ראש הרי ישראל: הצדדים של החרמון שעוד לא הכרנו

איך נולד ה"ראש"?

בשבוע שעבר דיברנו על השבר הסורי-אפריקאי, ועל כך שבמקומות בהם השבר מקבל זווית של "זיגזג", הלוחות הטקטוניים נדחפו זה בזה והרימו את הקרקע כלפי מעלה. זוהי בדיוק הדרך שבה התרוממו גושי ההרים האדירים של הלבנון והחרמון. הגיאולוגים מוכיחים זאת באמצעות עובדה מרתקת: בפסגת החרמון מתגלים סלעים קדומים, שבמקומות אחרים בעולם נמצאים רק עמוק בבטן האדמה!

החרמון הוא הר ענק שגבולותיו ברורים. הוא נמתח מדרום-מערב לצפון-מזרח (במקביל לשבר הסורי-אפריקאי). אורכו כ-50 קילומטרים ורוחבו בין 17 ל-23 ק"מ. גבולותיו חותכים את המרחב: ממערב – נהר החצבאני והליטני; ממזרח – מישורי דמשק ודרום סוריה; ומצפון – בקעת זבדאני הלבנונית, שמפרידה בינו לבין "רכס מול הלבנון" הממשיך הלאה צפונה לעומק סוריה.

החרמון בנוי מסלעי גיר ודולומיט קשים. למרות שבפסגה יורדים שלגים אדירים, בקיץ הנוף שם נראה כמעט מדברי. לאן נעלמים המים? בגלל הקור והחומציות שנוצרת במגע בין המים לסלע, נוצרת בהר תופעה הנקראת "קארסט" (המססה של הסלע). החרמון מתפקד כמו ספוג ענק ומחורר; המים מחללים את בטן ההר, מחלחלים פנימה, ופורצים החוצה למרגלותיו בדמות המעיינות החזקים ביותר בארץ: הבניאס ונחל דן, שמזרימים חיים לכל העמק.

האצבע על הכתר: הפסגה הסורית

כפי שלמדנו בכאב, החרמון אינו רק בית גידול לטבע, אלא המבצר האסטרטגי החשוב במזרח התיכון. החרמון נכבש על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים, ובמלחמת יום הכיפורים נאלצו לוחמינו לכבוש אותו מחדש בקרבות גבורה אגדיים.

עד לתקופה האחרונה, רק 7% משטח החרמון נמצאו בידי ישראל (החלק הדרומי והנמוך יותר). אולם לאחרונה, עם נפילת משטר אסד בסוריה ולחימת הארגונים האיסלאמיים הקיצוניים שם, הוחלט בישראל לא לקחת סיכונים. צה"ל התקדם במהירות אל מעבר לגבול הישן, וטיפס על הרכס הצר עד ל"כתר החרמון" – שיא הגובה של ההר, המתנשא ל-2,814 מטרים מעל פני הים, כדי ליצור אזור חיץ ביטחוני.

מקדשים ונחלים

מה קורה במורדות החרמון שמעבר לגדרות?

כמו בהרים גבוהים אחרים, ההתיישבות מתרכזת במורדות ובשיפועים המתונים. בניגוד לרוב ההרים בעולם שבהם "קו העצים" מסתיים בגובה 3,000 מטר, בחרמון העצים נעלמים כבר בגובה 1,400 מטר, ומשם ומעלה מתחיל אזור של שיחים עמידים וסלעי טרשים שמקבלים צורות של פסלים (כמו ב"הר אגס" שעל שלוחת הר דב).

על המורדות המזרחיים (בצד הסורי), מתחת ל"כתר החרמון", שוכן הכפר בית ג'אן. מעליו מתחיל הנהר המפורסם אעווג', המזוהה עם נהר פַּרְפַּר המקראי. זהו הנהר שעליו התרברב נעמן שר צבא ארם בפני אלישע הנביא: "הֲלֹא טוֹב אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל". הנהר מתחיל בסדרת מפלים בגובה 1,500 מטר, ויורד להשקות את מישורי דמשק.

האזור רווי בכפרים דרוזיים מרתקים, הנאחזים בשלוחות הגבוהות. כאלו הם ערנה (שמעליו ניצב הח'ילווה – בית תפילה דרוזי אדיר), רימה, ובקסעם. צפונה משם מתנשאת טירת הענק העתיקה "קלעת ג'נדל", שנבנתה עוד בימי אלכסנדר מוקדון וחלשה על הדרך לבעלבכ, עד שהוחרבה על ידי המצביא המצרי איברהים פאשה ב-1830.

גם בצד הלבנוני, במורדות הצפון-מערביים, מסתתרים אוצרות. בכפר דיר אל-עשאייר ניצב מקדש רומי שגגו קיים ושלם כבר 2,000 שנה! מקדש עתיק נוסף שוכן בכפר הבאריה, וישנם חוקרים מודרניים המזהים דווקא אותו כ"בעל גד" המקראית (אותה עיר תנ"כית שסקרנו בשבוע שעבר).

הלוחמים היהודים שירדו מההר

ולסיום, פנינה יהודית: באזור הלבנוני של שבעא, שוכן הכפר חאצביא (שממנו יוצא נהר החצבאני). לאורך שנות הגלות התגוררה בכפר המבודד הזה קהילה יהודית מיוחדת במינה. בניגוד לרוב אחיהם בגלות, יהודי חאצביא היו חקלאים שומטי אדמה ולוחמים חמושים שגבורתם נודעה למרחוק.

כשאותו איברהים פאשה ניסה לכבוש את מצודת סאנור בשומרון ונכשל שוב ושוב, הוא הזעיק לעזרתו את הלוחמים היהודים מחאצביא – והם אכן אלה שהכריעו את הקרב וכבשו את המצודה. בעת החדשה, מתוך חשש להילכד במלחמות העדתיות שבין הדרוזים, השיעים והנוצרים בלבנון, עזבו יהודי הכפר ועלו למושבות הגליל דוגמת ראש פינה.

ההר העצום הזה, מסתבר, מחביא בתוכו לא רק שלגים ופצצות, אלא גם את סיפורה המדהים של הארץ הזו. שנה טובה, נזכה לשנה של "ראש"!