ריאיון בלעדי: "זאת אדמת אבותיכם, למה אתם לא באים?" קריאה תנ"כית מהר הדרוזים בבשן

את שיחת הווידאו הדי מרגשת הזאת - בין האני אלסמן, דרוזי שורשי מהר הדרוזים באדמות הבשן, צור נעים נוימן - צעיר דובר ערבית מתנועת חלוצי הבשן, ואני שמקשיב לדברים ושואל את השאלות - אנחנו עושים מתוך בית בית קפה שגרתי בישראל, רחוקים שנות אור מהמציאות שמעבר לגבול. החיבור להאני נעשה באמצעות אנשי חלוצי הבשן, ששומרים על קשר עם כמה וכמה דרוזים כאלה. האני מדבר ללא מורא על התופת שהוא מתאר שמתחוללת סביבו. הוא עצמו עקור מביתו ושוהה כרגע באופן זמני במקום מרוחק מאוד על אדמות סוריה. 

בשיחה הזאת עולה תמונה מוחשית על תהליך התפוררותה של סוריה.

בעיניים ישראליות ממוצעות מה שמתרחש כרגע בגבולות סוריה נתפס עימות שקט, סוגיה ביטחונית טקטית המנוהלת מרחוק באופן מנוכר, כמעט טכני, של הערכות מצב וניהול סיכונים. אבל מבעד למסך, בעיניים של האני ושל האנשים שהוא מתיימר לייצג, המציאות הזו מצטיירת במונחים של חיים ומוות.

הפערים בינינו ובינו הם כמובן פוליטיים, אבל בשיחה הזו התברר שהם חריפים ומטלטלים הרבה יותר דווקא בגלל הלהט התנ"כי שהדברים מנוסחים בו. האני אינו מדבר במונחים של הרתעה או של גבולות בני הגנה; הוא מדבר בשפה של בריתות קדומות. "ברוך הבא לאחי בדם", הוא מברך אותי בתחילת השיחה.

אנחנו רואים מעבר לגדר מדינת אויב שקרסה, ואילו האני מדבר על טריטוריה מקראית. הוא מתאר את חבל הארץ שלו "ארץ הבשן" וטוען בלהט שזהו המקום שבנו יחד בעבר "האחים היהודים והדרוזים". רמת הציפיות שלו מאיתנו אינה מסתכמת בסיוע הומניטרי אלא בחזון כמעט משיחי. הוא מתרפק על העבר העתיק, ואף שלרגע היה נדמה שהוא מזכיר את הפרת והחידקל, המילים המדויקות שלו בערבית היו חדות וטעונות אפילו יותר: הוא קורא להחזרת העטרה ליושנה, לימים שבהם "האימפריה היהודית היא ששלטה בכל הארצות האלו, מהפרת ועד הנילוס".

לצד זאת חשוב לסייג ולהדגיש שדבריו של האני, מרתקים ככל שיהיו, לא בהכרח משקפים את הקונצנזוס הפוליטי של כלל העדה הדרוזית בסוריה, שידועה בזהירותה ההיסטורית. ברור שיש בדבריו רטוריקה שמכוונת במדויק לאוזן ישראלית ספציפית מאוד. ועם זאת אי אפשר להתעלם מהאווירה העולה מהשיחה: שם, במציאות של הישרדות ושל התמודדות עם טרור אכזרי, דווקא המונחים התנ"כיים הכי קיצוניים נתפסים ריאליים והמוצא היחיד לחיים.

כשהוא מקרב את בנו הקטן למצלמה ומכריז בגאווה: "זה יעקב", אי אפשר שלא לחוש צמרמורת. זהו רגע שמזקק את התהום שבינינו: אנחנו מנהלים שגרת חיים מנוכרת לגבול, בעוד מעבר לו אנשים קוראים לילדים שלהם בשמות אבות האומה שלנו מתוך תקווה שנושיע אותם.

"הם קוראים לנו כופרים של היהודים" - המציאות המדממת תחת ממשלת אל-ג'ולאני

"כרגע ממשלת אל-ג'ולאני שולטת ב-35 כפרים בהר הדרוזים, 35 כפרים שאל-ג'ולאני כבש", אומר האני. צריך להבין שרוב הכפרים שם הם בסדר גודל של עיר מבחינת כמות האנשים. המספרים שהוא זורק לחלל האוויר בלתי נתפסים: "הוא עקר 35 כפרים, 200,000 אזרחים. רובנו חיים בעיר שבהא ובעיר סווידא. אנחנו חיים כפליטים, המצב הכלכלי מתחת לאפס, עייפים. לאנשים אין אפילו את המצרכים המינימליים לחיים".

אבל העוני והפליטות הם רק המסגרת של הסיפור. כששאלנו אם האלימות המסיבית שאפיינה את תחילת המלחמה נרגעה ואם מדובר עכשיו "רק" בשלטון עוין, האני מיהר לתקן אותנו בתיאור מצמרר של אירוע שהתרחש ממש יממה לפני שיחתנו.

"אתמול נרצחו שני דרוזים בכפר שהבא בזמן שהם עיבדו את אדמתם. אנשי אל-ג'ולאני חטפו אותם ורצחו אותם... אל-ג'ולאני כבר רצח אלפי דרוזים, אזרחים לא חמושים, נשים, גברים וילדים. הוא אנס נשים, הרס כנסיות והרס את בתי התפילה המיוחדים שלנו".

מה שמניע את מסע הרדיפה הזה, על פי האני, אינו רק מאבק טריטוריאלי אלא שנאה דתית עמוקה שקשורה ישירות אלינו לישראל. "הם מדברים איתנו בשיח עדתי", הוא מסביר את הרטוריקה של אנשי אל-ג'ולאני. "שאנחנו לא מוסלמים, שאנחנו כופרים, שאנחנו שייכים ליהודים, שייכים לישראל. אלו האשמות שאנחנו בוגדים, שאנחנו בוגדים איתכם יחד".

"למה צה"ל מגרש את היהודים מאדמתם?"

הפתרון שהאני חולם עליו נשמע לאוזן ישראלית ממוצעת כמעט כמו מדע בדיוני. מבחינתו הפתרון למשבר הקיומי של הדרוזים בסוריה אינו עובר בדמשק, באו"ם או בוושינגטון - הוא עובר בירושלים ובקריה בתל אביב.

"מדינת ישראל היא המדינה הערבה לנו", אומר האני, יודע עד כמה מדינת ישראל משתדלת להתרחק מהביצה הסורית. "היא המדינה שעליה אנחנו נשענים היום בעניינים פוליטיים ודיפלומטיים, ובעזרת ה' בעתיד גם בעניינים כלכליים וצבאיים. אנחנו מקווים להצטרף למדינה הזו, לשאת את הזהות הישראלית הזו בדיוק כמו אנשי הגולן. שאותו תרחיש של הגולן ייושם אצלנו כאן. שנתמזג כאחים, כעם יהודי ועם דרוזי שיתאחדו באזור הבשן, ושהדבר הזה יקרה בקרוב מאוד".

אנחנו תוהים באוזניו עד כמה העמדה שלו מייצגת את הסביבה שלו. "הדרוזים מייחלים לחזרת עם ישראל לאזור הבשן בשיעור של 95% בסוריה. ה-5% (הנותרים) הם אלו שאל-ג'ולאני קנה בכסף, חלשי אופי. אבל אפילו הם בתוך ליבם מייחלים שישראל תבוא".

במציאות הקהילה הדרוזית בסוריה שסועה, מפוחדת ומורכבת מפלגים שונים. ובכל זאת עצם העובדה שגורמים בה מוכנים להצהיר קבל עם ועדה על רצון בסיפוח ישראלי, מעידה על עומק השבר מול המשטר האסלאמיסטי.

ההבטחה של נתניהו והתסכול מצה"ל

"אנחנו לא מקבלים סיוע חזק מאף אחד", הוא קובל. "אנחנו מקווים שיהיה סיוע ישיר, כפי שהבטיח בנימין נתניהו, שיהיה קו מעבר בין ישראל לסווידא, קו בטוח ישירות בחסות צבא ההגנה לישראל. אנחנו מבקשים את זה, את כניסת צה"ל לסווידא. אנחנו מקווים שזה יקרה במוקדם ולא במאוחר".

כששאלנו אותו מה לדעתו מונע מישראל לעשות את הצעד הזה ולכבוש את האזור כדי להציל אותם, הוא מישיר מבט למצלמה והודף את השאלה אלינו: "את השאלה הזו אני צריך להפנות אליכם".

וכאן האני תוקף את צה"ל מימין, בטענה שהוא רך מדי ומונע מיהודים לשוב לנחלתם ההיסטורית. "יש לי טענה כלפי צה"ל", הוא מטיח. "כשנכנסים כוחות חרדיים (כך הוא מכנה את קבוצות הימין ופעילי חלוצי הבשן) לשטחי סוריה, וצה"ל מגרש אותם ומחזיר אותם לשטח ישראל, זה מעצבן אותי! ויש המון אנשים אצלנו שזה מעצבן אותם. אחי, זו אדמת אבותיכם כאן. זו האדמה שלכם, למה אתם לא באים אליה? אין התנגדות כלפיכם. כל העם הזה ידיד שלכם".

הוא פונה ישירות אל הציבור הישראלי בתקווה שזה ישנה את המדיניות מלמטה למעלה: "לדעתי ישראל היא מדינה עמוקה, מדינה גדולה ומעצמה, ואנחנו לא יכולים לכפות עליה שום דבר", הוא מודה בתסכול. "אני מקווה שתאחדו את המחשבות שלכם ותחזרו להיסטוריה, ותלחצו על הממשלה לטובת חיים בארץ הבשן"

ארכאולוגיה, אמונה וקריאה לרבנים

ככל שהתקדמה השיחה נראה שהאני כמעט הקפיד לנטוש את השפה הפוליטית ועבר לדבר במונחים של נבואה והיסטוריה עתיקה. "אנחנו מוצאים כאן מגן דוד, אנחנו מוצאים כאן כתובות בעברית", הוא מספר בהתלהבות, "יש לנו ספרים עם כתובות בעברית שמצאנו חמישה מטרים מתחת לאדמה. יש לנו מקומות תפילה שכתוב עליהם באותיות עבריות",

הוא אפילו מצביע על תרבות החולין היום-יומית של העדה הדרוזית כהוכחה לקשר הנסתר: "מהאבות שלנו היו מכינים מגשי קש עם מגן דוד. המגן דוד הוא מה שקושר אותנו".

"זו ארץ של יאיר בן מנשה, בן יוסף, בן יעקב, בן יצחק, בן אברהם. את הדברים האלה למדנו מהאבות שלנו, מההורים שלנו. למדנו שהיהודים הם הכי קרובים אלינו לאורך ההיסטוריה ובהווה.

"אנחנו מאמינים באמונות שלכם, אנחנו מאמינים בדתות שלכם. אנחנו נגד הכיבוש האסלאמי שדיכא אתכם ואותנו זה 1,400 שנה. אנחנו בעד החזרת אימפריית דוד על האדמה המבורכת הזו".

השימוש שלו במוטיבים כמו "אימפריית דוד" או מציאת "ספרים בעברית", ובטח אזכור "יאיר בן מנשה", נשמעים כמו שילוב בין אגדות מקומיות למסורת שעוברת לטענתו מאב לבן, והעובדה שזהו הנרטיב שמחזיק אותם בתקופתם החשוכה ביותר מכניסה לסיפור הפוליטי הזה ממד מפתיע שכאמור לצערנו רחוק מהשיח של הישראלי המצוי.

לקראת סיום השיחה האני שולף מצטט מתוך מה שהוא מכנה "ספרי הקודש" או "ספר הזהב", משפט שחוזר על עצמו כמו מנטרה: "חובה שהבנים יחזרו אל האבות". מבחינתו החזרה של ישראל לבשן אינה רק אפשרות פוליטית אלא ציווי שמימי שמוטל עלינו.

"בעזרת ה' נצליח לשנות את דעת הקהל בישראל ונגיע לשינוי ולדו-קיום", הוא מסכם רגע לפני שהמסך מחשיך. "בעזרת ה' דרך הדתיים, דרך הרבנים, דרך האנשים שמבינים בהיסטוריה ויודעים מה המשמעות של מה שאני אומר".

אנחנו נפרדים במחוות של קרבה ואפילו בחיבוק וירטואלי. 

במרחק של קילומטרים אחדים מגבולותינו הצפוניים מתנהל מאבק קיומי ורווי דם, אבל בעוד אנחנו מתבצרים מאחורי חומות של "ניהול סכסוך", מעבר לגדר יושבים אנשים שמביטים בנו לא כאל מעצמה צבאית קרה אלא כאל אחים אובדים שצריכים לחזור הביתה. הם קוראים לילדים שלהם יעקב, מצפים לבואם של רבנים ומוכנים להישבע לנו אמונים עד המוות.

האם מדינת ישראל מסוגלת - או בכלל צריכה - להיענות לקריאה התנ"כית הזו מתוך הבוץ הסורי? זו כבר שאלה לפוליטיקאים, לאנשי הצבא ולמנהיגים. ובכל זאת משהו בזעקה הזאת ובאופן שבו היא מוצגת, קורא לנו לבדוק לפחות כלפי עצמנו - מה היחס שלנו למקום הזה.