השומר בן דודי אנכי

כמה פעמים יצא לנו להיכנס לקניון ולנסות להבין איפה הקאצ' של הסצינה שבה ברצינות גמורה מי שבודקים שאנחנו לא בטעות מתכנני פיגוע אלו הם מאבטחים ערביים. נראה שהסצינה הזאת כל כך הזויה שהדרך היחידה שלנו להתמודד איתה היא להדחיק ולהמשיך הלאה בקניות. או מקסימום להסביר לעצמנו שזה כנראה דרוזי שעשה צבא ובטח בדקו אותו אלף פעם לפני שמישהו העז להציב אותו כאן. אבל האמת המרה היא שרובם המכריע של המאבטחים האלה הם מוסלמים או בדואים שלרוב אפילו לא טורחים להסתיר את השיוך העצמי שלהם למה שמכונה "העם הפלסטיני". 

הסיפור הכי טרי התרחש ממש לפני שבוע כשהתקשורת והשמאל הציגו את משפחת המאבטחים הערבית מבית חנינה כמשפחה תמימה ואת בנם כמי שהותקף על ידי שוטרים, בעוד תחקיר הקול היהודי גילה בבדיקה פשוטה כי מדובר למעשה במשפחה תומכת טרור שכמו משפחות ערביות רבות, לקחה את ילדיה "הנקיים" ואותם שלחה לעסוק בעסקי אבטחה. וכך יצרה המשפחה הזאת חברת אבטחה שעברה את כל האישורים, תחת הרגולציה המפוצלת שננסה לפצח כאן. 

כך נחשף לפני כשבועיים כיצד שבעה מאבטחים שעבדו בחברת אבטחה פרטית בגבעת זאב נעצרו בחשד שסייעו להברחת שוהים בלתי חוקיים לתוך היישוב ומחוצה לו. 

והסיפורים סביב המאבטחים הערביים מטפטפים בקצב סדור אך כזה שלא יפריע למנגנון ההדחקה הלאומי לפעול: מישהו זוכר את הפרשייה שבה כל התקשורת רעשה כשהשר בן גביר שלף נשק על מאבטחים בתל אביב, ובקול היהודי נחשף שאחד מהם ישב בכלא על זריקת בקבוקי תבערה? 

במקרה אחר, מאבטח במרכז הרפואי הדסה בירושלים, נחשד שרצח את חברתו ושרף את גופתה. בכתב האישום שהוגש נגדו מתואר כיצד רצח אותה באכזריות מיוחדת ושרף את גופתה באזור א-רם. וישנם עוד רבים. 

עיתון הארץ: 40% מהמאבטחים בירושלים ערבים, רובם ממזרח העיר

במציאות נורמלית לא היה באמת צורך לנמק בסיפורים מהסוג הזה כדי להבין שלא ממש הגיוני לקחת מאבטח עם זהות לאומית ערבית כחלק ממעגל אבטחה כלשהו שאמור להגן מפני פיגועים שעלולים להתבצע בידי ערבים. 

אז נניח רגע לאינספור ענפי התעסוקה בישראל שמלאים בערבים שחלקם הגדול מצהיר על הזדהות לאומית פלסטינית גם כשחלקם נחשבים בעלי אזרחות ישראלית, אבל כיצד הפך אפילו ענף האבטחה שנוצר למעשה בגלל העימות מול הערבים - למלא גם הוא עד צוואר, בכוח אדם ערבי. 

לפי תחקיר שפורסם לפני כחצי שנה בעיתון הארץ כ40% מהמאבטחים בירושלים הם ערבים, לרוב ממזרח העיר, שזה אומר שחלקם אפילו ללא מוגדרים כאזרחים אלא תושבים. 

באותו תחקיר המאבטחים שרואיינו אפילו לא טרחו להסתיר את המשחק הכפול ושכנשאלו מה יעשו אם המחבל יהיה מהכפר שלהם, אחד מהם השיב בזו הלשון: "מחבל הוא לא רק ערבי. לפעמים יש לו בעיה נפשית או שהוא מחפש נקמה כי הוא עבר משהו במשפחה. זה לא קשור מבחינתי אם זה יהיה ערבי או יהודי, אנחנו רואים שיש אירועים כאלה בכל העולם".

מאבטח אחר, שדווקא התאזרח לאחר תחילת העבודה, מסביר את הקושי שיהיה לו לירות במחבל ערבי: "אם בן אדם בא להרוג אותי, זה לא מעניין אם הוא ערבי או יהודי. אבל כן, זה לא פשוט".

כך נראית רגולציית האבטחה בישראל

החוק והרגולציה בארץ מייצרים למעשה אינפלציה גדולה בצורך במאבטחים. אמנם אין חוק אחד שאומר: "חייבים מאבטח בכל מקום" ובכל זאת כמעט ואין מוסד או אירוע שהחוק מחייב אותו באופן עקיף או ישיר להציב מאבטח. המשטרה מחייבת אבטחה כתנאי לאישור אירועים. רישוי עסקים מחייב אבטחה כתנאי לפעילות. וכמובן שמוסדות חינוך מחויבים מכוח נהלים ממשלתיים להציב שומרים ומאבטחים בכל פעילות בתוך ומחוץ לבית הספר. 

כדי להבין מי אחראי לכך שמאבטחים יהיו כשירים בפועל, צריך להבין לפני הכל שאין בישראל מערכת אחת שמנהלת את עולם האבטחה. מדובר בפירמידה רגולטורית מפוצלת, שנעה בין המשרד לביטוח לאומי, משרד המשפטים וכמובן המשטרה - כל גוף אחראי על רכיב אחר, ולמעשה אף אחד לא רואה את התמונה המלאה.

יש להבחין בין שלושה סוגי אבטחה שונים לחלוטין. הסוג הראשון הוא אבטחה ללא סמכויות וללא נשק, כמו "שומר לובי" או נוכחות הרתעתית בסיסית. ברוב המכריע של האנשים העוסקים בתחום לא עוברים שום הכשרה ופועלים למעשה כמעט ללא פיקוח רגולטורי. זהו התחום הפרוץ ביותר שבו אין כיום בקרה אפקטיבית, והוא נפוץ בעיקר באתרי בנייה, תשתיות ולעיתים גם במרחבים אזרחיים. זאת אחת הסיבות שבתחומים הללו הצליחה לצמוח תופעת הפרוטקשן שהתפתחה עם השנים לממדים לא נתפסים, עד שהיום אפילו הקבלנים חוששים משינויי חקיקה בתחום. 

הסוג השני הוא אבטחה עם סמכויות אך ללא נשק - בודקים ביטחוניים, מאבטחים וסדרנים באירועים, בקניונים, במוסדות חינוך ובמבני ציבור. כדי לבצע תפקיד כזה, נדרש לעבור הכשרה ולקבל סמכויות מכוח החוק. תכני ההכשרה ותנאי הסף נקבעים על ידי משטרת ישראל, והיא גם הגוף שבודק את מסוכנותו של המועמד על בסיס המידע המצוי בידיה. כל עוד אין מידע קונקרטי שפוסל את המועמד הוא יאושר, ללא קשר להיותו יהודי או ערבי, וגם להשקפותיו.

אלא שהמשטרה אינה הרגולטור הבלעדי של חברות האבטחה עצמן. כאן נכנס לתמונה משרד המשפטים. לפי חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, כל חברה המספקת שירותי אבטחה, חמושים או לא חמושים, חייבת ברישיון "מארגן שמירה" שמוענק על ידו. מדובר ברישיון פורמלי לחברה, ולא בהכרח בפיקוח יומיומי על איכות כוח האדם שהיא מציבה בשטח. למשרד המשפטים אין מפקחים מטעמו. אמנם משרד המשפטים יכול לשלול רישיון מחברה, בין היתר דרך ועדה שבה חבר גם נציג משטרה, אבל בפועל זאת פעולה שמאוד קשה לבצע בגלל התנגשות עם "חופש העיסוק". 

הסוג השלישי הוא אבטחה חמושה. כאן הפיקוח קיים באופן הרבה יותר הדוק והוא נמצא תחת המשרד לביטוח לאומי. כאשר חברת אבטחה מבקשת להפעיל מאבטחים חמושים, היא נדרשת לאישור ייעודי של המשרד לביטחון לאומי. גם מנהלי החברה וגם המאבטחים עצמם עוברים בדיקות, והמשטרה בוחנת את מסוכנותם לצורך רישוי כלי הירייה. היתר כזה יכול להישלל ככל שמתקבלת קביעת מסוכנת ע"י משטרת ישראל.

למרות זאת, גם בתחום החמוש קיים כשל מובנה. בדיקת המסוכנות מבוססת בעיקר על בסיס רישומים פליליים ומידעים מודיעינים אבל ככל שמבקש הנשק שייך לקבוצת אוכלוסייה העשויה להוות איום עתידי כמו ערבי ממזרח ירושלים, אם אין עליו אינדיקציה מודיעינית ספציפית, הוא יקבל נשק. אין כיום מנגנון חוקי שמאפשר למנוע רישוי על בסיס השתייכות לאומית מהסיבה הפשוטה שהעקרונות המשפטיים מציבים את זכויות היסוד כמו איסור אפלייה וחופש העיסוק, במקום גבוה יותר מהערכות ביטחוניות והשכל הישר. 

הגורמים במערכות - גם במשטרה וגם במשרד לבטחון לאומי - מכירים את תרחיש האימה של "היפוך קנים", שבו במקרה של התפתחות כדוגמת אירועי "שומר חומות" מאבטח עלול לעשות שימוש בנשק חוקי לצורך פעילות חבלנית. אלא שבמציאות המשפטית הנוכחית לא נמצא עדיין פיתרון לסכנה הזאת ולכן כל ערבי ללא עבר פלילי או לאומני ישיר, יכול להביא לכפר שבו הוא מתגורר נשק חוקי לחלוטין. 

בסופו של דבר, מתקבלת תמונה של מערכת שבה: המשרד לביטחון לאומי מטפל רק במקום שבו יש נשק בקצה, המשטרה אחראית לסמכויות ולבדיקות מסוכנות, משרד המשפטים מפקח על החברות ברמה הפורמלית, אבל אין גוף אחד שאחראי על מכלול התמונה.
על הרקע הזה מקודם "חוק שירותי אבטחה", שאמור לאחד את כלל הרגולציה, חמושה ולא חמושה, תחת רגולטור אחד, ולהכניס גם פעילות שמירה ללא סמכויות למסגרת פיקוח. אלא שגם המהלך הזה תקוע בינתיים ברמה הפוליטית. 

הנה קצת טעימות מאיך כל זה נראה בשטח. 

מעדיף לישון בלי מאבטח 

א' הוא מדריך של"ח וותיק בתחום ועובד שנים תחת הנהלים של משרד החינוך. "איכשהו תמיד החובשים והמערים שמגיעים הם חרדים, ומאבטח הלילה הוא ערבי" הוא מתאר את המציאות כפי שהוא חווה אותה בשטח. 

"כשאני מזמין מאבטח לילה מחברת אבטחה, אני לא יודע עד לרגע האחרון את מי אני מקבל. ואני צריך ללכת לישון עם מאבטח ערבי ער. לפעמים עם קבוצה של בנות. אז ברור שאני ברוב המקרים האלה מעדיף לישון בלי אבטחה".

 נהלים דווקא יש במשרד החינוך "יש למשרד חוקים מאוד קשוחים על מפתח מלווים. כמה מבוגרים צריך לילד, כמה מע"רים, באיזה שלב אתה צריך מע"ר, ומתי שניים. אתה מזין את הנתונים של הטיול והם אומרים מה נדרש". אבל מהשלב שבו ניתן הפלט של בעלי התפקידים הנדרשים לאף אחד לא באמת משנה מי מאייש אותם.

"אני כן חייב לבדוק את הרשיונות של האנשים שבאים אליי" מספר א' "אבל בפועל יגיעו אליי אנשים בהפתעה יום לפני הטיול בלי שיש לי באמת אפשרות לעשות עם זה משהו. ואם אני אנסה להתעקש על מאבטח יהודי - אז כמובן אתה לוקח סיכון שיצאו החוצה לתקשורת שהנה אתה גזעני וכל השטויות האלה". 

ואיך אתה עם מאבטחים דרוזים? 

"בסדר גמור. הם נלחמים בצבא ומתים איתנו אבל לא הם אלה שמגיעים אלא מוסלמים". "הנה קח לדוגמה" - הוא מציג צילום של תעודה של מאבטח "מה אני יודע עליו? ערבי מוסלמי שדיברתי איתו קצת לפני תחילת הטיול והוא אומר לי: 'וואלה, צריך שלום, צריך להעיף את חמאס, במקומם צריך רשות פלסטינית'. זה דבר הגיוני?" 

"עוד תופעה שקיימת" -טוען א' - "אתה יודע כמה פעמים בבדיקת הרישיונות אני מגלה שזוג המאבטחים הם בכלל אבא ובן? לי זה מריח לגמרי כמו פרוטקשן. אין לי סטטיסטיקה מדויקת אבל אין לי ספק שזאת תופעה רווחת". 

וכך נוצרה מציאות שבה לפעמים סגל שלם של מורים שרובו חמוש בכלי נשק פרטיים, לא מספיק בשביל לאבטח טיול בגלל הדרישה של משרד החינוך לנשק ארגוני ולא לנשק פרטי, אז כדי לסגור את הפינה, חייבים להביא נשק ממסדי שאותו מחזיק מאבטח… ערבי. 

שוק של זיופים ושימוש בתעודות פיקטיביות

מ' משמש היום כבעל תפקיד בטחוני ובעבר היה אחראי מאבטחים במסגרת חברת אבטחה שנתנה שירותים לאירועים שונים תחת כיפת השמים. הוא עושה את החלוקה בין מעגלי האבטחה. "מאבטחים חמושים זה תחום שכמעט ואין בו טעויות" הוא טוען "הרוב מחברות מסודרות עם אישורים מסודרים, אף אחד לא רוצה לעשות טעויות בתחום הזה". למרות זאת הוא מודה שייתכן וגם כאן יכולים להיות זיופים אך לטענתו זה קשה יותר. "הבעיות מתרבות מרמת הבודקים הביטחוניים, ונמוך יותר אלו הסדרנים". 

"רוב העובדים שמאיישים את הבידוקים הבטחוניים ואת הסדרנות מגיעים מהמגזר" הוא מתבטא בזהירות. "אתה פוגש אותם שעה וחצי או שעתיים לפני האירוע - מקבל תמונות של התעודות שלהם ומעבירים את הצילומים לבדיקת המשטרה. תוך הדבר הזה, נכנסים מלא מלא זייפנים של תעודות. לא כל מי שנתן תעודת סדרן או מאבטח זה האיש שעומד מולי. בטח לא באירועים גדולים, כמו במגרשי כדורגל, ועומר אדם בפארק הירקון. וגם את התעודות עצמן, אתה חושב שהמשטרה בודקת באופן מעמיק כך שאין כאן אנשים שמעורבים בהסתה ברשתות החברתיות לכל הפחות?"

"לקב"ט בשטח יש עשר דקות לראות אותם ולפזר אותם בעמדות. גם קצין האירוע, האם יש לו כלים לבדוק את כל המאבטחים והסדרנים? נגיד ככה אם תעשה עכשיו ביקורת באיזה משחק כדורגל, האם כולם שם יהיו נקיים והאנשים שנתנו את התעודות? אני משוכנע שלא. האם יכולה להיות מציאות, שהגיע לך מאבטח שיש לו עבר של הסתה ופעילות ברשתות? מאוד יכול להיות. ומי שיגיד לך שלא - או שהוא שקרן או שהוא שקרן" כך מסכם מ' את המציאות היומיומית העגומה במערך האבטחה הישראלי.

****

החובה להציב מאבטחים התרחבה כמעט לכל תחום חיים: אירועים, עסקים, מוסדות חינוך, טיולים וקניונים. וכך נוצר ענף שלם במשק עם רגישות ביטחונית גבוהה במיוחד אך בלי בעל הבית אחד שמתכלל את הכל. הביקוש הפך אינסופי ומצוקת כוח האדם בצירוף בלבול ערכים בין זכויות הפרט לבין הזכות הבסיסית לביטחון לאומי, יצרו את האבסורד שבו היהודים ברצינות גמורה מוצאים את עצמם מאובטחים ע"י בני הלאום שממנו מגיע האיום.