"המצרים יותר אנטישמיים מהערבים בעזה ויו"ש"

"הכנופיות הציוניות", "שקרי ישראל", האשמות שישראל היא מדינת אפרטהייד וטענה כי אירועי ה-7 באוקטובר באו בתגובה ל“פרובוקציות הציונים הקיצונים” ושכל מטרתם היא "להיפטר מהקיום הפלסטיני לטובת התפשטות ליהודים". את הטקסט האנטי ציוני על גבול האנטישמי כתב בחודש פברואר האחרון עיתונאי בשם אחמד גומעה בעיתון Youm7 שנמצא בבעלות השלטון המצרי.

כן, זה העיתון של אותה מדינה שאיתה אנחנו חתומים כבר 47 שנה על הסכם שלום. עבור ישראלים רבים, נראה טבעי שמדינה ערבית "לא תאהב אותנו", אך כשמדובר בשכנה עמה יש לנו יחסים דיפלומטיים רשמיים, הטקסטים הללו אינם טריוויאליים כלל. הם מהווים נורת אזהרה בוהקת. ההשלמה הישראלית עם הסתה ממסדית כה בוטה, תחת המעטה המרגיע של "שלום קר", מזכירה באופן מטריד את אותה קונספציה עיוורת – זו שגרמה לנו להתעלם מהמוטיבציות המוצהרות של אויבינו עד לבוקר השבעה באוקטובר.

בכתבה אחרת באותו עיתון מאפריל האחרון התייחסו הכותבים לחוק עונש מוות למחבלים, אשר קודם באותו זמן על ידי השר איתמר בן גביר, וציינו כי ישראל מקדמת "חוק גזעני" ו-"כלי נוסף של השמדה" הכוללת מערכת עינויים מבנית" ו-"טיהור אתני".

חודש לאחר מכן במדור הדעות של העיתון אל־אהראם, הנמצא בבעלות המדינה, תוארה ישראל על ידי כותב בשם עלי מחמוד "כישות ציונית כובשת וכוח כיבוש גזלני" אשר מבצעת "מדיניות הרג, הרס, הרעבה ושלילת חיים אנושיים".

התקשורת המצרית - שופר של הנשיא

את ד"ר בשמת יפת, מרצה במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת אריאל, אשר מכירה מקרוב את הציטוטים הללו, זה כלל לא מפתיע. "מצרים היא מדינה אוטוריטרית – סמכותנית", היא אומרת ומציינת כי "התקשורת, לפחות העיתונים, הם תחת שליטת המדינה. כלומר, יש עיתונים בבעלות המדינה שהם העיתונים הממלכתיים, אבל גם התקשורת הפרטית נשלטת בצורה כזו או אחרת על ידי הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי והמדינה".

איך בדיוק?

"בין אם זה בעובדה שיש שותפות כלכלית של גורמים מהמדינה, קציני צבא, בבעלות על חלק מהעיתונים, ובין אם בשליטה אחרת. באופן עקרוני, הוא לא מטיל עליהם מראש צנזורה, אבל העיתונות מכוונת לפי רוח השלטון. למשל, במלחמה האחרונה של ארה"ב וישראל מול איראן, העיתונות המצרית הייתה ממש פרו איראנית ותמכה ברפובליקה האסלאמית שתפגע בישראל. אך האמירות הללו עמדו בניגוד לאינטרסים של מדינות המפרץ שהפעילו לחץ על סיסי, מה שגרם לריכוך ומיתון אותן התבטאויות. התקשורת המצרית מבינה מה הכיוון והאינטרסים של המשטר והעורכים מתאימים את עצמם".

ד"ר יפת מוסיפה כי גם על הרשתות החברתיות, למרות שעל פניו הן לא מוגבלות ולא מצונזרות, המשטר פיתח שיטות שונות לפיקוח, מעקב ובקרה כך שבסופו של דבר המצרים לא באמת מביעים את דעותיהם בצורה חופשית. "ההוכחה לכך היא שהקמפיינים והביקורות הגדולות ביותר נגד השלטון תמיד מגיעים מבחוץ, מגולים ואנשים שנאלצו לעזוב את מצרים".

אנטישמיות ממוסדת ועלילות דם

לדבריה, האמירות הקיצוניות של כלי התקשורת במצרים לא נעצרות בתחום האנטי ציוניות, אלא עוברות את הגבול הדק לעבר אמירות והתבטאויות אנטישמיות לכל דבר. "יש הרבה מאוד שיח אנטישמי שמקורו בחלקו הגדול הוא בשיח הדתי של מוסד אל-אזהר המשמש כסמכות הדתית הגדולה ביותר בעולם המוסלמי-סוני וממוקם בקהיר. המנהיג שלו, שייח' אחמד א-טייב ידוע בעמדותיו הקיצוניות כלפי ישראל שרק התעצמו מאז ה-7 באוקטובר ולא פעם הוא גולש לעמדות אנטישמיות".

מה למשל?

"הוא מתאר את 'האויב הציוני' כזאב צמא דם ומשתמש במוטיבים שמזכירים ביטויים אנטישמיים של שתיית דם ילדים חפים מפשע. בפרסומי המוסד שבראשו הוא עומד היו השוואות בין ישראל לנאצים. אגב, האנטישמיות הזאת מתובלת בכל מיני מוטיבים מהאסלאם שרואה ביהודים כבוגדים וכאלה שאסור לסמוך עליהם. אלה דברים שמחלחלים גם לכלי התקשורת".

ודוגמאות לא חסר. למשל, בחודש ינואר 2024 בעיתון אל־מסרי אל־יום נכתב תחת הכותרת "הפרוטוקולים של זקני ציון - איך היהודים שולטים בגורל העולם?", כי היהודים הם "הגורם המסוכן בהיסטוריה", וכי יש להם פרוטוקולים מסודרים להשגת שליטה עולמית בענייני כסף, תקשורת ועוד.

בשנת 2019 נכתב בעיתון אל־אהראם, השייך לשלטון, על ידי אוסאמה אל־אלפי על "קורבנות השואה" האמיתיים בטענה שהציונות ניצלה את השואה כדי להפוך את היהדות ל“אידיאולוגיה גזענית” ולבסס תוכנית השתלטות על משאבי העולם. הוא גם כתב שהמספר שישה מיליון "מוגזם מאוד".

ויש מי שהרחיק עם האשמות האנטישמיות עד ימי בני ישראל במצרים. בשנת 2017 כתבה דינה ריאן באותו עיתון כי היהודים השתמשו "בבנקים ובזהב הגנוב שלהם (של המצרים) מימי משה" כדי "להכניע את העולם". בנוסף, היא כתבה על היהודים כי "הם רוצחי הנביאים".

שנאת ישראל ככלי להוצאת קיטור

עברו 53 שנה מאז המלחמה האחרונה שלנו נגד מצרים ו-47 שנה מאז החתימה על הסכם השלום. איך את מסבירה את העוינות והשנאה היוקדת הזאת?

"ראשית יש הבדל בין הסכם שלום לנורמליזציה והפער הזה נטבע כבר בהסכמי קמפ דייוויד. מבחינת מצרים מדובר בשלום הכרחי שעד היום נחשב עבורם לאסטרטגי, אבל מעולם לא הייתה הסכמה מצרית על נורמליזציה ביחסים, לא בתקופת סאדאת, לא בתקופת מובארק וגם לא כיום תחת סיסי. יש שמירה על כינון יחסים דיפלומטיים מתוך הכרה בחשיבות שלהם למצרים אבל לא מיליגרם מעבר לזה. השאיפה לנורמליזציה תמיד הגיעה מהצד של ישראל ולא של מצרים".

למה המשטר לא מתערב ולא מנסה להרגיע את הרוחות?

"כי זה משרת את האינטרסים שלו וכאן נכנסת המורכבות הגדולה. למשטר יש אינטרס מצד אחד לשמור על ערוץ דיפלומטי ושיתוף פעולה אסטרטגי עם ישראל, עם כל הערך שמדינת ישראל מביאה וכמובן עם הקשר לארה"ב, ומצד שני אין לו אינטרס בהכרח להתמודד עם האנטישמיות, להיפך. מבחינת השלטון המצרי, הנעשה בכלי התקשורת המקומיים זה מעין שחרור לחצים. כי לסיסי יש בעיית לגיטימציה מבנית בשלטון שלו".

בשנת 2012 על רקע האביב הערבי הודח הנשיא חוסני מובארק מהשלטון ובמקומו עלה, לראשונה בבחירות דמוקרטיות, איש האחים המוסלמים מוחמד מורסי אשר מינה את סיסי לתפקיד שר ההגנה ומפקד הצבא. אולם כעבור שנה, זה הדיח אותו משלטונו, מינה נשיא זמני מטעמו ובהמשך נבחר בעצמו לנשיא המדינה.

"סיסי עלה לשלטון בעקבות הפיכה צבאית והדיח נשיא שלראשונה נבחר באופן דמוקרטי", מסבירה יפת, "מאוחר יותר הוא אכן נבחר בהליך בחירות אבל מאז הוא שולט באמצעים אוטוריטריים. מלבד בעיית הלגיטימציה, במצרים ישנן בעיות כלכליות חריפות שנראות בלתי פתירות מאחר וצרכי האוכלוסייה גדולים יותר מאשר הצמיחה – יש במצרים אינפלציה גבוהה, עוני, אבטלה וכו'. כך שהשיח האנטי הישראלי והאנטישמי מספק סוג של כלי להוצאת קיטור. מעין תעסוקה רגשית לציבור".

"אם יש משהו שמשטרים אוטוריטריים אוהבים לעשות זה ליצור אויב משותף שגורם לאיחוד השורות תחת השלטון, מסיט את תשומת לב הציבור מהבעיות שלו וגם מספק למשטר לגיטימציה. העמידה לצד הפלסטינים ומתן החופש להתבטא נגד ישראל מציירים את המשטר המצרי כפטריוט ערבי ופרו פלסטיני. לכן השיח הזה משרת אותו".

סכנת הקונספציה: כשהשנאה מחלחלת להמונים

עם זאת, כאן בדיוק טמונה הסכנה שישראל נוטה באדיקות להדחיק. הניסיון של מומחים וגורמים רשמיים להרגיע אותנו ש"הם לא באמת יעזו" ושמדובר רק ב"שחרור לחצים" פנימי, נשען על אותן תפיסות קונספציה שקרסו בקול תרועה רמה בשבעה באוקטובר. כשמשטר מאפשר ומטפח דמוניזציה שיטתית ואנטישמיות יוקדת לאורך עשורים, הוא לא רק "משחרר קיטור", אלא מחנך דורות שלמים לשנאה אקטיבית. היסטורית, כפי שלמדנו על בשרנו, אידיאולוגיות רצחניות נוטות בסופו של דבר לתרגם את עצמן למעשים.

אבל שני האינטרסים האלה של סיסי, לא עלולים יום אחד להתנגש? האם השנאה המבעבעת ברחוב המצרי, או לפחות בתקשורת המצרית, לא עלולה לצאת משליטה ואף לסכן את הסכם השלום?

"לפני שאענה לך אני רוצה להסביר משהו חשוב. האנטישמיות בעולם המוסלמי לא הייתה כמו האנטישמיות בעולם הנוצרי מכיוון שהיהודי שהיה אז תחת שלטון המוסלמים תמיד היה חלש וכפוף להם, לכן מצד אחד הם חשו עליונות אבל לצד זה גם הייתה להם סובלנות כלפיו. זה השתנה במאה ה-19 עם החדירה של הנצרות באמצעות סוחרים שהביאו תפיסות נוצריות כמו עלילות דם וכדומה וזה החל להיכנס גם למרחב הערבי-מוסלמי".

"עליית התנועה הציונית והקמת מדינת ישראל רק הגבירו את התפיסות האנטישמיות. אבל אז, וזה הבדל חשוב, זאת הייתה אנטישמיות מלמעלה של הממסד. עם עליית האסלאם הפוליטי בשנות ה-70, החיבור של מוטיבים אסלאמיים עם מוטיבים נוצריים בעלי אנטישמיות התהדק והחל לחלחל גם למטה, לציבור. וכאן הבעיה מכיוון שככל שהאנטישמיות מחלחלת למטה, קשה מאוד לעקור אותה. הדעות האלה הולכות ומתפשטות בקרב הציבור".

כל זה, לדבריה, מתחבר לעובדה שבה נגעה בתחילת השיחה והיא שמדובר בהסכם שלום בין מדינות וממשלות ולא בין העמים, לפחות מהצד המצרי. "בסופו של דבר יש כאן הסכם שלום קר או אי לוחמה שהוא אינטרס מובהק של השלטון המצרי והכל שאלה של מי ישלוט במצרים. למרות שאני חייבת לציין שהאחים המוסלמים, שהם אלה שהכניסו את השיח האנטישמי למרחב הערבי, שלטו במצרים במשך שנה שלמה, בתקופת מורסי, וגם אז לא נעשו צעדים קרדינליים שאיימו לזעזע או לבטל את הסכם השלום. אז למרות העלייה בשנאה כלפי ישראל והיהודים, אני פחות מוטרדת מהכיוון הזה".

אך האם אנחנו באמת יכולים להרשות לעצמנו להישאר "פחות מוטרדים"? המציאות העכשווית זועקת שאי אפשר עוד לסמוך על ההנחה שהאויב "מורתע" או שיפעל משיקולים רציונליים בלבד. כשהשנאה מחלחלת עמוק כל כך לתוך הציבור, כשהתקשורת הממוסדת שוטפת את המוחות יום-יום במוטיבים אנטישמיים, וכשההסתה מתקבלת בשתיקה רועמת מצידנו בשם קידוש "היציבות" - אנו עלולים לגלות בדרך הקשה שהשלום הקר הוא בעצם חבית חומר נפץ שממתינה לגפרור.

יש משהו שישראל יכולה לעשות בכלים שעומדים לרשותה כדי להפיג את העוינות הזאת וליצור הסכם שלום יותר חם?

"לפני ישראל, אני חייבת לומר שגם ארה"ב לא עושה הרבה כדי להעמיק את הנורמליזציה הזאת. זה לא חלק מסדר היום שלה. לגבי ישראל, אני חושבת שעד שהסוגייה עם הפלסטינים לא תיפתר העוינות בוודאי תישאר. והסוגייה תיפתר כשישראל תכיר, כפי שהמצרים רוצים, בפלסטינים. אבל מה זאת ההכרה הזאת? כי הרי הפלסטינים בעצמם רוצים את הכל, לכן זה מאוד מורכב ואני חושבת שישראל מאוד מוגבלת ביכולת שלה להשפיע בנושא הזה".

ד"ר אדי כהן: הם אפילו לא מדברים עלינו כמדינה

כדי להבין עד כמה המצב נפיץ ומוכוון מלמעלה, שוחחנו גם עם המזרחן ד"ר אדי כהן, שמצייר תמונה עגומה עוד יותר, ומנפץ לחלוטין את האשליה שמדובר בשנאה "טבעית" או מקרית. "הכל מלמעלה עד למטה", קובע כהן נחרצות. "מלמעלה מכתיבים לעיתונאים, והעיתונאים מפיצים רעל. זה כבר שנים ככה... התקשורת שם אפילו לא מדברת על ישראל כמדינה, אלא משתמשת במושגים כמו 'הישות' או 'מדינה זמנית'".

כהן מדגיש כי לא מדובר רק באנטי-ציונות או בסכסוך טריטוריאלי, אלא בשנאת יהודים עמוקה. "יש שם גירוש של יהודי מצרים – שלא יגידו שזה רק נגד ישראל, זה גם נגד היהודים. העם שונא אותנו ברמות... אני ארחיק לכת ואגיד לך – המצרים אנטישמים יותר מהערבים בעזה ויו"ש".

אם כך, מדוע המשטר, שמקבל מיליארדי דולרים כסיוע אמריקאי ונהנה מהשקט הביטחוני, מתדלק בעצמו את השנאה הזו? כהן מסביר שמדובר בכלי הישרדותי קר וציני של סיסי וההנהגה המצרית. "הם לא רוצים שהמצרים יבואו לכאן ויראו את הכלכלה שלנו, שיראו איך אנחנו חיים טוב ואיך הדמוקרטיה שלנו פורחת. הוא לא רוצה שהעם יראה מה זה חירות וחופש. ברגע שיש לך 110 מיליון תושבים במצב עגום, אתה מעדיף לגדל אותם כשהם מוסתים, מאשר שהם יתחילו לבקש זכויות".

לדברי כהן, בכל פעם שיש למצרים בעיה פנימית – ישראל מושלכת למדורה כדי להסיט את האש. "במקום שהמצרים ישאלו שאלות על הכלכלה שלהם, המשטר אומר להם 'ישראל', ומסיט את השיח. הם לא רוצים לדבר על הבעיות האמיתיות שלהם, אז הם מדברים עלינו ועושים לנו דמוניזציה".

ולמרות הכל, כהן מעריך שהמצרים לא ימהרו לבטל את הסכם השלום, שכן האינטרס הכלכלי גובר. "הם מקבלים כסף מהאמריקאים בעקבות קמפ דייוויד. כל שנה מיליארד דולר. הם רוצים להשאיר את החוט של שלום קר עם הסכם ביטחוני, אבל בלי נורמליזציה כמו שיש בדובאי. הגישה שלהם היא 'תן לי את הכסף שלך וזהו, אתה שם ואני כאן'".

אך האם ישראל יכולה להמשיך להישען רק על ההנחה שהאינטרס הכלכלי יגבר לעד? על רקע המתיחות האחרונה בגבול, ההתחמשות המצרית וכיבוש ציר פילדלפי על ידי צה"ל - צעד שלדברי כהן הסב למצרים "מכה גדולה ובושה בעולם הערבי" - כהן מזהיר שלא לעצום עיניים. כשהוא נשאל האם הם מסוגלים להפר את הסטטוס-קוו, תשובתו הקצרה צריכה להדיר שינה מעינינו: "הם מסוגלים לכל דבר".