"טופוגרפית וביטחונית הגבול היה צריך לעבור מזמן לליטני"

עמיעד כהן, מנכ״ל "המרכז לחירות ישראלית" (לשעבר קרן תקווה), עוסק כבר למעלה מעשור בניסיון להציב אלטרנטיבה ימנית סדורה לאופן שבו מנהלים מדינה. דרך המרכז שהקים, כתב העת השילוח ומכון ארגמן, הוא פועל לבניית תשתית והכשרת דרג מקצועי לתפקידי הובלה בביטחון הלאומי, בכלכלה ובמשפט.

אבל הטריגר המיידי לשיחה שלנו איתו הוא החזית הצפונית. הרבה לפני שכולם התחילו לדבר על שינוי קו הגבול ועל חציית הליטני, כהן היה מהחלוצים שראו את הנולד. כבר לפני כשנתיים וחצי הוא הציב אולטימטום תפיסתי וקבע כי הברירה של ישראל היא בין "מלחמת לבנון השלישית" לבין "מלחמת לבנון האחרונה". כעת, כשהמציאות בשטח רוחשת והשיח על הליטני נמצא בלב סדר היום, ישבנו איתו לשיחה שמתחילה באסטרטגיה הצבאית בצפון, אבל צוללת מהר מאוד לשאלות עומק על שמרנות, פוליטיקה אמונית, והחזון של ישראל ביום שאחרי המלחמה.

ממלחמת לבנון השלישית למלחמת לבנון האחרונה

השיחה גולשת במהירות לזירה הצפונית. עוד בתחילת המלחמה כהן שרטט את המציאות הנוכחית והציב משוואה ברורה לגבי האופן שבו ישראל צריכה לנהל את המערכה מול חיזבאללה. עבורו, הבחירה הייתה תמיד בינארית:

"אני טענתי שיש לנו שתי אפשרויות. או מלחמת לבנון השלישית, או מלחמת לבנון האחרונה. ובמידה שנודיע לחיזבאללה שהתוצאה היחידה של תקיפה שלו נגדנו היא כיבוש שטח עד הליטני - אז אנחנו נוביל למלחמת לבנון האחרונה, ולא השלישית. כשיצאתי למילואים לפני שנה וקצת, אחרי שהשמדנו את קו הכפרים הראשון בדרום לבנון, דיברתי עם הרמ"ט שלי והוא אמר לי, שם במקום: 'עמיעד, בחרנו בשלישית. בחרנו לא להכריע את חיזבאללה'. ולכן, עכשיו, אנחנו כבר במלחמת לבנון הרביעית".

כדי להגיע לאותה מלחמה "אחרונה", התוצאה הסופית חייבת להיות מוחלטת: "לפרק את חיזבאללה מנשקו. הוא לא יהיה לא ארגון פוליטי, לא צבאי, לא מדיני. זו האפשרות היחידה. אין אלטרנטיבה לדבר הזה".

טופוגרפיה במקום קווים שרירותיים: מודל רמת הגולן

הבסיס להכרעה הזו, מסביר כהן, נשען בראש ובראשונה על אחיזה בשטח המקנה יתרון טופוגרפי מובהק, תוך התעלמות מקווי גבול היסטוריים וחסרי היגיון צבאי:

"מדינת ישראל צריכה גבול טריטוריאלי בר הגנה כמו קו התלים ברמת הגולן, שהציל את מדינת ישראל ב-1973. אנחנו צריכים קו שיהיה בר הגנה אמיתית, טופוגרפית, מבוסס על קרקע ושטח בצפון. קו הליטני הוא אופטימלי לדבר הזה. הגבול היום הוא לא בר הגנה. לכן אנחנו עסוקים עכשיו בלכרות עצים – אירוע הזוי – כי אנחנו מנסים לאנוס את הטופוגרפיה שתתאים לקו ההגנה שלנו, במקום ללכת למקום שבו הטופוגרפיה דורשת את זה. מה זה הגבול הנוכחי? זה תוצר של משא ומתן מהצרפתים לבריטים בתחילת המאה ה-20".

את ההוכחה הניצחת לחשיבות הקריטית של טופוגרפיה, הוא שואב ממלחמת ששת הימים ויום כיפור:

"ביום האחרון של מלחמת ששת הימים שחררו את פיקוד צפון ונתנו להם לכבוש את סוריה. התייצבנו על קו התלים שהיה קו מתוכנן, קו בר הגנה טופוגרפית. איפה זה בא לידי ביטוי, ההצלחה הצבאית הזאת? במלחמת יום כיפור. הטופוגרפיה משפיעה מאוד על יכולת צבא האויב לתמרן ולפרוץ אלינו. בזכותה הצלנו את מדינת ישראל. אם לא היינו כובשים את רמת הגולן ב-67, הצבא הסורי היה כובש אותנו".

התנפצות "הלאו דלא תכבוש" וקץ רצועת הביטחון

אם הדברים כל כך ברורים, מדוע ישראל נמנעה מהכרעה כזו במשך שנים? כהן מצביע על דוקטרינה עמוקה ומעוותת שהשתרשה בדרג הצבאי והמדיני, אותה הוא מכנה "הלאו דלא תכבוש":

"תפקיד הצבא הוא להשיג נכס שהדרג המדיני יכול לבוא ולשאת ולתת עליו. משהו שיבהיר לצד השני מה הוא יפסיד אם הוא יפעל כוחנית נגדנו. זה נקרא איום קרדיבילי (אמין). חיזבאללה הרי לא ירו עד בוקר ה-8 באוקטובר. אפשר היה להודיע מראש: 'חיזבאללה, דיר בלאכ. אם אתם מצטרפים, יש תוצאה. זה לא עוד סבב. יש מחיר אסטרטגי שאתם הולכים לשלם. אתם הולכים לאבד ריבונות על קרקע".

"כשאתה מגדיר בפילוסופיה צבאית איך מכריעים אויב אתה צריך לזהות את נקודות ההכרעה שלו. נקודות הכרעה של האויב זה הריבונות שלו על השטח, והריבונות שלו על האזרחים שלו. וכדי להכריע מלחמה בעזה או בלבנון, צריך לפגוע באחת מהן, ואם אפשר – בשתיהן".

אך כאן בדיוק נתקעה מערכת הביטחון: "קצינים בכירים שניהלו את המערכה בעזה חשבו שפשיטות הן הדרך, הם רצו להימנע... אנחנו קוראים לזה בבדיחות 'הלאו דלא תכבוש' – עיקרון פרוגרסיבי שאומר שאסור לכבוש קרקע, כי הגבולות הם מקודשים באיזושהי צורה. ושאסור לשלוט על אוכלוסיית אויב".

הגישה הזו, לדבריו, היא שהולידה בעבר את רעיון העוועים של רצועת הביטחון, שאליו אסור לדעתו לחזור בשום אופן. המשוואה של כהן נקייה מאזרחי אויב ומבוססת על ריבונות ישראלית מלאה בשטח:

"אין מציאות של רצועת ביטחון. רצועת ביטחון זה מושג אנטי-צבאי. למה אנטי-צבאי? כי צבא פועל במצב מאוד בינארי, כחול או אדום, שלנו או שלהם, ורצועת הביטחון הייתה מקום שבו היו אזרחים שיעים, שחיו שם, והיו מוצבים ישראלים באמצע השטח. זה העיוות שנובע מ'הלאו דלא תכבוש'. כל עוד יש אזרחי אויב בתא שטח צבאי, הוא לא כבוש. אז כדי שזה יסתיים צריך לכבוש עד הליטני, לנקות הכול, שלא יהיה שם אף אזרח. אחר כך צריך לבוא למדינת לבנון ולומר: 'חבר'ה, זה נשאר שלנו עד שחיזבאללה מפורק מנשקו. אם הוא מפורק –ניסוג. אם לא – אנחנו נשארים פה".

 בין "גנבים עם רישיון" לחירות ואחריות: הקרב על המוסר וההתיישבות

כדי להבין מדוע ישראל נמנעת מהכרעה ומתקשה לגבש אסטרטגיה מנצחת, כהן לוקח אותנו שלב אחד אחורה, אל שורשי הפער הפילוסופי שבין המחנות הפוליטיים בישראל. הפער הזה, הוא מסביר, מתחיל הרבה לפני שאלות של טריטוריה או ביטחון, ונעוץ בתפיסת עולם עמוקה לגבי טבע האדם והיחסים שבין הפרט למדינה:

"קבלת החלטות במרחב הציבורי מבוססת על תפיסת מערכת היחסים בין הפרט לכלל. השמאל נוטה להאמין בניהול ריכוזי: יש מי שיודעים איך כולם צריכים להתנהל. מתוך זה גם יש הנחות יסוד: שאנשים לא אשמים, שהם מוחלשים". מול התפיסה הזו מעמיד כהן חזון ימני-שמרני: "הימין השמרני מאמין קודם כל בחירות. זאת אומרת, מאמין באדם. לאדם יש פוטנציאל להיות גדול. אבל מה שהאנושות גילתה במהלך ההיסטוריה, זה שכדי להיות גדול אתה צריך מנגנונים חברתיים אנושיים כמו משפחה, קהילה, דת, לאומיות, שעוזרים לאדם לבטא את הכוחות הטובים שבו, ולא את הכוחות הלא-טובים שבו. שדורשים ממך אחריות על המעשים שלך. בין תפיסה של שוויון לתפיסה של חירות ואחריות, הימין דוגל בחירות ואחריות".

הקרש של עמוס עוז: "מדינת היהודים" מול "מדינה יהודית"

הפער הפילוסופי הזה מתורגם ישירות לשאלה הקיומית ביותר: מה ההצדקה המוסרית לקיומה של מדינת ישראל? כהן נשען על מאמרו המפורסם של הסופר עמוס עוז כדי להדגים את הלך הרוח של השמאל הישראלי, שרואה במדינה מקלט בלבד, נטול ייעוד:

"'מדינת ישראל מצדיקה את קיומה על הארובות של אושוויץ'. כתב את זה עמוס עוז במאמר חשוב שנקרא 'באור התכלת העזה' ב-1967. הוא אומר: צידוקנו המוסרי הוא כאדם הנופל מספינה טובעת ונאחז בקרש, ועל הקרש יושב אחמד, ואנחנו מותר לנו לקחת חלק מהקרש הזה רק בגלל שהאלטרנטיבה היא הארובות של אושוויץ. או בעברית פשוטה: אנחנו גנבים עם רישיון. באמת גנבנו מאחמד את הקרקע, אבל אנחנו גנבים עם רישיון. זה ה-State of mind. מדינת יהודים בניגוד למדינה יהודית".

התפיסה הזו מובילה למלכודת מוסרית איומה, שמחייבת את ישראל לחטוף מכות אנושות רק כדי להצדיק יציאה למלחמה.

"יש מושג שנקרא 'מלחמת אין ברירה'. אנשי מדינת היהודים חייבים מלחמת אין ברירה. הם חייבים להגיע למצב של האקדח לרקה שיצדיק מוסרית את ההתקפה. סליחה, אנחנו צריכים שגן ילדים ימות, שתתפוצץ עליו רקטה, כדי שתהיה לגיטימציה לפעול בעזה. אנחנו צריכים הרבה ילדים שימותו כדי שתהיה לגיטימציה. זה נורא להגיד את המשפטים האלה, אבל הפילוסופיה מגיעה לשם".

הכישלון ההסברתי של הימין: ביטחון במקום מוסר

על אף הביקורת החריפה על המוסר השמאלני, כהן מפנה אצבע מאשימה דווקא כלפי מחנה הימין, שלטענתו נכשל לחלוטין בהצבת אלטרנטיבה מוסרית משלו, ובמקום זאת מתחבא מאחורי תירוצים ביטחוניים:

"השמאל מגיע עם טיעון מוסרי: זה לא מוסרי לכבוש אויב. לא מוסרי, לא מוסרי. והימין מגיב בטיעונים ביטחוניים. הרי מה כל ראשי המתנחלים יגידו? 'אנחנו ביו״ש מגינים על תל אביב'. לא, זאת לא טענה. תפסיקו להגיד אותה".

במקום לדבר על זכות, על ריבונות, על "מדינה יהודית", הימין נגרר לשיח רדוד ומתגונן:

"הימין לא מציג אלטרנטיבה עמוקה מספיק, רצינית מספיק. הוא מדבר מאינטואיציות שלא מנוסחות בצורה שיכולה לשכנע אף אחד אחר. מה ההצדקה המוסרית שאתה מציע? איך אתה מצדיק פילוסופיה של ההבדל בין יהודים ללא-יהודים במדינת ישראל?"

אין "שולחן ערוך" לניהול מדינה - השמרנות ככלי עבודה

אחת מנקודות החיכוך המעניינות בתוך מחנה הימין היא המתח שבין הימין האמוני (השואב את השראתו מהתורה והלאומיות היהודית) לבין הימין השמרני. לא פעם נשמעת הביקורת כלפי השמרנים בישראל כי הם מנסים לייבא ארצה חיקוי דהוי של שמרנות אמריקאית, כזו שזרה לרוח היהודית.

כהן הודף את הביקורת הזו מכול וכול. עבורו, השמרנות איננה זהות חלופית ליהדות, אלא ארגז כלים הכרחי שנועד למלא ואקום שמדינת ישראל פשוט אינה יכולה להתעלם ממנו:

"מדינת ישראל היא לא המדינה הראשונה בעולם. המון אנשים, המון אומות, ניסו לנהל חברה, וחלק נכשלו, חלק הצליחו. אני שמח מאוד בניסיון של אנשים אחרים, אני לומד מההצלחות והטעויות שלהם. ובאלפיים שנים שעם ישראל בחר שלא להידרש לסוגיית המלכות, אנשים אחרים כן נדרשו, אומות אחרות, והם עשו דברים טובים וגם טעויות, וללמוד מהם זו חוכמה פשוטה מאוד. וחובה. חובה עלינו ללמוד".

הוא מבהיר כי המטרה אינה העתקה עיוורת מארצות הברית, אלא אימוץ מתודות מוכחות של חירות ואחריות:

"אני זה שמרנות אמריקאית? לא. קוראים למרכז שלנו "המרכז לחירות ישראלית". אני מאמין בחירות ישראלית. האם אני נעזר בטעויות ובניסיון של אחרים בעולם? בוודאי. חובה עליי. התקלה היא אצל מי שלא לומד מאחרים. כי האלטרנטיבה לשמרנות היא לא יהדות. האלטרנטיבה לשמרנות היא קומוניזם או סוציאליזם. היהדות כרגע לא מציבה שום תפיסה [בשדה הזה]".

המאבק הפנימי וחזון המעצמה הישראלית

כשהתותחים יידמו והאיום הביטחוני המיידי יפחת, כהן לא צופה שקט פנימי. נהפוך הוא. הוא מזהיר כי מאבק הזהויות שקרע את החברה הישראלית לפני המלחמה עתיד לשוב בעוצמה חסרת תקדים.

"אנחנו בוודאי נחזור לוויכוח של זהות. כי כשהאיום הביטחוני יורד, המחנה המשותף הנמוך נעלם, ואז נדרש בירור של המדרגה הבאה, והוויכוח של הרפורמה המשפטית הוא ויכוח עמוק מאוד על זהות המדינה, וזה יחזור בעוצמה, פי עשר, כי באמת הוויכוח הזה לא נפתר".

אך בזמן שישראל תתמודד עם עצמה, העולם בחוץ יעבור טלטלות היסטוריות. כהן משרטט שלוש מגמות עולמיות דרמטיות שיעצבו את העשורים הקרובים:

"העולם, בשלושים שנים הקרובות, הולך לעבור מספר תהליכים מטורפים, היסטוריים. הדבר הראשון זה מהפכת ה-AI, שאת ההשלכות שלה אף אחד לא יודע לדמיין. הדבר השני זה הכלכלה, השפע העולמי שהולך להגיע [יחד עם מהפכת ה-AI]. המהפכה השלישית היא מהפכה תרבותית, שנובעת בעיקר מקריסה של הילודה בכל העולם. המדינה היחידה שבה ככל שאתה צעיר יותר, אתה יותר שמרן ויש לך יותר ילדים – היא ישראל".

היעד: 100 אלף דולר לנפש וצבא יבשה מול האיום הסוני

כדי לשרוד ולשגשג במציאות הזו, כהן מציב יעד שאפתני אך הכרחי: הפיכתה של ישראל למעצמה אזורית המבוססת על עוצמה כלכלית אדירה. הכלכלה אינה מותרות, אלא תנאי קיומי הן לקיבוץ גלויות והן לביטחון:

"מדינת ישראל צריכה למצב את עצמה בטופ חמש מדינות של העולם. אני קורא לזה הגמוניה אזורית, או אימפריה מקומית. מדינת ישראל צריכה להציב לעצמה יעד – והוא לגמרי אפשרי – של 100 אלף דולר לנפש [לשם השוואה, התמ"ג לנפש בארה"ב עומד על כ-83 אלף דולר; בשווייץ, כ-104 אלף]. הכלכלה תשפיע בעיקר על מושג שנקרא עלייה. הרי אתה רוצה שהאמריקאים יעלו לפה, שיהדות ארצות הברית תעלה לפה. אתה רוצה פה רוב דמוגרפי, ובשביל זה אתה צריך לדאוג להם לרמת חיים סבירה".

המשאבים הכלכליים הללו דרושים בדחיפות להתעצמות צבאית, ובעיקר לבניית צבא היבשה, לקראת המערכה הגדולה הבאה שכהן צופה – לא מול השיעים, אלא מול העולם הסוני:

"צריך לממן צבא חזק, כי העולם האסלאמי לא הולך לשום מקום. האימפריאליזם האסלאמי לא יודע להתמודד עם רעיון החירות. האויב השיעי נחלש, אבל האויב הסוני הולך להתחזק. ה'שבעה באוקטובר' הבא הולך להיות בירדן, כשהאחים המוסלמים ישתלטו על מצרים, ואנחנו צריכים לבנות צבא בשביל זה. ובשביל לבנות צבא כמו שצריך, צריך המון כסף ומשאבים".

"נסה לדמיין עכשיו איך אתה מגן על הגבול שנקרא נהדר הירדן. תחשוב שיש לך אוכלוסייה של 6-7 מיליון פלסטינים שרוצים לעשות לך עוד 7 באוקטובר. ואיך אתה מגן על הגבול עם מצרים? גבול עם 200 קילומטר עומק, והמצרים בונים צבא מטורף, תשע דיוויזיות ממוכנות יש להם, ולנו יש בקושי שתיים".

קריסת אירופה וברית "המערב החדש"

בעולם כזה, ישראל חייבת לבחור את בעלות בריתה בקפידה. כהן מנתח את השקיעה התרבותית של אירופה, ומסמן את הבריתות של המחר באזורים שהשמרנות והדת עדיין פועמות בהם:

"האירופאים ויתרו על התרבות, הם ויתרו על אלוהים, ויתרו על המשפחה, ויתרו על לאומיות, והם הולכים למות. ולכן גם הכלכלה שם קורסת. [אירופה] תהיה כמו אפריקה באיזשהו מקום. חסרת משמעות".

במקום אירופה, הוא רואה ציר עולמי חדש קורם עור וגידים:

"אנחנו, להערכתי, עומדים להיכנס לברית אסטרטגית עם חמש מדינות, וזה יקרא 'המערב החדש'. הוא יהיה מורכב מהודו, ישראל, ארצות הברית, ברזיל וארגנטינה. יש בברזיל אירוע מטורף של האוונגליסטים – ואנחנו מעדיפים את הנוצרים, בוודאי האוונגליסטים, על פני האלטרנטיבות. חאבייר מיליי בארגנטינה עושה רפורמות מטורפות, והמערכת כולה הולכת לכיוון של הודו. אנחנו צריכים להתחיל להתייחס להודו בצורה רצינית מאוד".