- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
ברחוב הישראלי מתחילים להופיע יותר ויותר סימנים שקשה להתעלם מהם: נערים עם ציצית ובלי כיפה, צעירים שחוזרים להניח תפילין, בנות שמתחילות להדליק נרות או לקבל על עצמן "שישי צנוע", אנשים שנוהרים פתאום לסליחות או מקבלים על עצמם מצווה אחת.
לא תמיד קדמו למעשים האלה לימוד מסודר, בירור אמוני או שינוי זהות מוצהר. לעיתים נדמה שהמעשה מגיע ראשון — ורק אחר כך האדם מתחיל להבין מה בדיוק התעורר בו.
לפנינו אחת התופעות הרוחניות המעניינות של התקופה: היד כבר נשלחת אל המצווה, עוד לפני שהפה יודע להסביר למה.
הרב קוק מתאר ארבעה שלבים בחזרתו של דור שהתרחק מן התורה אל מקורו:
כבוד הדת.
חיבת הדת.
הכרת הדת.
קיום הדת.
הסדר מובן מאוד. לפני שאדם מקיים, הוא צריך להכיר. לפני שהוא מכיר באמת, צריכה להיבנות בו חיבה, ועוד קודם לכן — יחס בסיסי של כבוד.
לכאורה אי אפשר להתחיל מהסוף. אי אפשר לבנות קומה רביעית כאשר שלוש הקומות שמתחתיה עדיין אינן קיימות.
וכשזה קורה בסדר הלא נכון עולות וצפות לנו שאלות: האם זה לא מהר מדי?
האם דבר כזה בכלל יחזיק מעמד?
על פי הסדר הקלאסי יש היגיון בשאלות הללו.
אבל ייתכן שבדיוק כאן אנחנו מחמיצים משהו גדול שמתרחש בדור שלנו.
הטעות היא לחשוב שתהליך רוחני מתחיל רק ברגע שאנחנו רואים אותו.
אנחנו רואים אדם לובש ציצית ולכן נדמה לנו שזה הצעד הראשון שלו. אבל אולי הציצית איננה תחילת הסיפור. אלא היא הביטוי הגלוי הראשון של תהליך ארוך שהתרחש מתחת לפני השטח.
הרב קוק עצמו מתאר את התשובה ככוח שפועל במעמקי החיים והנשמה עוד לפני שהאדם יודע לקרוא לו בשם.
יש תהליכים שהשכל מגלה רק אחרי שהנשמה כבר עברה אותם. ואולי זה בדיוק מה שאנחנו רואים עכשיו.
בעבר התהליך היה יכול להיות טבעי יותר.
ילד גדל בתוך עולם יהודי. הוא פגש שבת, תפילה, בית כנסת, תורה, מסורת ומשפחה. עוד לפני שבחר לקיים, נבנו בו כמעט מאליהם כבוד וחיבה. אחר כך באה ההיכרות, ומתוכה גם הקיום.
אבל חלקים גדולים מבני הדורות האחרונים בישראל לא זכו למסלול הזה.
לא תמיד ניתנה להם הזדמנות אמיתית להכיר את התורה בעומקה וביופייה. לפעמים הם פגשו יהדות בעיקר דרך פולמוסים, סטריאוטיפים ומאבקים; ולפעמים כמעט שלא פגשו אותה כלל.
וצריך לומר ביושר שגם העולם התורני אינו יכול תמיד לפטור את עצמו מאחריות. לא תמיד ידענו להגיע, לא תמיד דיברנו בשפה הנכונה, ולא תמיד פתחנו את האוצר בזמן.
אבל הנשמה איננה מפסיקה לרצות רק מפני שלא נתנו לה מילים.
וכשרצון עמוק אינו מקבל במשך שנים אפשרות להתבטא, הוא לא בהכרח נעלם. לעיתים הוא מצטבר.
עוד שנה ועוד שנה.
עוד דור ועוד דור.
עד שנוצר מעין פקק רוחני.
מאחוריו מצטברים געגוע, שייכות, זיכרון, חיפוש ורצון לחזור הביתה — גם כאשר האדם עצמו עדיין אינו יודע להסביר אותם.
ואז יום אחד הפקק משתחרר.
ואז המעשה פורץ ראשון.
כשהדבר פורץ, הוא לא תמיד יוצא לפי הסדר המסודר שהיינו מציירים על הלוח.
אדם אינו אומר לעצמו: סיימתי את שלב כבוד הדת, עכשיו אעבור לחיבת הדת, אחר כך להכרת הדת, ורק בסוף אקיים.
לפעמים פתאום אדם רוצה ציצית.
הוא עוד לא יודע להסביר למה.
פתאום אישה רוצה להדליק נרות שבת.
אדם שלא פתח גמרא בחייו מבקש להתחיל להניח תפילין.
מישהו מחליט שכיפור השנה יהיה אחר.
אחר מתחיל לומר שמע ישראל.
מבחוץ אפשר לומר: זה לא מסודר. עדיין אין כאן עולם אמוני בנוי.
אבל אולי דווקא להפך.
אולי האדם לא "דילג" אל השלב האחרון. אולי תהליך פנימי הבשיל בו במשך שנים — ולעיתים אפילו בתוך סיפור לאומי של דורות — ועכשיו הוא קיבל סוף־סוף גוף.
כאן צריך להוסיף נקודה יסודית במשנת הרב קוק: תשובת ישראל אינה רק סיפורו הפרטי של כל אדם. יש גם תהליך של תשובת האומה.
ממילא, אי אפשר למדוד כל יהודי כאילו הוא מתחיל מאפס.
האדם הפרטי הוא חלק מסיפור גדול ממנו.
הוא חי בארץ שאליה שב עמו, מדבר בעברית, חי בתוך לוח שנה יהודי ופוגש שוב ושוב שאלות של זהות, שייכות וייעוד.
ולכן ייתכן שהיחיד מתחיל במקום שהכלל כבר הגיע אליו.
הקומות הראשונות אינן בהכרח חסרות. לפעמים הן פשוט אינן מודעות.
הכבוד נמצא בעומק הזהות.
החיבה נמצאת בלב.
ההכרה עדיין זקוקה ללימוד ולבירור.
אבל המעשה כבר דופק בדלת.
וזהו אולי אפקט הקומה הרביעית: אנחנו רואים קודם את הקומה העליונה, ולכן נדמה לנו שאין מתחתיה בניין. אבל ייתכן שהבניין כבר שם — רק שרובו עדיין נסתר מן העין.
לפעמים אדם מבין ולכן הוא עושה.
ולפעמים דווקא מפני שהוא עושה — הוא מתחיל להבין.
גם אמירת "נעשה ונשמע" מבטאת את האפשרות שהמעשה אינו מוכרח להמתין עד לסיומו של כל הבירור השכלי.
הרב קוק פותח את "מאמר הדור" במילים: "דורנו הוא דור נפלא, דור שכולו תמהון".
הוא סירב למדוד דור שלם רק לפי מה שנראה בחוץ. במקום שבו אחרים ראו התרחקות, מרד וחוצפה, הוא ביקש להבין אילו כוחות עמוקים פועלים מתחת לפני השטח.
העיקרון הזה משחק גם כאן בדיוק אותו דבר.
ייתכן שהמציאות הרוחנית מתקדמת מהר יותר מן השפה שבה אנחנו יודעים להסביר אותה.
הנשמה תובעת — ואנחנו עדיין בונים את הכלים.
הסדר לא התבטל — הוא נעשה מורכב יותר. כבוד הדת, חיבת הדת, הכרת הדת וקיום הדת הם עדיין מרכיבים הכרחיים בבניין יהודי שלם.
אבל ייתכן לאמר שבדור של שיבה לארץ, בירור זהות והתעוררות יהודית, השלבים יכולים להשתלב זה בזה.
לפעמים הקומה הרביעית היא פשוט הראשונה שנעשית גלויה.
לכן כאשר אנחנו רואים יהודי שמתחיל לעשות משהו — גם אם הוא עדיין רחוק מעולם מלא של תורה ומצוות — צריך להיזהר שלא לכבות את הניצוץ בשם "הסדר הנכון".
לא לשאול קודם כול אם זה יחזיק.
לא להסביר לו שהוא מתקדם מהר מדי.
לא לדרוש ממנו לסיים את "הכרת הדת" לפני שמאפשרים לו להיכנס אל "קיום הדת".
צריך לקבל את המעשה — ואז לתת לו שורשים.
לתת לו תורה.
לתת לו דעת.
לתת לו חיבה.
לתת לו כבוד.
לתת לו קהילה ושייכות.
לא כדי להשאיר אותו בשלב המעשה בלבד, אלא כדי שהמעשה הראשון יהיה השער שדרכו ייכנסו גם יתר הקומות.
ייתכן שזה אחד הדברים המופלאים שמתרחשים בדורנו.
לא כולם יודעים להסביר מה קורה להם.
לא כולם יודעים לקרוא בשם לגעגוע.
לא כולם בנו עדיין שיטה מסודרת באמונה.
אבל משהו זז.
נשמות שהיו רחוקות מתחילות לבקש סימן מוחשי של קשר:
ציצית. תפילין. שבת. תפילה. תורה!
ואסור לזלזל בזה משום שההסבר מגיע אחר כך.
אולי מה שאנחנו רואים אינו תחילתו של התהליך, אלא הרגע שבו תהליך סמוי וארוך נעשה גלוי.
הכבוד שהיה חבוי.
החיבה שלא קיבלה שם.
ההכרה שעוד תלך ותתברר.
והקיום שכבר אינו מסוגל לחכות.
אל לנו לא לעצור את ההתעוררות עד שתהיה מסודרת — אלא לקבל אותה באהבה, ואז לתת לה עומק, תורה, דעת ושורשים.
כי לפעמים הדרך אל המעשה עוברת דרך ההבנה.
ולפעמים, אחרי שנים ארוכות של המתנה,
היד כבר מושטת אל המצווה עוד לפני שהפה יודע להסביר למה.
