים על מזוודות" ומרגישים שהאדמה החלה לרעוד תחת רגליהם. הייאוש והיעדר האופק הכלכלי, יחד עם אובדן היכולת להשתלט בקלות על שטחים פתוחים לבנייה ולמרעה, מובילים לתופעות חברתיות קשות אצלם, כמו עלייה חדה ברווקות המאוחרת, שכן צעירים ערבים מתקשים למצוא בסיס כלכלי להקמת בית. כבישים מרכזיים באזור, שהיו בעבר בבחינת "החצר האחורית" ועוררו פחד בקרב ישראלים, הפכו כעת לנתיבים בטוחים תחת שליטה ונוכחות יהודית, בעוד שנפל פחד על הצד השני.

החלום הפשוט: לחזור לישיבה ולפתוח את השערים

בזמן שההתיישבות מסביב פורחת, הפעילים הוותיקים לא שוכחים את יעד המקור: הלב הפועם של יריחו. הרב יוסי פלאי, המייצג את ישיבת יריחו שפעלה בבית הכנסת "שלום על ישראל" עד שנת 2000, מתאר חזון שהוא גם היסטורי וגם מעשי. מבחינתו ומבחינת תלמידיו, מוסד הישיבה מעולם לא נמחק: "מבחינתנו הישיבה עדיין קיימת" הוא מסביר, ומציין כי הדרישה הראשונית והפשוטה ביותר היא חזרה לנקודה. "קודם כל דרישה הכי פשוטה לחזור למקום הזה... אין שום סיבה אמיתית, אפילו חוקית שלא תהיה שם נוכחות קבועה. זאת אפילו לא החלטה מדינית, כי מדובר בשטח c". הוא אינו דורש להפוך את בית הכנסת למבצר צבאי, אלא מייחל בשלב הראשון למודל של נוכחות רציפה בדומה למתרחש בקבר רחל. לצד זאת, הוא מתנגד נחרצות למגבלות הביטחוניות החונקות המוטלות על המבקרים כיום: "תתנו לנו להיכנס חופשי. אין שום צורך באוטובוס ממוגן". 

מתברר שהשר לשעבר אורי אריאל פועל באופן אינטנסיבי מול הגורמים הרלוונטיים, ואף "הצליח להשיג איזה הבטחה לשיפוץ המקום". מטרת העל אינה רק לשים פלסטר, אלא לממש תוכניות אדריכליות שיהפכו את המבנה למוקד שוקק: "יש לו פוטנציאל אדיר להיות, אני קורא לזה ממש אפילו מרכז רוחני לכל האזור".

עם זאת, הרב פלאי מצביע על קושי תודעתי בגיוס המוני בני אדם להיאחזות ביריחו, בניגוד לנהירה ההמונית לאתרים כמו קבר יוסף או קברי צדיקים בגליל. "מה שאין לנו בשלום על ישראל זה אין לנו קברי צדיקים. זה מקום חי. אין שמה קבר," הוא מאבחן את הפער ה"רומנטי" שמונע מציבור רחב להגיע. חצי בצחוק הוא מספר ששקלו להכריז במקום על "קבר אליהו הנביא", שעלה בסערה השמיימה מאזור יריחו, או על קברה של רחב, רק כדי למשוך את ההמונים. "אבל נמנענו," הוא מסכם בחיוך של אמונה יוקדת, "ויתרנו פה על קברי צדיקים אבל הלכנו פה על המקור".

הרשות הפלסטינית לא מוותרת בקלות: "עיר הירח" והשקט התעשייתי

בניגוד למוקדי טרור רועשים כמו שכם, יריחו שומרת לרוב על שקט יחסי. גורם ביטחון מקומי מסביר כי השקט הזה אינו מקרי, אלא תוצר של אינטרס מובהק: הרשות הפלסטינית משמרת את יריחו כעיר מנגנוני הביטחון שלה וכמוקד מרכזי להברחות מירדן, ולכן מעוניינת לשמור עליה שקטה כדי לא למקד אליה את הפעילות של צה"ל. כך גם המנגנונים הפלסטיניים זקוקים ל"שקט תעשייתי" במקום זה.

עם זאת, הרשות הפלסטינית מבינה היטב את המשמעות האסטרטגית של טבעת ההתיישבות היהודית שמתהדקת סביבה, ומנהלת קרב בלימה של ממש. הרשות משקיעה כעת תקציבי עתק בהכשרת מגרשים וכבישים לטובת פרויקט בנייה אסטרטגי בשם "עיר הירח". מדובר ברצועת שטח שנועדה לחבר בין יריחו לכפר עוג'ה, במטרה לייצר רצף טריטוריאלי פלסטיני ארוך בשטח A שינתק ויחסום את נקודות ההתיישבות היהודיות.

התוכנית הפלסטינית הזו נשענת למעשה על תכנון ישראלי ישן משנים עברו, לפיו תוכננה לקום בשטח זה עיר נוספת עבור הרשות הפלסטינית. הפעילים בשטח מזהירים מפני ההכנות המסיביות לבנייה שכבר מתבצעות במקום, אך מצביעים גם על הפתרון: כדי לבלום את המהלך ולחתוך את שטחי A, כל שנדרש כעת הוא סלילת כביש קצר שיחבר בין היישוב נעמה למבואות יריחו.

החזון: לבטל את אוסלו ולשוב אל הקודש

אז מה צריך לקרות בפועל בקדנציה הבאה כדי להשלים את המלאכה ולפתוח מחדש את מנעולה של ארץ ישראל? עבור הפעילים בשטח, התשובה היסודית לפני הכל: "לבטל את הסכמי אוסלו". ארנה קובוס רואה בכך חובה ממשלתית בסיסית ודורשת מההנהגה קודם כל "להציל את קודשי ישראל". 

החזון המעשי שלה כולל פעולה אקטיבית של שינוי גבולות: "צריך פשוט לחבר אותם לשטח C," היא קובעת ביחס לאתרי המורשת, וקוראת גם היא לאמץ את המודל של קבר רחל – הוצאת האתרים מהשליטה הפלסטינית כדי לאפשר גישה פתוחה ורציפה.

וכך, בעוד שבמרכז העיר ניצב פסל המפתח הפלסטיני המבטיח באנגלית "אנחנו עוד נשוב", נדמה כי מי שבאמת שבים אל העיר הם דווקא אלו שמעולם לא ויתרו עליה. טבעת היישובים המתהדקת, החזרה ההיסטורית לאלישע והפעילים העיקשים ששומרים על הקודש שבפנים – מסמנים כולם כי מנעולה של ארץ ישראל מתחיל, לאט אבל בטוח, להיפתח מחדש.