הסערה התקשורתית על "אלימות המתנחלים" שהתפתחה סביב הטענות למצור על בית בכפר העוין קוסרה, היתה סערה בהחלט חריגה. אם יש סערות שניתן להבין על מה הן מתבססות, במקרה הזה מדובר בקמפיין (מצליח יש להודות) שבנה סיפור על "מצור", בעקבות ציליה שהקימו מתיישבים מ"תל תלפיות". מסע יח"צ מתוקשר של ארגוני השמאל, ותמונה שהופצה שכל מה שרואים בה חיילים מתפללים יחד עם תושבים במאחז והפכה באופן הזוי לתמונה מפלילה עם דרישה להעמיד לדין את החיילים, לא פחות.
בעקבות הקמפיין הגיע למקום האלוף אבי בלוט יחד עם מפקד מג"ב ניסו גואטה, והורו באופן מיידי על החרמת הריינג'ר - רכב הביטחון של הגבעה. כשכמה נערים ניסו לחסום את ההחרמה, הוצגו התמונות כ"המשך המצור". במוצאי שבת לפני שבועיים כבר הגיעו כוחות הרס והחריבו את הבתים בתל תלפיות ובגבעה נוספת במרחב, ולאחר מכן הוצב גדוד סדיר שלם. בכתבה שלפניכם ננסה לתאר כיצד התפתחה המהומה שהגיעה לאבסורד שכזה, ולמה היא מבשרת את אחד האתגרים הגדולים שבפני ההתיישבות.
גבעת "תל תלפיות" שקרויה על שם הכפר הסמוך תלפית, היא אחת מעשרות נקודות ההתיישבות החדשות שהוקמו בשטחי B בשנה האחרונה, למרות שבאופן רשמי הממשלה לא ביטלה את הסכמי אוסלו, ואף נציגים רשמיים הצהירו שהם מתנגדים להקמת יישובים בשטחי B. חלק מהנקודות פונו והוחרבו פעם אחר פעם, אבל מתחת לפני השטח ניכר שינוי מדיניות, כשכמו במקרים רבים, השינוי דה-פקטו קורה הרבה לפני ההצהרות דה-יורה, וזה מה שקרה בשנה האחרונה. עוד ועוד נקודות אסטרטגיות הוקמו בשטחי B, כשהן זוכות לגיבוי של חברי כנסת, ואפילו הצהרות של שרים שקראו לבטל את הסכמי אוסלו.
זה מה שקרה גם בגבעת "תל תלפיות" - זאת שהערבים כינו ג'בל עין עינה - מדובר בנקודת גובה ששולטת על מרחב שבהסכמי אוסלו הוכרז כשטח B, ונמצא ממש בלב השומרון, בין ההתיישבות הצפופה של גוש שילה, לכביש חוצה שומרון שבין צומת תפוח למעלה אפרים. ג'בל עין עינה הוא ההר השני בגובהו בשומרון אחרי הר עיבל. אין מי שהגיע למקום ולא התרשם מיד מחשיבותו האסטרטגית. כך היה גם כשהגיע השר עמיחי שיקלי למקום, ופרסם סרטון נחשוני שבו מהשטח הסביר את החשיבות האדירה של תפיסת הנקודות האסטרטגיות שנשארו במרחב של שטחי אוסלו.
אבל ביהודה ושומרון, כמו ביהודה ושומרון, אין ואקום. במשך שנים הסתכלו תושבי גוש שילה אל ראש ההר וחלמו ליום שבו יהודים יצליחו להתיישב שם, אבל כשזה באמת קרה, זה היה ממש ברגע האחרון, לאחר שערביי הכפרים באזור החלו לטפס בבנייה למעלה, לסלול דרכים ולנסות לקבוע עובדות בשטח, שיהפכו את איוולת אוסלו לעובדה כמעט מוגמרת. התופעה הזו היא לא מקומית, זה העתיד ביהודה ושומרון. אחרי המאבק על המרחבים הפתוחים, המאבק על הנקודות האסטרטגיות כיום הוא הרבה יותר צמוד, מאתגר ומורכב, גם מבחינה טכנית, גם מבחינה ביטחונית וגם מבחינה הסברתית.
אבל מה שעורר את גל הגינויים מימין, ולא בפעם הראשונה, היתה דווקא התגובה של הממשל בארצות הברית.מעניין שדווקא שגריר ארה"ב בישראל - מייק האקבי, שנחשב לידיד מובהק של ישראל, ותומך מפעל ההתיישבות התבטא במקרה הזה ביחס למתיישבים כ"טרוריסטים ישראלים". זאת הסיבה שהרבה אנשים בימין נלחצו, ובלי לבדוק יותר מדי את העובדות מיהרו להצטרף ל'עליהום'.
עיתונאי "ישראל היום" אריאל כהנא הגדיר את האירועים כ"מעשי זוועה", כמובן בלי קשר למה שנעשה בפועלואפילו מועצת יש"ע הוציאה גינוי מיותר ומוזר.
זו לא הפעם הראשונה. לפני מספר חודשים התעורר גל בתקשורת הימין נגד "נוער הגבעות". גם שם הטריגר היתה הדאגה מפני התבטאויות של שגרירות ארה"ב. כמובן שהגינויים לא עזרו, ובתקשורת הערבית המשיכו לפרסם תיעודים של חיילי צה"ל בסמוך לבית הערבי כהוכחה לכך ש"המצור" נמשך.
אז מה קרה שהקמפיין הנוכחי תפס כל כך? התשובה קשורה באופן ספציפי לבעל הבית שנמצא ב"מצור". מי שעומד מאחורי הקמפיין הוא לואי אבו רידה - איש עסקים מארה"ב, שבנה את הבית שמטפס אל ראש ההר האסטרטגי. בבית עצמו מתגורר אחיו, קוסאי, שתועד כשהוא משתתף בתקיפת רועה צאן ב"תל תלפיות", נעצר ושוחרר תוך זמן קצר. האזרחות האמריקאית של אבו רידה היא זו שגייסה לאירוע את השגריר האקבי, ובאופן אוטומטי הכניסה ללחץ את מועצת יש"ע ועיתונאים מימין, שבלי לחשוב הצטרפו למחול השדים, שבמקום להקטין אותו, רק הגדיל אותו עוד ועוד.
הסיפור של משפחת אבו רידה מקוסרה הוא לא רק סיפור מקומי, אלא מלמד על אתגר גדול שההתיישבות צריכה להתמודד אותו, אם היא לא רוצה לוותר על הנוסחה של כיבוש גירוש והתיישבות. מספר אחים ממשפחת אבו רידה מהכפר קוסרא היגרו לארצות הברית, חלקם הצליחו בעסקים. ללואי אבו רידה שעבר בתחילת שנות ה-,2000 על פי פרסומיו, יש רשת של שטיפת רכבים ותחנות דלק בטולידו (אוהיו). חלק מהאחים עדיין גרים בקוסרא. חלקם בנו בתי פאר בפאתי הכפר.
צריך להכיר בתופעה: בניגוד לכפי שיתכן והיינו מצפים, ערבים רבים מיהודה ושומרון שהיגרו לארצות הברית לא רק שלא ויתרו על הרעיון הפלסטיני, אלא הם רואים את עצמם כשגרירים פלסטינים, קצת, כמו שלהבדיל יהדות התפוצות חווה את עצמה. הם פועלים לא רק באמצעות תרומות, או בניית בתים שמרחיבים את הכפר, אלא גם משמשים במקרים רבים לובי פוליטי בינלאומי לאלו שנשארו ועושים בשבילם את ה"סומוד". מבחינתם, ביום שתקום מדינה פלסטינית, הם יחזרו.
לכפר קוסרא, כמו לכפרים רבים ביהודה ושומרון, יש אתר חדשות ייעודי, המיועד לבני הכפר שמתגוררים ברחבי העולם, על מנת לשמור על קשר וזהות. לואי אבו רידה הוא אחד ממייסדי האתר, חי בארה"ב אבל לגמרי חלק מהמאבק של ערביי קוצרא. הוא תורם לפרויקטים בכפר, ואף סיפר כי הגיע לחודשיים לכפר כדי שהבת שלו תתחבר לזהות הפלסטינית. בשבוע שעבר הוא הגיע בטיסה מתוקשרת לביתו "הנצור" ותלה עליו דגל גדול של ארצות הברית במהלך יח"צני ראוי לפרגון.
המקרה של משפחת אבו רידה בקוסרה אינו חריג. לפני מספר חודשים פרצה סערה בעקבות טענות שמתנחלים נכנסו לבית של ערבי שנבנה בפאתי ח'רבת אבו פאלח. גם במקרה הזה הבעלים של הבית הוא אזרח ארה"ב בשם משעל אלקוק, מתורמוס עייא, שבנה את הבית הרחק מהכפר. גם אז דרש מייק האקבי תשובות בעקבות הלובי הפלסטיני שהופעל בארצות הברית. תיעודים שפורסמו אז הוכיחו כי אלקוק הוא תומך חמאס מובהק, שחגג את ה-7 באוקטובר ממקום מושבו בארצות הברית, רואה בנסראללה גיבור, ובמקביל מנהל קמפיין על אלימות המתנחלים.
אבל לא מדובר רק בתומכי חמאס מובהקים. אחד הפעילים המשפיעים על שיח "אלימות המתנחלים" בארה"ב הוא איהאב חסן - במקור מאזור טייבה, שמפעיל לחץ על האגף הנוצרי בארה"ב. הכפר טייבה נחשב לאחרון הכפרים הנוצריים באזור רמאללה, לאחר שהמוסלמים דיכאו במשך שנים את הנוצרים באזור. גם תחת הרש"פ לא תמיד חיי הנוצרים היו ורודים, אך בכל זאת יש לא מעט פעילים לאומניים נוצריים. המפורסם ביותר היה הארכיבישוף קפוצ'י, שנתפס לבסוף מבריח אמצעי לחימה עבור אש"ף, אבל גם כיום כמרים מרכזיים בטייבה מזוהים עם ארגון הטרור פת"ח. לפי דיווח בעיתון הארץ מהחודש האחרון הכפר טייבה הולך וננטש. לטענתם, 15 משפחות ועשרות צעירים עזבו בשנים האחרונות את הכפר הנוצרי שליד רמאללה, אך למרות זאת יש לפעילים בכפר השפעה על דעת הקהל בארה"ב. איאהב חסן מתנגד לחמאס, וכמו במקרים רבים זה הופך את האתגר רק לגדול יותר - איך להתמודד מול תעמולה להקמת מדינה פלסטינית שמגיעה דווקא מהפת"ח - שזוכה ליותר אהדה בדעת הקהל הבינלאומית.
והנה נתון שפרסם בשבוע שעבר ארגון רגבים: בכפר היוקרה תורמוס עיא שבבנימין מתקיים נתון בלתי נתפס: כ-90% מהתושבים מחזיקים באזרחות אמריקאית, הריכוז הגבוה בעולם מחוץ לארה"ב! באותו כפר נבחר לראשות המועצה לאפי שלבי, בזמן שישב בכלא על כך שסייע למחבל שביצע את הפיגוע בצומת תפוח שבו נרצח יהודה גואטה הי"ד. תושבי הכפר תורמוס עייא בחרו בו כדי להראות את התמיכה הציבורית בו. המחבל מהפיגוע, מונתסר שלבי, הוא קרוב משפחה של ראש המועצה, ובעצמו אזרח ארצות הברית תומך חמאס שהיה חי על הקו שבין ארצות הברית ליהודה ושומרון. באמריקה החזיק בחנות למוצרי עישון, וכאן התגורר בווילה בכפר תורמוס-עיא.
אבל תורמוס עייא לא לבד: ישנם מספרים גבוהים של ערבים אזרחי ארה"ב המתגוררים בארה"ב, ביהודה ושומרון או נמצאים על הקו. ביניהם נמצאים שורה של כפרים ערביים באזור מזרח בנימין: סינג'ל, מזרעה אל שרקיה, סילוואד, טייבה, רמון, דיר דבואן, ביתין ועין יברוד. חלק מהכפרים האלו נמצאים בליבת המאבק על השטחים של החוות והגבעות. מדובר באזורים שנמצאים בלב השומרון, כשבצידו האחד של כביש 60 נמצאים גוש ערורה ורמאללה, ובצידו השני גוש הכפרים הגדול של מזרח בנימין. כל מי שנוסע בכבישים רואה מספר עצום של מבנים שניכר שהם ריקים, או ריקים למחצה. בשונה מפרוייקטים של השתלטות של הרש"פ, במקרים רבים מדובר בכסף שמגיע מאזרחי ארה"ב שתומכים ברעיון הפלסטיני ובונים להם וילות שמשלבות את ההיבט הלאומני, עם בניית עתודות נדל"ן שישמשו אותם ביום שיממשו את חזון זכות השיבה.
בתנועת רגבים הציגו את מה שהפך לשיטה: גורמים קיצוניים ופעילי פת"ח יוזמים הפרות סדר וחיכוך בשטח, ברגע שמחבל בעל אזרחות אמריקאית נפגע, גם אם לא דרך מעולם בארה"ב, מופעל אוטומטית מנגנון בדיקה פדרלי של ארה"ב, והנרטיב בוושינגטון מתהפך מיידית ממחבל שתקף חיילים ל"אזרח אמריקאי שנפגע מאש צה"ל".
למה דווקא בכפרי מזרח בנימין? מסתבר כי מבחינה היסטורית הגרעין הראשון של הכפרים הגיע לאמריקה כבר לפני קרוב ל-100 שנה. מהגרים מהכפרים שהיו אז עניים מאד הגיעו לארצות הברית, וחלקם זיכו קרובי משפחה בגרין-קארד. אחרי מלחמת ששת הימים התבצעה תנועה חזרה ובעיתונות כונה האזור "אמריקה הקטנה". המהגרים והחוזרים בנו וילות יקרות, גם אלו שעברו לגור בארה"ב העדיפו להימנע ממכירת הקרקע, ובמקום זה בחרו לבנות עליה בית ולהשאירו סגור, כדי שהמשפחה לא תאבד את אחיזתה במקום.
ההתמודדות הזו מצריכה בראש ובראשונה לפתח מערך הסברה אפקטיבי שבמקום להציג קו מתנצל, שפוגע בחלוצים בשטח, יבצע הסברה אקטיבית אפקטיבית שתפעל לא רק להצגת הצד החיובי של ההתיישבות ביהודה ושומרון אלא גם להסברה נגד האויב. כך למשל מי שייכנס לדף הויקיפדיה באנגלית של הכפר קוצרא, ימצא רשימה ארוכה של "פשעי מתנחלים", ואפילו האירוע של הלינץ' בילדי בית ספר שטיילו באזור מוצג באופן מוטה. לעומת זאת לא אוזכרו פיגועים שביצעו מחבלים מהכפר, כמו למשל המחבל עבד אל עזים חסן ששוחרר בעסקה האחרונה וזכה לברכה מיוחדת מטעם עיריית קוסרה שבה נכתב :"עיריית קוסרה מברכת את בן היישוב, האסיר המשוחרר עבד אל־עזים עבד אל־חק חסן, לרגל שובו לחירות לאחר 25 שנות מאסר. בגאווה ובהערכה רבה" או למשל ברכה לשהידים מה-7 באוקטובר כפי שפרסם בשבוע שעבר עיתונאי ערוץ 14 עומרי חיים.
למה כל זה חשוב? פעמים רבות שמענו את הסיסמא דין יהודה ושומרון כדין עזה, אלא שבפועל רובנו לא באמת מאמינים בזה. עובדה, אם ברצועת עזה הבינו שאין ברירה אלא לשטח את המבנים בזה אחר זה, ביהודה ושומרון אנחנו שוב שומעים את הסיסמאות על "חפים מפשע" ומרקם חיים של האויב. אם אנחנו מבינים את גודל הסכנה ורוצים לטפל באיום לפני הטבח הבא, צריך להתכונן מראש גם בזירת דעת הקהל העולמית לא רק למגננה אלא גם לפעילות התקפית של כיבוש גירוש והתיישבות.
אחד הצעדים ההכרחיים בנושא הוא קידום רכישת אדמות על ידי יהודים, גם בשטחי B. כיום קניית בתים ביהודה ושומרון מתאפשרת בעיקר בשטחי C שם מתקיים הרישום במנהל האזרחי, לעומת שטחי B שם הרש"פ מאיימת בעונשים חמורים על מי שימכור בית ליהודי. המציאות הזו יוצרת מצב שבו גם ערבי שהחליט להגר לחו"ל, בדרך כלל לא מוכר את הקרקע שלו, מה שמשאיר אותו קשור לאדמה ולשטח. כלומר, הרצון להגר לא מתרגם לניתוק מהאדמה. לשם כך צריך בשלב ראשון להקים מרשם ישראלי להגנת עסקאות בשטחי A/B. לא לטעון בשלב הראשון שהוא מחליף את הטאבו הפלסטיני, אלא לאפשר לקונה להפקיד בישראל חוזה, שרשרת בעלות, ייפוי כוח, הוכחת תשלום ומפת מדידה. לאחר בדיקה נגד זיופים, המדינה תרשום "זכות מוכרת לצורכי הדין הישראלי".
ומה יהיה ביום שאחרי בחירות האמצע? ההתמודדות היחסית-קלה מול לחץ מארה"ב בממשל מאד פרו-ישראלי, היא מעין פרומו לרגע שממנו חוששים לא מעט דמויות בהתיישבות. ב-3 בנובמבר 2026 צפויות להתקיים בחירות האמצע בארה"ב, ובישראל חוששים. מודלים שונים של תחזית צופים ניצחון לדמוקרטים במאבק על בית הנבחרים. התמונה המדאיגה קשורה למהפך של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב ביחס לישראל, ועל אחת כמה וכמה ביחס להתיישבות ביו"ש. סקר "ניו יורק טיימס" מהעת האחרונה העלה כי 57% מהדמוקרטים תומכים בפלסטינים לעומת רק 17% שתומכים בישראל. בממסד הדמוקרטי צוברות תאוצה דמויות אנטי-ישראליות ופרו-פלסטיניות, כמו ראש עיירית ניו יורק ממדאני, ומספר דמויות שזכו בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית.
מי שהפיתרון הקל שלו אל מול הלחץ הבינלאומי הוא לגנות, להתנער, לבלום את תנופת ההתיישבות, או להרים ידיים אל מול ההשתלטות הפלסטינית, ימצא את עצמו נסוג עוד ועוד, שהרי אותו לובי בארה"ב לא באמת מוטרד רק מנערי הגבעות, ומבחינתו כל פעולות ה"סיפוח" של הממשלה נמצאות באותה החבילה.
לא מדובר רק בתיאוריה, ככה היה במשך שנים רבות, כשישראל נמנעה מפעולות קריטיות, והפקירה את המרחבים של שטחי C שהרש"פ הלכה והשתלטה עליהם בסיוע האיחוד האירופי או גופים מטעם הממשל בארה"ב, נמנעה מפינוי חאן אל אחמר ועוד ועוד. נכון, כיום ישנו ממשל אוהד יותר, אך השינוי לא התחיל מזה, הסדר הכרונולוגי היה הפוך. דווקא כשקמה ממשלת ימין בישראל שקידמה את ההתיישבות גם אל מול ממשל יחסית עויין, הגיעה בסייעתא דשמיא עזרה כשטראמפ נבחר לכהונה שנייה.
בטווח הארוך נדרשת לישראל מדיניות חוץ חדשה. בגלל השינוי ביחס של צעירים בעולם לישראל, שנובע גם משינוי אמיתי שקרה. ישראל כבר לא הקטנה, המסכנה והנרדפת, שיכולה להשתמש בנרטיב השואה ובמאבק באנטישמיות כדי להגן על עצמה ולקבל מכסת רחמים בינלאומיים. חשוב לזכור שלתפיסה הזו היו גם מחירים, והיא הביאה להתנהלות של עקב בצד אגודל, למדיניות של הכלה ארוכת שנים ועוד ועוד. מרגע שישראל הבינה שאין לה ברירה אלא להתנהג כמעצמה אזורית, היא חייבת לשנות את התפיסה גם בתחום ההסברה. התמיכה בישראל לא יכולה להתבסס יותר על מסכנות, אלא להפך, על הצגת הרווח והאינטרס שיש לעולם ממדינת ישראל חזקה, כזו שתכבשו את יהודה ושומרון, תחיל עליהם ריבונות ועוד. זה יבוא דווקא דרך הדגשת המשמעות היהודית של עם ישראל, והבשורה שיש לעם ישראל להביא על ידי התורה.