עם הגב אל הישימון - מסע בעקבות העזאזל

במוצאי ראש השנה אני מקבל הודעה מחברי אהובי, ארנון סגל - בא נלך ביחד לעזאזל. ארנון וגם אני הקטן כתבנו לאורך השנים לא פעם על זיהוי המקום שממנו נזרק השעיר לעזאזל אבל יצא שכמו רבים מעולם לא ראינו את המקום בעיננו. ואני גם ככה מחכה להזמנות לאיזה טיול במדבר אז התייצבתי. 

כבר לפני שנים רבות זוהה 'הר מונטאר' שבמדבר יהודה כאותו "צוק עזאזל" היסטורי. ולמרות זאת, המקום נותר כמעט בלתי מוכר לחלוטין, ריק ממטיילים וממודעות. מעטים מאוד, אפילו מבין אלו שגרים ממש בסמוך אליו, טורחים להעפיל לפסגה הזו. 

תחשבו על זה שכשבית המקדש עמד ופעל - בזמן שרבבות עמדו צפופים בעזרה, נפעמים מהיופי וההדר של הכהן הגדול בבגדי הלבן, התרחשה במקביל מערכה אחרת לחלוטין – מסתורית, אפלה ורחוקה מעין הציבור. למעשה, מדובר באחד הצירים המרכזיים של יום הכיפורים. הרי סביב השעה עשר בבוקר, הכהן הגדול עוצר את כל סדר העבודה במקדש. עשרות אלפי אנשים ממתינים בדריכות, והוא אינו ממשיך בשום פעולה עד שהוא מקבל את האות מהצופים אל המדבר.

ארנון אוסף אותי מתחנת הרכבת הקלה בגבעת התחמושת. משם אנחנו נוסעים אל חוות צאן קידר, הנקודה שממנה נצא רגלית בעקבות המסלול. אנחנו אמנם "מקצרים" באופן משמעותי את 12 המילים של הצעידה המקורית שיצאה מירושלים, אבל אנחנו מתחברים אל המסלול בדיוק בשלב הדרמטי ביותר שלו – האזור שבו עמדה, ככל הנראה, הסוכה העשירית והאחרונה. זוהי התחנה שבה האיש העיתי נפרד לשלום מכל מלוויו מירושלים, ומתחיל לטפס לבדו אל ההר.

ההפסקה המוזרה בעבודת יום הכיפורים

אנחנו מתחילים בצעידה מהשביל היוצא מתוך החווה היפהפייה "צאן קידר". השמש המדברית קופחת, אבל כבר לא בעצמה של תמוז ואב. לפי החישובים של ארנון אנחנו כמה שעות לפני שהיה האיש העיתי מגיע למקום שבו אנחנו צועדים. 

בוקרו של יום הכיפורים בבית המקדש מתוזמן באופן מדוייק. היום של הכהן הגדול התחיל לפני הזריחה בעבודות הבוקר הרגילות - התמידיות. סביב השעה 08:30 בבוקר מגיעים לפעולות הייעודיות ליום כיפור כשהכהן טובל ולובש את בגדי הלבן בפעם הראשונה. בשעתיים הבאות הוא יבצע רצף של פעולות: הגרלת השעירים, קשירת חוט השני האדום – "לשון של זהורית", כניסה לקודש הקודשים עם קטורת, וסבב הזאות מורכב של דם הפר ודם השעיר.

בסביבות השעה 10:30 מגיע רגע השיא. הכהן הגדול ניגש אל השעיר לעזאזל, סומך עליו את שתי ידיו, מתוודה את הווידוי השלישי והאחרון ביום זה – הווידוי על כל חטאי עם ישראל – ומוסר אותו ל"איש עיתי".

לכאורה לא מדובר בכהן מיוחס, בתלמיד חכם או באיש סנהדרין. הפירוש המילולי הוא פשוט "אדם המוכן למשימה זו". ברגע שהוא לוקח את השעיר, הוא יוצא מירושלים למסע של 12 מיל (כ-12 קילומטרים) אל עבר תחילתו של מדבר יהודה – מקום הנקרא "בית חדודו".

תוך כדי הליכה אנחנו מנסים לחשב את העומס. 12 קילומטרים של הליכה מהירה בחום המדברי בצום מלא של יום הכיפורים. ההלכה לא בנתה על ניסים. לאורך הדרך הוקמו מראש עשר סוכות. יקירי ירושלים ליוו את האיש העיתי עד לסוכה הראשונה, ומשם, אנשי כל סוכה ליוו אותו אל זו שאחריה. בכל סוכה חיכו לו מים ומזון.

לפי המקורות, לא קרה שהאיש העיתי הוצרך לאכול או לשתות. הוא צעד, סוכה אחר סוכה, עד לסוכה העשירית. משם, המלווים נעצרו. את המקטע האחרון והתלול אל עבר הצוק – שאליו אנחנו מטפסים כעת – הוא עשה לבדו.

בינתיים, בירושלים, הזמן עמד. הכהן הגדול נותר בעזרה, מנוע מלהמשיך לטבול, לקרוא בתורה או להחליף בגדים. המשנה מספרת על מערכת איתות של דגלים – סודרים שהונפו מסוכה לסוכה – שבישרה לכהן הגדול שהמתין בינתיים במקדש בירושלים שהשעיר הגיע לתחילת המדבר (מרחק של כ-3 מיל מהעיר, הליכה של כ-54 דקות). זאת אומרת לא המתינו עד להשלכת השעיר לעזאזל אלא הסתפקו בכך שווידאו שהאיש העיתי והשעיר כבר צועדים במדבר. כשהאות התקבל יכול היה הכהן הגדול להמשיך את סדר היום.

כוחות הרוע: כשהמקדש והמדבר נפרדים

ממשיכים לטפס. בכל פעם שהשביל מתפתל אנחנו רוצים להאמין שהגבעה המזדקרת מולנו היא נקודת הסיום, אבל המציאות הטופוגרפית מבהירה לנו שזה עדיין לא המדרון המצוקי והתלול שדרוש לביצוע המשימה.

 כשאנחנו מסדירים נשימה ומסובבים את הראש אפשר לזהות בבירור את רכס הר הזיתים ואת המגדל של אוגוסטה ויקטוריה. המרחק הפיזי והוויזואלי הקצר כל כך מפתיע. רגע אחד אתה בלב הציביליזציה והקדושה, ופסיעות ספורות משם – לב הישימון.

יש משהו לא נוח ב"קרבן" הזה. בניגוד לכל שאר עבודות המקדש שמכוונות פנימה, אל שיא הקדושה, העבודה הזאת מופנית החוצה, אל ארץ גזרה, אל השממה. זר ממה שאנחנו רגילים לתפוס כיהדות קלאסית. אנחנו מדברים על כוחות הטומאה, על מה שספרי הפנימיות והזוהר מתארים במונחים של מתן מעין "מתנה" או "שוחד" לשדים – אלו שנקראים במקורות "עוזא ועזאל". הרעיון שהקדוש ברוך הוא מצווה עלינו להעניק משהו לכוחות האופל כדי כביכול לפייס אותם ביום הדין, מכריח אותנו להכיר בכך שיש במציאות שה' מנהיג בעולם מרחבים של כוחות רוע שאין לנו בהם השגה. כאילו ה' אומר לנו, חברים בתוך העבודה על הטוב לא מתעלמים מהרוע. ובאופן עמוק יותר: לא מחכים שהשטן יקטרג עלינו אלא מגישים לו ביוזמתנו את כל עוונות העם - שהשעיר נושא עמו אל הצוק. עושים את חשבון הנפש בעצמנו ולא ממתינים להגשת החשבון. עוד רגע הפסגה המיוחלת.

על שפת התהום: ים המלח, קפה וחשבון נפש היסטורי

ים המלח במלוא הדרו, גם כשהראות לא משהו. מעברו השני הרי אדום, מרהיבים ועוצמתיים. אנחנו מתקרבים בזהירות אל שפת המצוק, ואז ההתלהבות מכה בנו. ממש שם, על קצה התהום, אנחנו מזהים גומחה ברורה. תחומה במעין חומת אבנים קטנה שניכר כי סודרה בידי אדם. המראה מרגש: נראה שזהו בדיוק, ברמת הסנטימטר, המיקום שבו עמדו השניים. חצי מחוט השני קשור לסלע שמאחורינו, חציו השני בין קרני השעיר – ושניהם מביטים מטה אל התהום. האיש העיתי סובב את השעיר כך שאחוריו יהיו מופנים על התהום. לא יודע כמה היה מתאים להיות איש עיתי שאמור לבצע את זה. רצון ה' זה לא תמיד דבר פשוט. זכות. דיוק שהוא מעבר להשגה. 

העמידה בנקודה הספציפית הזו מדגישה תחושת חסר של מציאות שנעלמה. פתאום מכה ההבנה כמה חסרה לנו היכולת לבצע פעולות מדויקות כל כך. בית המקדש לא היה רק מבנה פיזי; הוא הביא אל העולם ממדים שאין לנו בהם כיום שום השגה. מערכת שלמה של חיבורים, של תיקון וכפרה, שמנוהלת בדיוק כירורגי – גם בפנים קודש הקודשים וגם כאן, על הצוק החשוף. 

מה מוטל עלינו לעשות היום כדי שהעולם הזה יחזור אלינו - מה שייך לקב"ה ואיפה הוא מצפה מאיתנו לפעול? 

על קצה המצוק, מול השממה, מתפתח בינינו דיון על ההיסטוריה הלאומית שלנו. אנחנו מדברים על התסריטים הלא פשוטים, לעיתים אכזריים ממש, שתמיד מובילים אותנו לשלבים הבאים של צמיחה אבל צמיחה כואבת. נדמה שכאשר עם ישראל לא מצליח – או לא מעז – לבחור בעצמו לעבור לשלב הבא ולהתרומם, ההיסטוריה דוחפת אותו לשם בכוח.

מי אמר שתוכנית ההתנתקות הייתה גזירת גורל? מי אמר שהשואה הייתה הכרח? אולי, אם היינו יודעים אז למסור את הנפש באמת, להיאבק מתוך חיבור עמוק לקדושת הארץ ולייעוד שלנו, לא היינו מאפשרים לכוחות כה שליליים להשתלט על המציאות שלנו ולגרור אותנו לטראומה הזו. האם באמת היינו זקוקים לשבר הנורא של מלחמת יום הכיפורים מיד אחרי האופוריה של מלחמת ששת הימים? התבנית חוזרת על עצמה: כשאנחנו בורחים מהמדרגה שמתאימה לנו, אנחנו נאלצים לפגוש את הקב"ה דרך ייסורים שמכריחים אותנו להתעורר.

קפה דחוף לפני שנכנסים לבעסה. עם כל הכבוד לעזאזל. הלגימה הראשונה מחזירה את התרגשות על עצם הזכות להגיע לנקודה הזו, לחזור אל שביל שנשכח אלפי שנים ושהגיע העת לעורר.

הגיעה העת לבחור בקודש

בחזרה אל שבילי החולין. אולי דווקא תוך כדי הירידה, במאמץ הפיזי שדורש המדרון, מתחילות קצת להתבהר התשובות לאותן שאלות קשות שהעלינו קודם על כוחות הרוע והטומאה בעולם. הם אורבים מחוץ לגבולות הקדושה, בדיוק למקרה שבו לא תצליחו להתרומם בכוחות עצמכם למדרגה שמתאימה לכם. נותנים להם את "השעיר שלהם" כדי לנער את עצמנו. כדי שהמראה המצמרר והחיצוני הזה יעורר אותנו לבחור אחרת, ישפיע עלינו לרצות להישאר ב"שפה" של השעיר השני – זה שהולך פנימה, אל הקודש.

מול עינינו נפרש המאבק על המרחב: מצד אחד, המאמץ והבנייה הערבית המסיבית שמנסה לייצר רצף טריטוריאלי דה-פקטו למדינה פלסטינית עתידית. ומצד שני, ממש ממול, העבודה והמאבק לשמור על השטח האסטרטגי שבין ירושלים למעלה אדומים (שטחי E1). ובמרכז הר הבית. על זה המאבק. 

המהפכה השקטה שמתרחשת עכשיו בהר הבית מעודדת. אחרי שנים של קיפאון ופחד, פתאום רואים מציאות חדשה: יהודים משתחווים בגלוי, תפילות חג של ראש השנה שמתקיימות במקום הקדוש בעולם. פתאום מבינים שהמציאות האטומה ביותר יכולה להיפתח ולהשתנות, אם אנחנו רק מעיזים קצת. אם אנחנו מפסיקים לפחד מהצל של עצמנו.

האיש העיתי – הגיעה העת.