- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
בבוקר השמונה באוקטובר, יחד עם ההלם והכאב, חלחלה ההבנה שהקונספציה קרסה גם בשוק העבודה. המשוואה הייתה פשוטה וצודקת: לא עוד פרנסה לאויב בשעת מלחמה. פתרון העובדים הזרים נשלף מהמגירה כ"גלולת הרגעה" למשק מדמם. הרי עדיף פועל מסרי-לנקה שבא להתפרנס, על פני פועל מקלקיליה שעלול ברגע של זעם להפוך למחבל. אלא שמה שהתחיל כסתימת חורים ביטחונית, הפך בחסות ערפל הקרב לאירוע דמוגרפי שקט ומסוכן.
בלי לשים לב, מדינה שעוסקת באנטנסיביות מוצדקת בשמירה מפני הגירה זרה ברמת החוק, פותחת את הדלת האחורית לרווחה. "לצערי, הממשלה ומעסיקים מנצלים את המלחמה פשוט כדי לעשות סוג של 'אמוק', פשוט 'אטרף'", אומר לנו יונתן יעקובוביץ' מהמרכז למדיניות הגירה ישראלית בשיחה גלויה. "זו חגיגה בלתי נגמרת. אם התירוץ היה 'חסמו לנו עכשיו את המשק ואנחנו חייבים פתרון דחוף', בפועל אפשרו בתחומים שמעולם לא אפשרו לפני כן עובדים זרים, והמכסה כיום גדולה בהרבה, בהרבה, מהמספר של הפלסטינים שעבדו שם לפני המלחמה".
כדי להבין את גודל ה"אטרף" שיעקובוביץ' מדבר עליו, צריך לצלול למספרים היבשים שנחשפים במסמכי הממשלה. השינוי הדרמטי הראשון מתרחש בענף המסחר והשירותים - הענף שבו כמעט ולא הייתה דריסת רגל לעובדים זרים בעבר. הנתונים העולים מהחלטת ועדת המנכ"לים מדהימים: בעוד שערב המלחמה עבדו בענף המסחר והשירותים כ-5,700 פלסטינים בלבד, משרד הכלכלה ביקש לנצל את המצב ולהגדיל את המכסה הכוללת לענף לכ-37,800 עובדים זרים. המשמעות בלתי נתפסת: זהו זינוק של פי 6.6 (!) בכמות העובדים הזרים ביחס לפלסטינים שהם מחליפים. זה כבר לא "מענה למצוקה", אלא הרחבה מסיבית של העסקה זרה בחסות המלחמה.
אך ה"חגיגה" לא נעצרת בענף אחד. השינוי השני, ואולי המסוכן יותר לטווח הארוך, הוא שינוי המנגנון. הממשלה אישרה מתווה שמאפשר להגדיל את מכסת העובדים הזרים עד לתקרה של 3.3% מאוכלוסיית ישראל. במספרים מוחלטים, מדובר באישור פוטנציאלי לכניסתם של למעלה מ-300,000 איש שאינם אזרחים למדינה. חשיבות ההחלטה הזו היא קריטית: היא הסירה את המחסום הבירוקרטי שהגן עלינו עד היום. אם בעבר כל הגדלת מכסה דרשה החלטת ממשלה פרטנית ושקופה, כעת "ועדת מנכ"לים" יכולה למלא את המכסה האדירה הזו בקלות יחסית.
ואם חשבתם שזה הסוף, יעקובוביץ' מזהיר כי בפתח כבר מונחת החלטה נוספת שמבקשת להגדיל את הרף מ-3.3% ל-3.8% מהאוכלוסייה. הסכר נפרץ.
אי אפשר להבין את הדרמה הדמוגרפית הזאת בלי להביט אל הזירה שבה מתנהל הקרב האמיתי על זהותה של המדינה: בית המשפט העליון. בעוד הכנסת בשם הציבור ניסו הרבה לפני המלחמה להציב פעם אחרי פעם גבולות ברורים כדי לשמור על ישראל כמדינת הלאום היהודי, המערכת המשפטית מובילה בעקביות אג'נדה שונה בתכלית, המנטרלת באופן שיטתי את כלי האכיפה.
העשור האחרון היה זירת התגוששות בלתי פוסקת. זה התחיל בסאגת "החוק למניעת הסתננות". המדינה ביקשה ליצור הרתעה פשוטה: מי שנכנס לישראל באופן לא חוקי, יוחזק במשמורת. הכנסת חוקקה, ובג"ץ ביטל את החוק שלוש פעמים, המסר שיצא מירושלים היה ברור: שלילת חירות לצורך הרתעה אינה מידתית. המדינה נותרה ללא "המקל".
אחרי שנלקח המקל, ניסתה המדינה להשתמש ב"גזר הכלכלי" – "חוק הפיקדון". ההיגיון היה לחייב מעסיקים להפריש 20% משכר העובד לפיקדון שיינתן לו רק בצאתו מהארץ - הכלי האפקטיבי ביותר לעידוד עזיבה מרצון. אך גם כאן, בג"ץ התערב ב-2020 וביטל את רכיב הניכוי, בטענה לפגיעה לא מידתית בקניינם של העובדים. התוצאה? התמריץ הכלכלי לעזוב התפוגג.
בשטח, מעבר לפסילות הגדולות והמפורסמות של החוקים, המציאות המשפטית שקושרת את ידיי המדינה באכיפה של חוקי ההגירה מתורגמת לאבסורד בירוקרטי שיונתן יעקובוביץ' פוגש ביום-יום. עובדים זרים למדו לנצל את השיטה עד תום באמצעות "בקשות מקלט" שנועדו למשוך זמן. "היום, עובד זר לא חוקי שיקח עורך דין בינוני ומטה, לא יוצא מישראל", מתאר יעקובוביץ'. המערכת מוצפת בבקשות סרק שדחייתן אורכת שנים. "יש דוגמאות אמיתיות לגמרי של בקשות על פחד מ'בול עץ מכושף' או מ'קוף אחוז דיבוק'", הוא מספר. "גם בן אדם כזה, ייקח חמש שנים עד שבכלל יזמינו אותו לראיון".
דוגמה נוספת היא ה"מגיפה" בקרב עובדות זרות שביום פקיעת האשרה שלהן "מגלות" לפתע שהן נמשכות לבנות מינן ומבקשות מקלט. "אני לא מדבר איתך על אחת או שתיים, אלא על מאות בקשות כאלה". תואנה שהתגלתה יעילה במיוחד לדחיית הרחקתן לשנים רבות באקלים המשפטי השולט בישראל.
הסחבת המשפטית מגיעה לעיתים לשיאים שקשה להאמין להם. יעקובוביץ' נותן דוגמה לצו ביניים שהוציא בית המשפט העליון, שהקפיא הרחקות של ילדי זרים למשך שנה שלמה רק בגלל ויכוח משפטי טכני על מספר עורכי הדין שיורשו להיכנס לשימוע. וכך, המדינה היהודית, שאמורה להחזיק בזכות הריבונית להחליט מי יבוא בשעריה, הפכה לבת ערובה של מערכת משפטית שרואה את העולם דרך משקפיים של זכויות פרט, ומתעלמת מהתמונה הגדולה של עתיד הלאום.
מעבר לאווירת מכירת החיסול שמאפשרת ייבוא של זרים גם בתחומים שלא קשורים למחסור שנוצר עקב המלחמה, המשוואה הממשלתית הרשמית נשמעת הגיונית לכאורה: נגדיל את המכסות כדי להציל את המשק, אבל במקביל נגביר את האכיפה. בפועל, זוהי אחיזת עיניים. בזמן שהממשלה לוחצת בכל הכוח על הגז של הכנסת העובדים, דוושת הבלם - האכיפה והגירוש - נשברה לחלוטין.
המספרים שנחשפו לאחרונה בדו"ח סיכום שנת 2024 של רשות האוכלוסין וההגירה, מציגים תמונה של קריסה מערכתית. דווקא בשנה שבה הממשלה אישרה להכניס עשרות אלפי עובדים חדשים בהליך מזורז, היכולת או שמא הרצון להוציא את מי ששוהה כאן שלא כחוק צנחה לשפל חדש. בשנת 2024 נרשמה ירידה חדה של כ-26% במספר הזרים שיצאו מהארץ תחת צו הרחקה ביחס לשנה הקודמת (3,715 בלבד ב-2024, לעומת 5,004 ב-2023). במילים פשוטות: הדלת הקדמית פתוחה לרווחה, הדלת האחורית ננעלה. התוצאה היא שכל מי שנכנס יכול בקלות להשתקע.
"בתוך כל הקלחת הזאת של החלטות ממשלה והחגיגה, התקבלו החלטות להגדיל את האכיפה, אבל דה-פקטו שום דבר מזה לא קורה", אומר יעקובוביץ' בכאב. המצב בשטח הוא אבסורדי: התקנים קיימים, הכסף צבוע, אבל "אף אחד לא בא לעבוד". רשות ההגירה לא מצליחה לגייס פקחים כדי לאכוף את החוקים של המדינה עצמה, כי גם אם יש כסף לתקנים, התנאים שמוצעים לאנשים שאמורים לעשות עבודת קודש, מחפירים.
הכישלון הזה הוא אסטרטגי. יעקובוביץ' מצביע על עיקרון ברזל שנשחק עד דק: "צריך לקבוע 'אחד נכנס - אחד יוצא'. אתה לא יכול להגיד 'אני אביא 300 אלף איש', וברגע שבן אדם נגמר לו האשרה והוא עכשיו לא חוקי, אני אביא אחד חדש. לא. עד שהבחור לא יוצא מהארץ, אתה לא יכול להביא אף אחד חדש". אבל המנגנון הזה לא קיים. הממשלה, במחדלה, הפכה את ישראל ממדינה שיש לה מדיניות הגירה, למדינה שבה ההגירה מנהלת אותה.
המציאות העולמית מהבהבת כנורת אזהרה בוהקת. "באירופה, כל ההגירה התחילה מעובדים זרים שלא עזבו", מזכיר יעקובוביץ'. גרמניה וצרפת של שנות ה-60 הזמינו "אורחים" טורקים וצפון-אפריקאים כפתרון זמני. התוצאה ידועה: שינוי דמוגרפי בלתי הפיך ומתחים תרבותיים שקורעים את החברה. אבל אם עבור צרפת זהו משבר תרבותי, עבור מדינת הלאום היחידה של העם היהודי – זהו איום על עצם ההגדרה העצמית. "אנחנו לא בשנות ה-60 אז ניתן היה לדון לכף זכות שלא ניתן היה לצפות מה יקרה, יש לנו את הניסיון ממדינות אחרות", אומר יעקובוביץ', "ולא פחות חשוב, זה כבר קורה בישראל".
אכן, לא צריך להרחיק לברלין; מספיק סיבוב קצר בדרום תל אביב, שהולכת וזולגת למרכזה. אזורים עצומים בעיר העברית הראשונה עברו שינוי ויזואלי ומהותי מוחלט. כשנוצרות קהילות קבע, הדרך להתבוללות קצרה: מגורים משותפים, ילדים שנולדים לתוך המציאות הישראלית, ונישואי תערובת שמטשטשים את הגבולות.
חשוב לציין שהאבסורד הוא שהפגיעה בזהות היהודית משתלבת עם פגיעה באזרח הישראלי הקטן. מתוך הפרוטוקולים של ועדת המנכ"לים עולה כי נציגי משרד האוצר ורשות האוכלוסין התנגדו להצפה בעובדים זרים בענף המסחר. הנימוק שלהם היה חברתי-כלכלי: "פגיעה בתעסוקת עובדים ישראליים". הצפת השוק בכוח אדם זול דוחקת את רגליהם של אוכלוסיות מוחלשות, ומונעת מהשוק הישראלי להתקדם.
בהקשר הזה אי אפשר שלא להשתאות מול הדיסוננס של האליטה הישראלית, וזו התל-אביבית בפרט. אותם אנשים שיודעים לקבול במרירות על שכניהם החרדים בבני ברק ולספור כל שקל שהם "עולים למדינה", לוקים בעיוורון מוחלט כשהם מתעלמים מהחצר האחורית שלהם. הם מוכנים להכיל בדממה את צמיחתן של מובלעות זרות בלב עירם, כי המשקפיים שלהם הם משקפיים מערביים של "זכויות אדם" ונוחות בורגנית (מי ינקה לנו את הבית בזול?), ולא משקפיים יהודיים של אחריות לאומית. הם רואים את העובד הזר כפתרון לוגיסטי, ושוכחים שבמדינה יהודית, הדמוגרפיה היא-היא האידיאולוגיה.
איך מבטיחים שהפתרון החיוני של הבאת עובדים זרים לטווח הקצר, לא יהפוך לאסון לאומי לטווח הארוך?
מבחינת יעקובוביץ' הצעד הראשון הוא עצירת הדימום. הממשלה חייבת לעצור מיד את ה"אמוק" של הגדלת המכסות. אין שום הצדקה להביא ארבעת אלפים זרים במקום אלף פלסטינים. "יש תחומים ומקרים שבהם אין ברירה, אבל צריך להשתמש בעובדים זרים במידה המינימאלית הנדרשת", אומר יעקובוביץ'. כל אישור נוסף נושא עלויות ארוכות טווח, וכאשר מדובר במספרים גדולים זה יכול להפוך לבכייה לדורות. "אנחנו מספקים למעסיקים עובדים זולים, אבל משלם המסים ישלם על זה בריבית דריבית בהמשך".
הצעד השני הוא יישום עיקרון הברזל: "אחד נכנס - אחד יוצא". המכסה חייבת לכלול גם את הלא חוקיים. רוצים להביא עובד חדש? תוכיחו שעובד ותיק עזב את גבולות הארץ. זהו התמריץ היחיד שיגרום למדינה ולמעסיקים להתאמץ באמת באכיפה.
על פי יעקובוביץ, "ברמה התיאורטית עובדים זרים הם פתרון טוב, כל עוד אפשר להבטיח שהם באמת יצאו בזמן, אך באקלים הבירוקרטי, תקציבי ובעיקר משפטי, זו פשוט לא אפשרות". נדרשת התפכחות משפטית ולאומית. הממשלה חייבת להזכיר לעצמה שהמערכה על הרפורמה המשפטית שנבלמה היא עדיין אירוע קיומי לזהות המדינה. "בלי להחזיר לידי המדינה את הכלים שבג"ץ נטל ממנה כמו "חוק הפיקדון" וחוקי הכליאה - ישראל תמשיך להיות מדינה ללא שערים. כל עוד זה לא קורה ואין למדינה כלים אפקטיביים לאכוף את החוקים שלה, היא לא יכולה לייבא לכאן מאות אלפי עובדים זרים, זו התאבדות לאומית, ועוד כזו שנעשית בעיניים פקוחות בזמן שביתר מדינות המערב החלו כבר להתפקח ולשנות כיוון".
השבעה באוקטובר לימד אותנו שמחיר ההתמכרות לעבודה זולה הוא יקר מנשוא. החלפת התמכרות אחת (לעובדים מיו"ש) בהתמכרות חדשה (לעובדים זרים) היא טעות אסטרטגית. מדינה חפצת חיים צריכה לעודד עבודה עברית, אוטומציה וחדשנות טכנולוגית, ולא לייבא מעמד חדש של עבדים מודרניים שמשנים את פניה.
העובדים הזרים הם פתרון ביניים הכרחי, לא חזון ציוני. אם ממשלת הימין לא תתעורר ותחזיר את היד להגה, היא עלולה לגלות שבזמן שהיא ניצחה בחזית הצבאית בעזה, היא הפסידה במערכה השקטה על הבית הלאומי.
