תוחזר המשואה להר חורן

מדורות האש ותחום עולי בבל

במסכת ראש השנה שלמדנו לאחרונה, מתארת המשנה כיצד היו משיאין משואות (מדליקים מדורות אש על ראשי ההרים) כדי להודיע לגולה על קידוש החודש: "ומאין היו משיאין משואות? מהר המשחה לסרטבא, ומסרטבא לגרופינא, ומגרופינא לחורן...". רבי יהודה הנשיא מתעד כאן מציאות קדומה מימי תחילת הבית השני, לפני שהשומרונים החלו לשבש את העברת המידע, אז המסר עבר בצורה חלקה עד שהרואה היה צופה "בכל הגולה לפניו כמדורת אש".

התחנה הכמעט אחרונה בשרשרת היא ה"חורן" – חבל הארץ הנמצא מצפון לנהר הירמוך, בין הגולן למדבר הסורי הגדול. זהו האזור שאותו כבש יאיר בן מנשה, ויהודים רבים התגוררו בו עד ימי הבית השני ואחריו. מפורסמת בו העיירה "נווה" (המוזכרת בברייתא דתחומין ובכתובת רחוב), שסומנה כאזור האסור במעשרות משום שנחשבה חלק מ"תחום עולי בבל".

מהאזור הזה הגיעו גם תלמידי חכמים חשובים, כמו האמורא ר' נחוניא דמן חוורן, והתנא ר' יוחנן החורני (מתלמידי שמאי והלל), שקשור גם לחג הסוכות הקרב אלינו. במסכת סוכה מתואר ויכוח הלכתי, במסגרתו מסופר שזקני בית הלל וזקני בית שמאי הלכו לבקר את רבי יוחנן החורני, "ומצאוהו שהיה יושב, ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, ולא אמרו לו דבר".

גשם באמצע המדבר הגעשי

את המשואות ההיסטוריות השיאו מראשי ההרים, ובקצה המזרחי של החורן מתנשא הר גבוה – הר החורן. מבחינה גיאולוגית, ממזרח לשבר הסורי-אפריקאי נוצר שדה געשי אדיר ממדים שנקרא "שדה א-שאמה" (א-שאם הוא הכינוי הערבי למרחב סוריה וישראל). השדה הזה, שרצוף בחרוטים של הרי געש ואדמת בזלת, מתחיל בצפון סעודיה, עובר בירדן, ומגיע לחורן ולגולן. במזרח החורן התרוממה רמה געשית גבוהה מכוסה בזלת ורצופה בתילים. זהו הר החורן, ששיאו בתל קינה (מזרחית לעיר סווידא) המתנשא לגובה של 1,803 מטרים. למרות מיקומו המזרחי, על גבול המדבר הסורי הצחיח, גובהו של ההר לוכד את העננים וממטיר על האזור משקעים רבים – כמעט 1,000 מ"מ בשנה (כולל שלגים)!

הפוריות הזו הביאה להתיישבות נרחבת כבר בעת העתיקה. העיר קנת (קנאוות של היום), שאותה כבש יאיר בן מנשה, יושבת כאן. בימי הרומאים היא נקראה קנטה ונבנו בה מקדשים ותיאטרון מרשים, וכך גם בעיר הרומית הסמוכה, שהבא. החוקר היהודי מימי הביניים, ר' אשתורי הפרחי, אף מציין שבימיו ההר נקרא בפי הבקיאים: "ג'בל בני ישראל".

ממדינת סווידא לברית האחים ב-1948

מאז הכיבוש הערבי התדלדל היישוב באזור. במהלך המאה ה-17, כאשר הוקמה ישות נוצרית בהר הלבנון, נדחקו הדרוזים מאדמותיהם. בשל חיבתם לאזורים הרריים ומבודדים, הם נדדו מזרחה אל הר החורן. כך נוצר הריכוז הדרוזי הגדול ביותר באזור, ושמו של ההר שונה ל"ג'בל א-דרוז" (הר הדרוזים, למרות שהיום המשטר הסורי מנסה לכנותו "ג'בל אל-ערב").

הדרוזים בחורן נודעו כלוחמים עזים ומרדנים. הם זכו לאוטונומיה עות'מאנית, פתחו במרד כשהיחס אליהם השתנה ב-1910, והצטרפו ב-1916 למרד הערבי הגדול בראשות סולטאן אל-אטרש. גם את הצרפתים שקיבלו את המנדט על סוריה הם לא קיבלו בשקט, וב-1926 פרץ מרד נרחב. בתקופת המנדט הצרפתי התקיימה בהר מעין אוטונומיה בשם "מדינת סווידא" (על שם העיר המרכזית, שפירוש שמה "השחורה", בגלל אבני הבזלת).

לקראת קום מדינת ישראל, הצטרף "הגדוד הדרוזי" מהר החורן, שמנה כ-500 לוחמים, לצבא ההצלה של קאוקג'י כדי להילחם ביהודים. אולם, בקרבות רמת יוחנן הם הובסו, ומשם החל "הרומן" של המדינה עם העדה הדרוזית. ארגון ההגנה חתם עמם על הסכם אי-התקפה, והדרוזים בגליל חברו ליהודים. חלק מכוחות הר החורן, בפיקודו של איסמעיל קבלאן, אף עברו צד והצטרפו לצבא הישראלי.

בערב מלחמת ששת הימים ניסה יגאל אלון להוביל מהלך של כיבוש הר הדרוזים והקמת מדינה דרוזית, תוך גירוש הערבים מהגולן והחורן. לבסוף הערבים גורשו מהגולן אך לא מהחורן. בעקבות הטבח שביצע אל ג'ולאני בדרוזים הרעיון של יגאל אלון עלה שוב, אך בינתיים לא בוצע. החורן - הוא הבשן נחלת חצי המנשה, נשאר בידיים עוינות הקוראות ''חייבר חייבר יא יאהוד ג'יש מוחמד עוד ישוב'' או בגירסה החדשה ''שבעה באוקטובר עוד ישוב''.