"האויב מבין לאן אנחנו חותרים טוב מאיתנו": ארנון סגל על המהפכה בהר הבית

בין דיווח עיתונאי לחזון נבואי: ההעזה לחלום

להיות עיתונאי שמחובר לקרקע המציאות, לפרטים ולדיווחים המיידיים, ובמקביל לאחוז בחלום גדול שלעתים נשמע לסביבה פשוט "הזוי" – זהו המתח המובנה שמלווה את העשייה של ארנון סגל. כבר כמעט שני עשורים שסגל מתעקש להחזיק את תודעת הר הבית חיה ונושמת בזירה הציבורית והתקשורתית. במבחן התוצאה של השנים האחרונות, העבודה העיקשת שלו ושל חבורה הולכת וגדלה של פעילי הר הבית, שמפתיעה בגווניה - חוללה לא פחות ממהפכה.

מנושא שנדחק לשוליים ולווה באזהרות אפוקליפטיות, הר הבית הפך ליעד ממשי. התוצרים ניכרים היום בכל מקום: מהפאצ'ים של המקדש שעל כתפי הלוחמים בעזה ובלבנון, דרך סרטונים ופוסטים עממיים של צעירים שרחוקים מהעולם הדתי ומדברים בטבעיות על בניין המקדש, ועד לנוכחות ההולכת ומתעצמת של יהודים בהר הבית, וכמובן השינוי המשמעותי בשיח המדיני. על המנגנון הזה שמייצר יש מאין, אומר סגל: "המציאות מוכיחה, ואני חושב שהר הבית הוא ההוכחה הכי טובה של הדבר הזה - שדבר שמדברים עליו הרבה ולא מרפים גם כשהוא נראה חסר סיכוי, בסוף נושא תוצאות ומחולל שינוי."

אבל התפיסה הזו ממש לא נעצרת בהר הבית. "זה הדבר הכי חזק אני חושב ב'עולם קטן', שהוא ידע להחזיק את החלום עוד הרבה לפני שאחרים העזו". סגל מדגים כיצד המציאות הביטחונית דוחפת אותנו להרחיב את החזון: "בדרך לפה שמעתי שנתנו הוראה לפינוי לכל תושבי צור, שזה דבר מטורף... גם ראשי ההנהגה לפני קום המדינה דיברו על כך שהליטני זה הגבול. היום כבר מדברים על מעבר לליטני... פתאום גבול הצפון, זה לא באמת גבול קדוש. והגליל נמשך מעבר לו, וארץ ישראל היא גם במחוזות שעדיין לא שמנו את ידינו עליהם"

המכשול המרכזי, מסתבר, הוא לא בהכרח המציאות, אלא הצנזורה העצמית שלנו. הנגררות וההמתנה המנומסת עד שהנושאים הללו "יבשילו" ברמה הציבורית, גורמות לנו להחמיץ את הזכות להיות אלה שמובילים ודוחפים אליהם. סגל נזכר איך אפילו בתוך המחנה פנימה ניסו להשתיק את החזון מחשש לפילוג: "אפילו בתחילת המלחמה, כשדיברנו על לחזור לעזה גם שכנים שלי אמרו לי 'תשמע, זה לא הזמן', אנשים דתיים, 'אתה צריך עכשיו לאחד את השורות'." מבחינת סגל הלקח משינוי גבולות השיח הוא חד משמעי: צריך להעז לדבר את החלום, גם כשזה לא נוח.

ענווה פסולה והובלה מלמטה: כשהרבנים נשארים מאחור

ארנון מצביע אל פרדוקס שחוזר על עצמו בלא מעט מהלכים לאומיים ובא לידי ביטוי ביתר שאת בהר הבית: מתברר שהממסד הרבני והציבור הדתי-לאומי הם לא פעם אלה שבולמים את המהלך, מתוך תחושה עמוקה של "לא ראויים".

סגל מגדיר את התופעה הזאת ענווה פסולה שמקורה לדעתו לא פחות מאשר בקטנות אמונה. "אחד הפסוקים שזכריה אומר שם זה 'מי בז ליום קטנות'... ואומר המדרש על זה - מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא? קטנות שהייתה בהם שלא האמינו בקדוש ברוך הוא." סגל מקביל זאת ישירות לימינו: "הענווה יתירה שיש לציבור גורמת לכך שכולם ראויים להיות פה ראשי ממשלה, והיחידים שלא הם הדתיים הלאומיים. הענווה הזאת גורמת לנו לברוח מהמשימה שלנו, כמו יונה שבורח מנבואתו, ולברוח מהבשורה שלנו זה חטא." הצורך הזה "להתנצל בשם הקדוש ברוך הוא על המצוות שהוא ציווה", כפי שסגל מנסח זאת, משתק את שומרי המצוות.

וכך נוצרה המציאות שההתעוררות והדחיפה לא מגיעות מ"החלונות הגבוהים של הרבנות", אלא מ"עמי הארץ" ואנשים פשוטים שפשוט מזהים את האמת ופועלים לאורה.

"אתה רואה שיש תופעה שהיא דומה גם לעלייה לארץ וגם לעלייה להר הבית, זה שהיא באה מעמי הארץ הרבה פעמים," מסביר סגל. "גם מי שבנה את הציונות, הוביל וייסד אותה, לא היו דווקא אנשים דתיים, ולפעמים ממש עמי הארץ. ובאו אחרי זה הרבנים ואמרו שזה קדוש... וגם בהר הבית הרבה פעמים דווקא הרבנים, באופן הפוך מההיגיון, עומדים מנגד. הרי הם לכאורה בעלי העניין הכי גדולים לחדש את המצוות... ולפעמים את האמת, את הצעקה הגדולה, שומעים הרבה יותר אנשים פשוטים."

דוגמה מובהקת לכך היא הפעילות של תום ניסני וקבוצות של צעירים חילונים, שמדברים על הר הבית והמקדש בלי שום תסביך או צורך להתגונן. עבורם, מסביר סגל, אין פה פלפול הלכתי מסובך, אלא תביעה לאומית פשוטה: "הוא מדבר על בית מקדש בלי להתנצל, זה מה שאנחנו ואת זה הם קולטים." 

מלחמת הפרה האדומה: כשהאויב מבין אותנו יותר מעצמנו

אחת מנקודות העיוורון הגדולות ביותר של החברה הישראלית, על פי סגל, נוגעת להבנת המניע האמיתי של המוסלמים בהר הבית. בעוד שמערכת הביטחון והתקשורת מהדהדות ללא הרף את נפיצותו הדתית של ההר עבור האסלאם, סגל מציג קריאת מציאות הפוכה לחלוטין. עבורו, העניין המוסלמי במקום אינו נובע מקדושה דתית עמוקה אלא ממאבק פוליטי טהור על ריבונות – "אני לא משוכנע עד כמה הר הבית הוא באמת קדוש לאסלאם, עובדה הם משחקים שם כדורגל. ההר לא מעניין אותם לגופו, הוא מעניין אותם כאקסטריטוריה, כמקום שהוא נקי מהכיבוש הציוני."

"המוסלמים נמצאים על ההר על תנאי, אם מציבים להם גלאי מתכות בכניסה אז הם לא מגיעים," מזכיר סגל את משבר המגנומטרים מ-2017, ומוסיף גם את הנוכחות הדלילה בלילות הרמדאן האחרונים כראיה נוספת. 

אבל האירוניה הגדולה ביותר נחשפת כאשר בוחנים מה באמת מעסיק את האויב. בעוד אנחנו עסוקים בלהקטין את החזון שלנו ולגחך על "הזויים", האויב מסתכל על הפעולות שלנו בשיא הרצינות. "כשמוחמד דף הסביר למה הוא פותח במלחמה, הוא אומר 'הם, הציונים, הביאו חמש פרות אדומות מארצות הברית כדי להרוס את אל-אקצא במהירות הגדולה ביותר האפשרית'. עכשיו כולנו מגחכים על זה, אבל מבחינתם זאת האמת," מסביר סגל. חמש הפרות, שהובאו מטקסס וגדלות כיום בתל שילה הקדומה, הפכו למוקד עניין עולמי אדיר - מלבד בישראל.

ההתעניינות הבינלאומית מעידה על כך שהעולם מבין היטב את הפוטנציאל של המהלך הזה. סגל מתאר כיצד פרשנית הימין האמריקאית קנדיס אוונס כינתה את המערכה הנוכחית "מלחמת הפרה האדומה של ביבי", ומצביע על נתון מדהים ממרחבי הרשת: "כשמסתכלים על הערך בוויקיפדיה 'פרה אדומה' בערבית ובאנגלית, רואים קפיצה אדירה מרגע פרוץ המלחמה, אבל בערך של אותו מושג בשפה העברית - אין שום שינוי בהתעניינות". המסקנה של סגל מהפער הזה בין הערנות של האויב והעולם לבין התרדמת הישראלית היא נוקבת. האויב לא נלחם בנו רק בגלל טריטוריה, אלא בגלל שהוא מזהה את החזרה שלנו לזהותנו המקורית. סגל מסכם זאת בפשטות ובחדות: "לעניות דעתי ההסבר הוא שהם קולטים לאן אנחנו חותרים יותר טוב מאיתנו."

"המהפכה השקטה": השתחוויה, שבירת הסטטוס-קוו ושינוי המגמה במלחמה

בתוך כל הכאב והסערה של השנתיים וחצי האחרונות, התרחש בהר הבית תהליך דרמטי שאנחנו לא תמיד מתעכבים על עוצמתו: לא רק שבירת הסטטוס-קוו שאסר על כל סממן של פולחן יהודי בהר וכיום התרת תפילות גלויות אלא אף חידוש מצוות ההשתחוויה - בפישוט ידיים ורגליים - שלמעשה עוקפת אפילו את גילויי הפולחן המוסלמי בהר. 

סגל לא מהסס להעניק את הקרדיט הפוליטי לשר איתמר בן גביר, אך מזכיר שהמהלך נשען על גבם של פעילים רבים. "קודם כל איתמר בן גביר הצליח במקום שדורות של יהודים לא הצליחו, כולל הרב גורן, כולל המון אנשים שהתאמצו מאוד ורצו והוא הצליח," הוא אומר, ומדגיש: "ברור שזה לא היה מצליח אם לא היה לזה גיבוי בשטח של אנשים עקשנים שנשכבו על הגדר תרתי משמע במשך עשרות שנים." 

השינוי המרכזי הוא עצם האפשרות להשתחוות באופן מלא, במיוחד בצד המזרחי והמקודש יותר של ההר. סגל מתאר זאת כתיקון היסטורי לתחושת הגלותיות שליוותה את היהדות במשך אלפיים שנה: "כל התחושה המעיקה שאותי לפחות ליוותה במשך שנים זה שאנחנו לא באמת יהודים, אלא זכר ליהודים. שום דבר אצלנו לא אותנטי, הכל זכר למה שיהודי באמת אמור להיות... והשתחוויה היא הדבר המרכזי שאדם שהגיע להר הבית היה עושה." המעבר ממלמול חרישי בסתר ותחת איומי שוטרים להשתחוויה גלויה, הוא בעיניו לא פחות מ"שינוי בקנה מידה היסטורי שלא היה שם לפחות 1000 שנה."

אבל החלק המרתק ביותר בתפיסתו של סגל בכל הקשור לשינוי הזה, הוא הקשר הישיר שהוא משרטט בין המהפכה בהר לבין המהפך במלחמה. "השנה הראשונה של המלחמה אופיינה בדשדוש מתסכל שכמעט ולא זוכרים כעת, ואני זוכר היטב כיצד המהפך במלחמה נוצר מאז תשעה באב לפני שנה וחצי כשהותרה ההשתחוויה. מצער וכאב להכרעה וניצחון ודברים מדהימים שלא ראינו. מחיסול נסראללה, סינואר, מבצע הביפרים וכך מדינת ישראל הגיעה לשיאים - מי חשב שיתקפו 2500-3000 קילומטר מגבולנו ונטיל את אימתנו על כל הסביבה? ופתאום ישראל היא מעצמה. אומר המדרש 'הכל בזכות השתחוויה'," הוא מצטט, ומחבר זאת מיד למציאות הביטחונית, כי מבחינת סגל, לא מדובר רק בקסם רוחני, אלא גם בתהליך תודעתי-לאומי של חברה שחוזרת לזהות שלה ולביטחון העצמי שלה, מה שמשדר עוצמה לעולם כולו. "ככל שפחות נתכחש לבשורתנו, למה שיש לנו לחדש, נחזיר את הר הבית לתפארתו, נראה ישועות גדולות גם בצד הפשוט, לא בצורה מיסטית אלא בצד הפשוט - תיפול אימתנו. "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך."

"על האש לאומי" במרחק החלטה: הדרך המעשית לקורבן הפסח

כמו בכל שנה לפני פסח, המבחן הקונקרטי של פעילי הר הבית חוזר לקורבן הייחודי שלפחות ברמה הטכנית הלכתית אפשרי גם בסטטוס המדיני והרוחני הנוכחי בלי בית מקדש. עבור סגל, הדיון על קורבן פסח הוא לא פלפול תיאורטי, אלא יעד מעשי שנמצא במרחק נגיעה, וההתנגדות אליו חושפת פרדוקס עמוק בזהות היהודית המודרנית.

כדי להמחיש את האבסורד שבהרתעות מקורבן הפסח, סגל מציב השוואה בינו לבין מצוות ברית המילה - שתי המצוות היחידות ביהדות שביטולן גורר עונש חמור של "כרת". "ברית מילה היא מצווה שהחילונים הכי אדוקים בישראל מקיימים למרות היותה מצווה הרבה פחות מצטלמת טוב מאשר לשחוט כבש, ובכל זאת רוב מוחלט מקיים אותה". סגל תוהה מדוע פעולה כירורגית פולשנית באיבר אינטימי של תינוק בן שמונה ימים מתקבלת בהסכמה לאומית רחבה, בעוד צליית כבש נתפסת כפרימיטיבית. "לקורבן פסח יש אותו תוקף הלכתי - אבל הוא הרבה פחות משונה מברית מילה. הוא בסך הכל כמו על האש לאומי כזה. בסוף הרי אנחנו אפילו לא נראה את השחיטה כי ממש כמו סעודות החג שלנו, יהיה נציג אחד מחבורה של 70-80 איש שיטפל בשחיטה בהר הבית… אגב אולי לא כולם מעודכנים שהשניצלים שלנו בבית היו פעם יצור חי."

אבל מעבר למחסום הפסיכולוגי, עומד המחסום הפוליטי והביטחוני - החשש שכל ניסיון להקריב קורבן יבעיר את המזרח התיכון. כאן סגל מבקש להזכיר שלמעשה אין שום צורך בשינוי בסטטוס הפיזי של ההר. בדיוק כפי ששבי ציון בראשית ימי הבית השני לא מיהרו לבנות מקדש אלא הסתפקו בהקמת מזבח כדי לחדש את הקורבנות, כך ניתן לעשות גם כיום.

"אפילו לא צריך לגעת בשום מבנה מוסלמי בהר לשם כך" פוסק סגל נחרצות. "במקום שבו אמור להיות המזבח אין כיום שום מבנה מוסלמי, והמיקום ברור חד משמעית."

מבחינתו, המכשול היחיד המפריד בינינו לבין חידוש עבודת הקורבנות אינו טמון בהלכה, בטופוגרפיה של ההר או אפילו באיום הערבי, אלא נטו בחוסר הרצון של הדרג המדיני לממש את החזון. "אני משוכנע שאם הדבר הזה יתאפשר והוא יכול להתאפשר מהיום למחר לא יקרה שום דבר גם ברמת התגובות של העולם הערבי" הוא מסכם. "זה דבר אפשרי לחלוטין, הוא תלוי בהחלטת ראש ממשלה."

ממרירות להודיה על ניסים היסטוריים

למרות החזון הגדול וההישגים שנרשמו בשטח, סגל מפנה גם ביקורת נוקבת וכואבת כלפי ההנהגה הישראלית לדורותיה, שלדבריו פועלת מתוך תבהלה וקיבעון מחשבתי. "ההנהגה הזאת בורחת מבשורתה" קובע סגל נחרצות. "נתניהו הביא איתו הרבה מאוד כניעה תרבותית לקובעי הטון האמיתיים. הוא גם לא התעמת עם מערכת המשפט לפני שזה ממש הגיע עד צוואר שלו אישית. והכניעה הזאת עלתה לנו במחיר מאוד יקר בשמחת תורה." 

היעדר החזון הזה מתורגם ישירות לאופן ניהול המלחמה, ולמה שסגל רואה כחוסר רצון עמוק להכריע. הדשדוש, הכניסות והיציאות החוזרות ונשנות מרפיח ומאזורים אחרים בעזה ובלבנון, גובים מחיר כבד מנשוא - "המלחמה לא הייתה צריכה לעלות במחיר דמים נורא כל כך, שמי ששילם אותו בעיקר זו הציונות הדתית" הוא אומר בכאב.

 סגל לא מבטל את הישגי המלחמה והייחוס שלהם להחלטות של נתניהו בדיעבד אך כרגע הוא רואה בו מנהיג שבעיקר "נגרר" אחר המציאות שהקדוש ברוך הוא מגלגל לפתחו.

סגל משתף בתהליך אישי וכן של יציאה מתחושת מרירות שליוותה אותו במשך שנים: "בשנה וחצי האחרונות, בייחוד מאז שהמצב השתנה בהר הבית אני מוצא את עצמי הרבה יותר אופטימי, מנסה להעביר את זה לילדים שלי עד כמה הדבר הזה הוא היסטורי, וגם ללמוד להודות על מה שיש באמת."

בעוד מעצמות אירופה ומדינות ערב "רועדות מפחד מלעמוד מול איראן", מדינת ישראל הקטנה והצעירה היא היחידה שמעזה להכות בה ולהשיב מלחמה שערה. "יש פה פוטנציאל אדיר שמי ייתן שעם ישראל ייקח אותו ויצמיח אותו".