למה אני בצד של החרדים למרות המחלוקת הקשה איתם

"על זה היו הבחירות", אמרו לנו שוב ושוב בחודשים האחרונים. כל הזעקות על הצביעות ועל זה שמוליכים את כל המערכת הפוליטית שולל על ידי הסניטמנט האנטי חרדי, לא עזרו. המערכת הפוליטית והתקשורתית הצליחה לצייר מציאות שבה קו השבר המרכזי של החברה הישראלית עובר בשאלת גיוס החרדים. אבל בעומק הדברים, השקר הזה חשף אמת עמוקה הרבה יותר. תוצאות הבחירות, שהציבו מולנו באופן חזק ומהדהד את העובדה שהערבים הם הסיפור המרכזי והאיום הקיומי האמיתי, מחזירות אותנו בעל כורחנו אל הסיפור הפנימי בתוכנו. הן מחדדות את האבסורד שבהשוואה הבלתי נתפסת בין החרדים לערבים, השוואה שהפכה ללגיטימית בשיח של מחנה "ברית המשרתים".

 השמאל, שאת כל השבר האידיאולוגי שלו מנתב למלחמה להפלת הממשלה הלאומית-אמונית תחת הקוד המכובס "הפלת נתניהו", איבד מזמן את התקווה לשלוט דרך אמון העם בקלפי. לכן, הוא מבעיר בכל פעם את השטח ברגש אחר. זה התחיל ביוקר המחיה ומחאת הקוטג', המשיך למחאות נגד הרפורמה המשפטית ומשפט נתניהו. אבל בכל פעם כשמגיעים למבוי סתום – נשלף "קלף הזהב" שעובד תמיד: גיוס חרדים.

הראשונים ליפול לפח הזה הם, למרבה הצער, אנשי הציונות הדתית. מכיוון שחלק לא מבוטל מפעילות תנועות הנוער והשיעורים במכינות בנוי על הגדרה עצמית המשמשת כתמונת מראה לחרדים, המתיחות בין המגזרים רגיש ממילא. וזה עבד מדהים: בראש כמעט כל ארגוני גיוס החרדים הועמדו אחר כבוד בוגרי מכינות ואנשי ציונות דתית רהוטים ויפי בלורית. כמו כפפה ליד, הם המירו את עומס ימי המילואים האמיתי והכואב בהעלאת מפלס השנאה לחרדים. כך, בקלות בלתי נסבלת, התבצעה המרה ערכית: חלק לא מבוטל מאנשי המחנה הלאומי מצאו את עצמם תחת כנפי המחנה האזרחי-חילוני, תחת דגל "ברית המשרתים". התרגום הפשוט של המושג הזה הוא חתירה למדינה אזרחית שמדלגת על היסוד היהודי והזהותי שלה.

על זה אכן היו הבחירות. הציניות שבה עכשיו אנשי ברית המשרתים מחזרים אחרי החרדים - צריכה לגרום לציונות הדתית לשאול את עצמה מחדש - מה יש שם מול החרדים שכל כך מפעיל אותנו? האם זה באמת המספרים והדאגה לעתיד המדינה והשיוויון בנטל או שאולי יש כאן משהו מעבר?

שנאה מקלקלת את המספרים

כשמדברים על גיוס חרדים מיד נשלפות השאלות -כמה חיילים צה"ל צריך מחר בבוקר? האם סנקציות כלכליות יעבדו או לא? ועד כמה חברת הלומדים מהווה סכנה קיומית לקופת המדינה? התשובות לשאלות הללו, כך נדמה לרבים, אמורות להיות עובדתיות, מספרים וחישובים.

אבל האמת היא שגם בנושא הזה - אין כמעט שום נושא שבו קיימת קריאת נתונים "אובייקטיבית". המספרים לעולם משניים לתפיסת העולם המסדרת שדרכה אנו מביטים על המציאות. בדיוק כפי שקרה לנו עם הקונספציה ברצועת עזה, שבה גנרלים מעוטרים ואנשי מודיעין מבריקים לקו בעיוורון מוחלט משום שקראו את המציאות מבעד למשקפיים ערכיים שגויים; בדיוק כפי שהיה בוויכוח סביב הרפורמה המשפטית; וכפי שקורה אפילו כששואלים אנשים האם יקר וקשה לחיות כאן או לא. הנתונים מתיישרים לפי עולם הערכים של הקורא אותם. לכן, כל השאלות ה"פרקטיות" על גיוס החרדים יונקות למעשה מתפיסות עולם עמוקות, שקודמות לכל קריאת מציאות טכנית. ועל זה צריך לדבר.

לפני שפותחים אקסלים ולפני שמדברים על טכניקות שילוב, בואו נשים על השולחן את השנאה. זה מאוד מרתיע לבדוק האם אני שונא חרדים. אז בואו נדבר על מה שמתרחש בחוץ - זה יהיה קל יותר. ולפחות בחוץ, לא אצלנו חלילה, מתרחש כאן אירוע ציבורי חולני ואלים שקשה להתעלם ממנו. שימוש בטרמינולוגיה ששמורה בדרך כלל לאנטישמיות הקלאסית ביותר. חייבים לשים כאן את השיר הזה שמחזיק מעמד יפה מאז היותי נער ועד היום שלושים שנה אחרי - "דרוס כל דוס, השמד כל חרד". בצחוק, זה הגזמה, אנחנו לא מתכוונים לזה באמת. אז לא - זה קורה פיזית באין ספור סרטונים משפילים על חרדים שמתפרסמים ברשתות. חברים טובים שלי מדברים במונחים של "טפילים" בלי לקלוט כמה זה מזכיר ימים אפלים באירופה. משווים באופן אוטומטי ומעוות בין חרדים לערבים, ולעיתים אף גולשים לסלנג אלים של הכחדה. כשזה האקלים הציבורי, משהו עמוק ולא רציונלי מנהל את האירוע.

צריך להזכיר שנייה משהו על רגש השנאה. האינסטיקט הילדותי מגיב לתחושת השנאה בהאשמה של הצד השני אבל חשוב לזכור שכל מי שעוסק ברגשות יודע שתחושת שנאה לעולם לא קשורה לזולת אלא תוצר שלי ושל תהליכים שאני עובר, כנראה משהו בצד השני מפעיל בתוכי משהו עמוק שאני מאוד לא אוהב.

שוחחתי הרבה עם פעילי גיוס חרדים. תמיד הם מדגישים שמניעיהם ענייניים ונקיים מרגש. לכן, אני מציב כאן שלוש שאלות בוחן פשוטות למי שמשוכנע שמניעיו פרקטיים לחלוטין:

1. אם משבר כוח האדם בצה"ל היה נפתר מחר בבוקר (למשל, בעזרת טכנולוגיה חדשה או גל עלייה עצום), האם הכעס שלכם על חברת הלומדים היה נעלם?

2. כולם יודעים שסנקציות כלכליות לא יביאו מחר מתגייסים לבקו"ם, אלא רק יגביהו חומות. אם כשמכריזים עליהן מתעוררת בכם תחושה קטנה של "מגיע להם"?

3. לו החרדים היו מתגייסים מחר כאיש אחד, אך דורשים להפוך את צה"ל לצבא נפרד מגדרית עם עצירת אימונים לדף יומי – הייתם מסכימים? ההזדעזעות מהרעיון מוכיחה שהדרישה העמוקה אינה באמת "היכנסו מתחת לאלונקה", אלא "היכנסו לכור ההיתוך שלנו".

כשקבוצה דורשת מזולתה למחוק את זהותה, זו לא שותפות – זו עוינות.

מרגע שנבין את המנגנון הזה יהיה לנו יותר קל להסביר את הפערים העצומים בקריאת המציאות. כך בערוץ 14 מנתחים את המצב הכלכלי באופן אופטימי ומרגיע, בעוד שמנגד – פעילי הגיוס ישננו באוזניכם טבלאות אקסל (במקרה הזה מבית פורום קהלת) שצופות שחורות משחור על עתידה של הכלכלה הישראלית בגלל החרדים.

ואז, כשתענו להם שהמשק עדיין יציב, ישלפו את הטיעון: "בסדר, עכשיו המצב טוב, אבל חכה בעוד עשור או שניים. נראה אותך אז".

כמעט כהערת אגב, שווה להזכיר שהתחזיות האפוקליפטיות על האופן שבו החברה החרדית תקריס את כלכלת ישראל אינן חדשות כלל. כבר בשנות ה-90 התריעו חוקרים שחסרון לימודי הליבה והתעסוקה יהפכו אותנו למדינת עולם שלישי. ב-2010 היה זה פרופ' יוג'ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, שהזהיר כי ללא שינוי דרמטי לא נוכל לממן את המדינה, הצבא והרווחה עד שנת 2030. דוחות של בנק ישראל וה-OECD בעשור הקודם חזרו שוב ושוב על נבואות הזעם הללו, כשהם מסמנים את שנות ה-2020 כנקודות זמן קריטיות של קריסה עקב הנטל הדמוגרפי-כלכלי. את ההמשך על מצבה הכלכלי של ישראל עם החרדים שהתעצמו ועם המלחמה, אנחנו יודעים.

המסקנה מכך היא בשום אופן לא שצריך לזלזל בנתונים או להפסיק לעסוק בתכנון דמוגרפי וכלכלי לעתיד. בוודאי שצריך. אבל לעולם חובה לזכור: ממש כמו הקונספציה וקריאת המציאות השגויה בעזה, וממש כמו העיוורון בתוכניות השלום של השמאל – כדי לתכנן ולקרוא נתונים, צריך קודם כל לבדוק את משקפי נקודת המבט. כשקוראים את המציאות מתוך סנטימנט של עוינות, היא תמיד תצא מעוותת.

האם לחרדיות יש בכלל תפקיד בתנועה הלאומית (שהחרדים עצמם מתכחשים אליה)

אבל עוד לא נגענו בשאלת היסוד: מקומה של התורה בעולם החוסן של מדינת ישראל והאם החרדים בכלל בתורתם המעצבנת והלא מביאה למעשה - מחזיקים את העולם הזה?

שאלה מקדימה לכך היא בכלל האם מדינת ישראל צריכה לומדי תורה כתשתית של החוסן הלאומי שלה. כאן כמובן התשובות חלוקות - המגזר החילוני-ליברלי הקיצוני לא רואה בכך בכלל ערך ולכן לא אליו הדברים מופנים. נקודת המוצא של הדברים הבאים מופנית לאנשים שמאמינים בברית הקיום של העם היהודי עם מעשה לימוד התורה. כמה ומי? זאת שאלה נוספת. נקודת המוצא של הדברים האלה היא בהחלט מסויימת מאוד: התורה היא נשמת החיים של האומה הישראלית וממילא קיומה של מדינת ישראל תלוי באופן מהותי וקיומי ברמת ובעצמת הקשר שיש לה ללימוד התורה.

בעבור האנשים שמאמינים בכך צריך לדבר על המספרים הבאים: עוצמת התורה שהעולם החרדי מייצר כיום היא בלתי נתפסת בהשוואה לציבור הדתי-לאומי. אנחנו מדברים על כ-156,000 לומדים חרדים, מול כ-15,000 עד 20,000 בלבד בכלל מסגרות הציונות הדתית (כולל אלו שבשירות פעיל). ישיבה חרדית אחת, ישיבת מיר, מונה לבדה קרוב ל-10,000 לומדים – יותר מכל האברכים בישיבות הגבוהות והכוללים הציוניים-דתיים גם יחד. אנו פשוט רחוקים שנות אור מהמספרים הללו.

התורה שלהם לא שווה כלום. הם לא לומדים את התורה הגואלת. מה שווה לשבת בלי מעשה? למה בכלל ללמוד דיני הוריות או טומאה וטהרה ואיך הם קשורים לחוסן לאומי? כל אלה שאלות אמוניות קריטיות שכל דתי לאומי צריך ללמוד לעומק ולא כאן המקום לעסוק בהן.

אבל כשאני מציג את התפיסה הזו לאנשים שדווקא כן מבינים היטב כמה החיים הלאומיים שלנו תלויים בלימוד התורה - אני נתקל בהתקוממות אצילית וכנה. הם רואים בציונות הדתית את עמוד האש ההולך לפני המחנה, ומסרבים לקבל השלמה עם נחיתות מספרית בכל הנוגע ללימוד התורה.

אך כאן, בדיוק בנקודה הזו, מתגלה הפער העצום בין הרצון האידיאלי לבין המציאות החינוכית שאנו מייצרים. כדי "להחזיק את עולם התורה" במובן הלאומי והרחב, לא מספיק לשמוח כשבוגר אחד או עשר מחליטים להישאר בישיבה לאורך שנים. להחזיק את עולם התורה פירושו לייצר מסה קריטית של אנשים שרוב שנותיהם וזמנם מוקדשים ללימוד התורה ולהוראתה. המשמעות החינוכית היא שעלינו להיות מסוגלים ומוכנים להעביר לתלמידים מסר ברור, המייקר ומרומם התמסרות טוטאלית ללימוד של 10 או 20 שנה בישיבה, מבלי לראות בכך "תחנת מעבר". האם אנחנו רוצים בכך? האם אנחנו מוכנים לייצר אטמוספירה חברתית שתעודד עשרות אלפי לומדי תורה להקדיש את חייהם ללימוד תורה על מלא?

האם יש לנו המוני אברכים אדירים שכאלה? בוודאי. אבל המיינסטרים של החינוך הציוני-דתי – ואני שותף לו ומאמין בו – מכוון למשימה אחרת. אנו מחנכים לתורה ש"עניינה ותכליתה עולם המעשה". אנו שולחים את ילדינו לישיבות ולמכינות כדי שייצאו משם מחוזקים לתוך שורות הצבא, האקדמיה, הכלכלה וההנהגה. אנו רואים ערך עצום בהעלאת עולם החול אל הקודש, ועל כך גאוותנו. אנחנו ממש לא תמיד מצליחים לעמוד במשימה הזאת. ורבים מאיתנו קורסים עמוק אל החילון במקום לרומם אותו אל הקודש. ובכל זאת, זאת משימת חיינו. אך למשימה הזו יש מחיר: איננו יכולים, במקביל, לייצר חברה שמעמידה רבבות "אברכים" המקדישים את כל חייהם לתורה.

מי קובע מהו הנטל הלאומי?

אין כאן המקום להרחיב בחשיבותו הקיומית והערכית ואפילו הקדושה של השירות הצבאי. ובכל זאת אנחנו יודעים להעריך עוד לא מעט משימות לאומיות. כן - לימוד התורה הוא נטל קריטי לחוסנה של המדינה. להצלחה במלחמה. לכלכלה משגשגת. וזאת משימה מאוד לא פשוטה לשאת. כאמור - יש מי שלא רואה בו ערך שצריך לספור אותו בסל הנטלים הלאומי? נישאר חלוקים וניאבק על כך.

מתוך ההבנה הזו של חלוקת התפקידים והמחירים, עלינו לנסח מחדש את המושג "נשיאה בנטל". נשיאה בנטל אינה מסתכמת רק באחיזת נשק או בתשלום מיסים; היא כוללת גם לימוד גמרא מפרך.

תוחזר תודעת השבטים האבודה

כאן בהיעדר ליבוי השנאה והעוינות הייתה אמורה להיווצר תודעת האקולוגיה השבטית - ההזדקקות וההישענות זה לזה. האם יום אחד נצליח לייצר מסה אדירה של אנשי מעשה שתודעת חייהם היא קודש שגם יחזיקו עולם תורה אדיר לצד חיי המעשה שלהם? ברור שכן. האם זה מתרחש כיום? לצערנו אנחנו עדיין רחוקים מכך. לכן, באופן תת-מודע ואינטואיטיבי, המאזן היהודי מייצר ציבור ש"מחזיק לנו בינתיים עד שנצליח". החרדים, הבוחרים באופן קיצוני וטוטאלי בלימוד, ממלאים את תפקיד שומרי החומות. הם העוגן הכבד ששומר על הקודש בצורתו הנוקשה, ובזכות העוגן הזה, אנחנו בציונות הדתית מרגישים בטוחים מספיק לקחת את החבל ולצאת למרחבי המעשה. הם חלק מהאורגניות של "נשמת הכלל הישראלית", ולכן – בין אם נרצה ובין אם לא, ועם כל המורכבות שכרוכה בכך – מדינת ישראל זקוקה לעולם התורה שלהם, בדיוק כפי שהוא. לכל הפחות עד שנצליח לייצר חברת קודש שפועלת בחיי החול.

את כל הדיבורים הגבוהים והמעצבנים האלה על הזדקקות לפלגים אחרים בחברה, שיננו לנו יפה מאוד בהבנה של הצורך בציונות החילונית הקיצונית של קום המדינה שעל אף ניתוקה הקיצוני מייעוד הקודש שהתורה מסמנת למדינה, הבנו יפה שהם מחזיקים חלקים בתקומה הזאת שכרגע אנשי הציונות הדתית עוד לא יודעים לעשות.

אני דתי לאומי גאה. אחרי כל ההערכה שלי לציבור החרדי אני כאן מלכתחילה. ההבנה שלחברה החרדית יש תפקיד קריטי כשומרת החומות של הקודש, מחייבת אותנו להישיר מבט אל חלקנו שלנו באקולוגיה הישראלית. הציונות הדתית בחרה מדעת לעזוב את החממה המוגנת של הגטו ולצאת אל החזית – לא רק החזית הצבאית, אלא חזית החיים עצמם. בחרנו להיות בכל מקום: בצבא, באקדמיה, בתקשורת, בכלכלה ובהנהגת המדינה.

אבל בתוך המחנה שלנו ניטש ויכוח פנימי עמוק על מהות המשימה הזו. גישה אחת מבקשת פשוט לייצר "השתלבות": לגדל אנשים טובים, ישרים ומוכשרים, שבמקרה הם גם דתיים ושומרי מצוות. להיות אזרחים נורמטיביים הנושאים בנטל המדינה המודרנית. מנגד, ניצבת הגישה העמוקה והתובענית יותר, שרואה בחיבור הזה משימה היסטורית: לרומם את עולם החול אל הקודש. לא רק "להסתדר" עם המציאות החילונית, אלא לצקת בה משמעות אמונית ולחבר את הלאומיות הישראלית המתחדשת לייעודה העליון.

ההרפתקה הזו, של חיבור קודש וחול, רחוקה מלהיות סטרילית. אי אפשר לחיות על הגבול שבין העולמות מבלי לספוג אש, והמחירים שאנו משלמים הם עצומים. המפגש היומיומי, האינטנסיבי והבלתי-אמצעי עם תרבות מערבית, חילונית ומתירנית, גובה קורבנות רוחניים. אחוזי החילון (ה"דתל"שים") בציונות הדתית נעים, על פי מחקרים שונים, בין 25 ל-40 אחוזים. אלו מחירים משוגעים ואנחנו ממשיכים במשימה הזאת למרות המחירים.

גם החרדים מודעים היטב למחירים שהם משלמים בשביל המשימה שהם לקחו על עצמם - העוני שלעיתים גובל בנחשלות, השוליים, הניתוק מחיי המעשה. קיומם של צעירים שאינם לומדים ואינם משרתים, ועד לביקורת על התחום שבין אדם לחברו.

מי אמור לחנך את החרדים?

באף מערכת יחסים בריאה, בין אם היא זוגית ובין אם היא לאומית, שותפים לא אמורים לחנך אחד את השני. שותפים יכולים וצריכים להציף קשיים, לזעוק לעזרה תחת העומס ולעודד מגמות חיוביות. אבל הרצון הפולשני לעצב מחדש את החברה החרדית ולשנות את ה-DNA שלה הוא לא תקין ביסודו, ונתפס מצדם – בצדק גמור – כאקט מאיים ואלים.

מעבר לפסול הערכי שבהתנשאות הזו, יש לה תוצאה הרסנית. ברור לכל בר דעת ולכל מי שמכיר אפילו מעט את החברה הזאת שבתוכה רוחשים כל העת תהליכים חברתיים אורגניים שמנסים לדייק את הדרך שלהם – כיצד להמשיך ולייצר חברה לומדת שמייקרת את התורה והקודש מעל לכל, אך לאט לאט לשלם פחות מחירים ולעשות זאת נכון יותר. ככל שאנחנו מפעילים עליהם לחץ חיצוני דורסני ומנסים "לחנך" אותם, אנחנו למעשה מדכאים את התהליכים הטבעיים הללו.

דור חדש של מחנכים – להחזיר את האמת ולרפא את המבט

כדי להבין עד כמה עמוק חלחל רעל הניכור לתוך המחנה שלנו, מספיק להקשיב לסיפורים שמתרחשים מתחת לרדאר. לא מזמן שמעתי על מחנך – אדם שנתפס כערכי ואידיאליסט – שסיפר לתלמידיו ברצינות גמורה ובתחושת גאווה כיצד ראה שני צעירים חרדים בטרמיפאדה, וטרח לעצור רק כדי לסרב להם לקחת אותם טרמפ. הוא כמובן טרח להעביר להם את משנתו החינוכית כדי לתרום לתיקונם. תלמידיו ישבו והקשיבו לנאום מנומק של ארבעים דקות, מגובה בהסבר מופתי עם מקורות תורניים שלמים לתפיסת העולם שלו, וכמובן, איך לא, גייס גם את משנתו של הרב קוק כדי להצדיק את הפניית העורף לאחיו.

כמה סיפורים כאלה כבר שמעתי. זה מתחיל מ'אני לא שונא אותם ולא רוצה לחנך אותם' ונגמר בגילויי כעס בלתי נתפסים. ובכל פעם בא פשוט לתפוס את הראש.

אבל הבעיה אינה מתחילה רק באותם מקרי קיצון של הלבנת פנים. היא קיימת גם אצל מחנכים "מתונים" יותר, שמדברים על החברה החרדית בנימוס, אך בקור מקפיא. כשמקשיבים להם, עולה השאלה: האם הם באמת חשים כבוד כלשהו לתפיסת העולם החרדית, או שמבחינתם כל קיומה של החברה הזו הוא לא יותר מ"תאונת דרכים חברתית-היסטורית"? האם הם מבינים שהחרדיות אינה טעות שיש לתקן, אלא חלק מהמרקם הלא פשוט של עם שבונה את עצמו - מעשה לצד תורה. תורה לצד מעשה?

במקום לחנך שהחרדי הוא "משתמט שצריך לתקן", דרושים מחנכים שיגידו לתלמידיהם: אנחנו בחרנו במסלול אדיר וחשוב, אבל אל תתבלבלו – התורה שהם לומדים שם, בישיבות בבני ברק ובירושלים, היא משהו שעם כל המחלוקת - דבר שאנחנו עוד לא הצלחנו להביא לעולם.

ברית המשרתים מול ברית הייעוד – תמונת המראה של הבחירות

במובן העמוק ביותר, כל המאמר הזה מתנקז אל שאלת היסוד שמגדירה את קיומנו כאן: ההתנגשות שבין "ברית המשרתים" לבין "ברית הייעוד" של העם היהודי. המציאות הפוליטית שהתחדדה עם תוצאות הבחירות האחרונות אינה יכולה להיקרא רק דרך המשקפיים של צביעות השמאל וציניות פוליטית, או דרך הפתיות שבה חוגים בציונות הדתית נפלו למלכודת. יש כאן תמונת מראה מטלטלת שמחדדת על מה באמת היו הבחירות.

שנאת החרדים במערכת הבחירות הזו עלתה לשיאים חדשים. וכמו תמיד בהיסטוריה של העם שלנו, קיימת משוואה טראגית: כתמונת מראה לשנאת החינם הפנימית, עולה קרנם של המבקשים לכלותנו מבחוץ. אין אפשרות אמיתית לנתק בין שיא הכוח הפוליטי והאזרחי שהערבים הפגינו בבחירות האלה, לבין תמונות הזוועה ודיבורי הזוועה שהחלפנו בינינו בנושא הזה. אף צד אינו חף מזה, ואף מחנה אינו נקי מדיבור קשה וממבט מתנשא. והחרדים תרמו יפה מאוד לזוועות האלה ולדיבורי הפירוד.

בדיוק כפי שרבים מאיתנו הסתובבו ערב שמחת התורה ההוא עם תחושה כבדה שמשהו נורא עומד להתרחש אחרי השנאה שהשתוללה ברחובות תל אביב מול תפילות הרחוב ביום הכיפורים, כך המציאות מכה בנו כעת. כשאנחנו עסוקים בפירוק הברית הפנימית שלנו, האויב מזהה את החולשה, מרים את ראשו ומתעצם.

בסופו של יום, כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו באיזה צד הוא בוחר לעמוד. האם אנו בוחרים ב"ברית המשרתים" – ברית אזרחית, חוזית וקבלנית, שהופכת להיות נכה וחסרת אונים בסוף מול האתגר הלאומי? או שאנו בוחרים לעמוד בצד של ברית הסגולה היהודית, ברית הייעוד? המדינה הזו לא קמה כדי להיות מקלט בטוח לאזרחים שמשלמים מיסים ומשרתים בצבא. ההפך - תעודת הביטוח היסודית שלה היא הייעוד של עם שלם.