בע"ה ד' סיון תשפ"א
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

מה המתים רוצים?

בין הרעות לשיר לשלום - שכחנו את הנשארים

  • תומר רחובי
  • א' אייר תשפ"א - 11:57 13/04/2021
גודל: א א א
(צילום: יהונתן ולצר TPS)
(צילום: יהונתן ולצר TPS)
תומר רחובי
תומר רחובי כתב במערכת הקול היהודי, יתום צה"ל, תושב גבעת זאב. נשוי לשרה-טל ואב לארבעה

יום הזיכרון הינו יום התכנסות האתוס המורשת והזהות היהודית המתחדשת בארץ ישראל לעם ישראל במדינת ישראל. בתהליכי הנדוס תודעה מתמשכים הוגדר לנו – הנשארים, הדרך והאופן בו עלינו לזכור את הנופלים. זהו יום של משפחות, זהו יום של חברים, זהו יום של אחרים שעומדים רגע בצד – ומכבדים. כך ראוי לאומה הנלחמת על חירותה לצד מסכתות וטקסים העוטפים את הרעיון ליצירת יום שהינו סמל ונקודת ציון.

לא רבים מאיתנו נברו בתיאורי הקרבות או תהליכי קבלת ההחלטות. הרכבי כוחות ותכנונים אסטרטגיים וטקטיים מוכרים להיסטוריונים הצבאיים כמעט לבדם. אנחנו, הציבור הזוכר, מכירים את האתוס והלחימה מעיצוב התודעה הקולקטיבית. שירי תש"ח ודור הפלמ"ח כאבן דרך מזכירים לנו את הימים שבו הקולקטיב האפיל על היחיד, גוף ראשון רבים מככב בשירי הזיכרון, אתרים בארץ המקבלים תובנה ועיניים כדי להביט על הנופלים שנותרו מוטלים בצידי דרכם. ערך הרעות – החברות הנצחית והאינסופית מרחפת מעל הכל, חברות אישית ועמוקה שבכוחה לתת את הקריאה 'קדימה הסתער אל מותך'.

וכשהתחלף לו דור, והמלחמות לא תמיד נראו כל כך צודקות, החלו החברים לשיר לנו הנשארים מקברם – שירו לשלום. למתים יש רצון, לרעים יש בקשה, תפסיקו להילחם ותתחילו לשיר לשם מטרה נעלה. ואם כולם שרים – אז אולי זה המסר הקולקטיבי שעלינו לספוג ולאמץ. השיר הזה קיבל משנה תוקף סביב הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, נשוא שיר הרעות של דור תש"ח. הסמליות וקול ההמון זנח את הרעות והחברות לעבר מטרה נעלה, לעבר השלום.

זיכרון ביהדות מביא את האדם לפעולה, לא להרהורים בעלמא, לעמוד דקה מעל שורות אבנים ולהרהר בטיב המלחמה ובמחיר השלום. זיכרון צריך להביא לידי החלטות. רעי, המוטל כעת מתחת לדפוס האבן הזו – מה היה רוצה? ככל הנראה היה רוצה שנדאג לחבר שחסם לו את העורק עד נשימתו האחרונה. שנוודא שהמפקד שלו יצא משם גם ברוחו ולא רק בגופו. שנבטיח שהחייל שאסף את אבריו לא יצטרך לפתוח פעם אחר פעם את הפצעים הכל כך כואבים ומייסרים בפני ועדה שמחזיקה בכיסה את כל התקציבים. סביר שאת זה היה רוצה הלוחם לפני שהיה מבקש מאיתנו שנשיר כאחד.

ומה היה רוצה איש המילואים ששמות הוריו חרוטים על האבן תחת שמו? שנדאג לילדיו שלא הספיק וסיים לגדל. שנבטיח את היכולת שלהם להתחתן ולנהל זוגיות בריאה ויציבה. שנעזור להם להיות הורים טובים ולא יעבירו לילדיהם שלהם – לנכדיו של המוטל תחת השיח הירוק, את חרדת הנטישה וחוסר השלמות שבחיים. שיצליחו לפתח קריירה ולטפח מקום עבודה מבלי שתרחף מעל ראשם התחושה שכל רגע וזה נגמר ולשם מה לטרוח בכלל. כנראה והם יעדיפו זאת על פני שיר אהבה שנותר לכולנו עוד לשיר.

ועוד דבר קטן ושולי מבקש אותו אב חסר – אם ניתן, ואם זה לא מורכב, אתם שם ששלחתם אותי להיקבר, ותחת בדי הזית להיזכר – תדאגו רק שאת הילדים שהשארתי מאחור, תדאגו שגם הם יוכרו כשכולים. נכון שזה מעט מוזר אבל במקום בו ברור לכולם שיש הורים, אחים ואישה, במקום שאפילו יש חברות, בנות זוג וידועות בציבור – במקום הזה אין יתומים. הם רק הילדים של האלמנה העצובה, הם רק הנכדים של ההורים הכואבים.

הילדים הגיבורים שלא מבקשים דבר – רק לעזור ולא להיות לטורח אינם כלל בהגדרת קרבה ראשונה לחלל המכונה כך בפי אלו שכבר מזמן סתמו את החלל בהרבה מילים ריקות, ביותר מידי מסגרות ציניות ונוקשות שלא רואות את שריפת הלוחמים, שלא מתרגשות מדמעות הילדים. בעיקר כשהם ילדים גדולים.

אז ביום הזה, שכולם כאילו זוכרים, ולכאורה מחבקים, וחוזרים שוב ושוב על אותם המשפטים – תשאירו בבקשה בחוץ, כפי שאתם רגילים, את אלה שאתם ממש ובכלל לא דואגים ותניחו לאבות והחברים החסרים שכבר לא מזמרים.

תומר רחובי
יתום מצה"ל

תגובות (1) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 323 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד