אהבה באמצע החיים

גדלתי בבית דתי במושב ברמת הגולן. הקשר שלי לקדושה התרופף בגיל מוקדם. אחרי הבר מצווה הנחתי תפילין לסירוגין כדי לבדוק אם יקרה לי משהו...

בגיל 16 הפסקתי להניח תפילין ולשמור שבת, ובצבא גם הכיפה ירדה מהראש.

אחרי הצבא רציתי לנסוע כמו כולם לחוץ לארץ. בחרתי בדרום אמריקה והייתי שם שמונה חודשים. לראשונה התוודעתי לעישונים למיניהם.

כאשר חזרתי התקשרו אלי מהצבא מהיחידה בה שרתתי והציעו לי תפקיד מעניין. כעבור שלוש שנים של שירות קבע, הציעו לי ללכת לקורס קצינים. חתמתי שאני מעוניין להיות בקורס ולשרת שלוש שנים נוספות. הכול היה טוב, הייתי במקום מעניין עם אנשים טובים, היו אתגרים וגם משכורת טובה. אך בכל זאת הרגשתי שחסר לי משהו ולא ידעתי מהו.

קצת לפני תחילת הקורס חשתי: השתגעתי?! להיות בצבא עוד שלוש שנים?!

הבעתי את רגשותיי בפני המפקד שניסה ללחוץ עלי. בסוף החלטתי שאיני רוצה ללכת לקורס קצינים, וכי אני רוצה להשתחרר כמה שיותר מהר. בגיל 26 השתחררתי מהצבא סופית.

במשך שרותי בצבא גרתי בשכונת נחלאות בירושלים עם חבר שהכרתי בדרום אמריקה, מקום נחמד מאוד. האהבה לשירים יהודיים לא עזבה אותי. בשבתות ישבתי במרפסת עם סיגריה ושמעתי שירים של אברהם פריד ואהרון רזאל.

חיפשתי ללמוד באקדמיה כמו חבריי. ידעתי שאני מצטיין בניהול והחלטתי ללמוד מנהל עסקים בירושלים. נרשמתי למכללת 'לנדר' ושילמתי דמי רישום. כמה שבועות לפני תחילת הלימודים חשבתי: אני הולך ללמוד עכשיו שלוש שנים מנהל עסקים. מה אעשה עם זה?!

ביטלתי את הרישום וויתרתי על דמי הרישום.

התקשרתי לאחותי הנשואה שגרה בקיבוץ דן בצפון. היא הציעה לי לבוא אליהם ולהירשם ללימודים במכללת 'תל-חי'. הגעתי לשם כדי להתרשם מהמכללה ומהחיים בקיבוץ. נשארתי אצלם כמה ימים. החלטתי ללמוד שם תואר רב תחומי בהיסטוריה, ספרות ופילוסופיה, תחומים שאהבתי.

הייתי צריך למצוא מקום מגורים. בזכות אחותי הצלחתי למצוא חדר להשכרה בקיבוץ דן.

הכול היה טוב ויפה, עד שצצו שוב ספקות: איך אשאר כאן שלוש שנים?! מה אעשה עם התואר הזה?!

הבעתי את ספקותיי באוזני אחותי ובעלה והוספתי שברצוני לטוס לחו"ל. אבל לאן? התקשרתי לסוכנות נסיעות והתחלתי לברר מחירים. כמה עולה לטוס לאפריקה? לתאילנד? ואז חשבתי: אולי לנסוע להודו? היא אמרה שיש טיסה ישירה לדלהי בעוד שבועיים ועלי להוציא ויזה עד אז. בגלל ששרתתי במקום מסווג, הייתי חייב לנסוע ב'אל על' ולא דרך חברות תעופה זולות יותר שטסות מעל מדינות ערב.

בתוך זמן קצר ארגנתי את חפציי והשגתי ויזה להודו. מבלי להבין מדוע הכנסתי את הסידור והתפילין שלא נגעתי בהם כבר כמה שנים לתוך התרמיל. כעבור שבועיים ליוותה אותי לשדה התעופה פמליה של עשרים בני משפחה וחברים שידעו שאני הולך לתקופה ארוכה מאוד.

השם הכי קסום

נחתתי בדלהי והגעתי לרחובה הראשי. באמצע כביש העפר היו מכוניות, טוסטוסים, ריקשות, בני אדם, סוסים וחמורים, המולה בלתי פוסקת. בצדי הדרכים שכבו קבצנים מחוסרי איברים. החל לטפטף גשם, היה לח, מצב בלתי נסבל, סוריאליסטי.

מה אני עושה פה?!

הגעתי לאיזו סוכנות נסיעות של אוטובוסים. היה שם הודי שידע עברית יותר טוב ממני.

"לאיפה אפשר לנסוע מפה?"

"אתה יכול לנסוע לרישיקש, דרמסלה, לֵה, פושקאר..."

שום מקום לא אמר לי כלום.

נכנסה בחורה ישראלית וביקשה לנסוע לדרמסלה. השם דרמסלה נשמע לי הכי הודי, הכי קסום והכי חווייתי והחלטתי ללכת על זה. קניתי כרטיס לאוטובוס מהודר, כלי רכב נדיר מאוד שם.

התחנה הייתה מאחורי בית אלילים גדול. הגשם המשיך לרדת, מזג האוויר היה חם ודביק. הייתי עייף ועצבני מהטיסה, השתוקקתי לעלות לאוטובוס המפואר והממוזג.

חיכיתי עם עוד כשלושים ישראלים בתחנה וחילקתי להם שוקולד ושאר ממתקים מהארץ.

"תשמור לעצמך", הציע מישהו, "עוד חודש תתגעגע מאוד לזה".

"קחו, קחו", אמרתי, "אל תדאגו".

בזה אחר זה הגיעו אוטובוסים שנסעו לכל מיני מקומות בהודו. כולם עלו. אני והבחורה המתנו לאוטובוס לדרמסלה.

ואז הגיע אוטובוס מהודר מאוד עם כסאות מרופדים ומיזוג אוויר. עליתי עליו בשמחה.

האוטובוס החל לנסוע. כעבור שעה האוטובוס נעצר, עדיין בדלהי. הודיעו לנו שהוא ממשיך למקום אחר ועלינו לרדת ולהמתין לאוטובוס אחר.

הודי אחד הורה לנו ללכת בעקבותיו. הלכנו בסמטה צרה וחשוכה מלאה ערמות אשפה.

הייתי קצר רוח, אבל לא היה לי מה לעשות. אין עם מי לדבר ואין היכן להתלונן... הודו...

כעבור חצי שעה הגיע מיניבוס ישן עם שלושים מקומות, עמוס בדברי דואר. עלינו עליו והתכוננו לנסיעה של לילה שלם.

ישבתי ליד הבחורה ושאלתי:

"מה יש בדרמסלה?"

"אני מכירה שם שני כפרים - באגסו ודרמקוט. בבאגסו יש יותר אקשן ואילו בדרמקוט שקט יותר".

"לאיפה את נוסעת?", התעניינתי.

"לבאגסו", אמרה.

לא הייתי מעוניין להיות עמה בקשר והכרזתי:

"ואני נוסע לדרמקוט..."

בשש בבוקר הגעתי לדרמקוט. קודם כל חיפשתי את בית חב"ד. ידעתי שזה מרכז של המטיילים הישראלים. סיפרו לי שמחר יש התוועדות גדולה לכבוד ח"י אלול, מצאתי גסט-האוס, נכנסתי לחדר עם תרמילי הגדול.

לאחר שהתארגנתי, שאלתי את עצמי: רק רגע, בשביל מה הגעתי להודו?!

מיד ידעתי את התשובה והשגתי חומרי עישון למיניהם. עישנתי עם חבר'ה לצליליה האוריינטלים הקסומים של להקת 'מטבוחה פרוג'קט'.

התחלתי להתאקלם, כשאני מבקר בבית חב"ד אצל הרב דרור, רק כדי לשמור על קשר עם הישראלים. החבר'ה בגסט-האוס הציעו לי לטייל איתם פה ושם. סירבתי. הסתפקתי בחדרי הקטן, בחברתם ובהעלאת עשן.

"יש מפל מדהים במרחק עשר דקות הליכה", הציע מישהו.

"לא תודה", אמרתי, "אני גר בגולן. לא חסרים לי מפלים".

לא עניין אותי כלום.

לחוץ על תפילין

ביום שבת בבוקר הלכתי להודי שמוכר צ'אי - תה הודי מיוחד עם חלב. הוא הכין לי תה והתכוננתי להדליק סיגריה.

פתאום שמעתי מישהו קורא לי:

"צדיק!"

נדהמתי והסתובבתי לעברו.

זה היה אורי ציפורי החבדניק.

"כן, מה אתה רוצה?"

"בוא תשלים לנו מנין!"

לא היה לי נעים להדליק את הסיגריה בשבת לנגד עיניו. הסכמתי לבוא איתו.

הייתי במניין בלי שום רצון. בגלל שהייתה לי גירסא דינקותא היה לי ברור שאני מכיר את היהדות ישר והפוך ואין לבית חב"ד שום דבר רוחני להציע לי. אחרי הקידוש חזרתי לגסט-האוס.

כעבור כמה ימים החבר'ה מהגסט-האוס הציעו לי ללכת איתם לבאגסו.

הם סיפרו שיש שם חומוסיה מדליקה של הודי שנשוי לישראלית.

השתכנעתי והגעתי לבאגסו וחיפשתי מה לעשות. קניתי צמידים וחוברת צביעה - מנדלות. השמש עמדה לשקוע. לפתע התעוררה בי תחושה מאוד מוזרה:

עוד מעט שקיעה ועדיין לא הנחתי תפילין!

זה היה הזוי לגמרי. כמה שנים לא הנחתי תפילין ופתאום אני לחוץ שעוד מעט שקיעה ולא הנחתי תפילין...

מיהרתי לבית חב"ד בבאגסו, ומצאתי את אורי. ביקשתי ממנו להניח תפילין וכמובן שהוא נתן לי בשמחה.

הגעתי לתפילת ראש השנה ולסעודה בבית חב"ד דרמקוט בלי שום כוונה דתית. בתור חברמן נהניתי לפגוש שם חברים ישראלים. אורי הציע לי ללמוד איתו 'תניא', אבל אמרתי לו:

"אין לי צורך. אם ארצה, אוכל ללמוד איתך גמרא..."

אחרי ראש השנה החבר'ה הישראלים נסעו לרישיקש וחשתי בדידות. קניתי כרטיס והודעתי להודי מהגסט-האוס שאני עוזב.

כמה שעות לפני המועד התחלתי לחשוב:

רגע, מה אעשה ברישיקש? בדיוק מה שעשיתי פה! אז בשביל מה לנסוע, אשאר פה ואחכה לחבר'ה אחרים...

ניסיתי לשרוף את הזמן. הלכתי למסעדה הישראלית וצפיתי בסרטים, פגשתי חבר'ה שהכרתי בירושלים.

חזרתי לחדרי לבד, סגרתי את החלונות, עישנתי ג'ארס והתחלתי ללכת בחדר ברצוא ושוב. הייתי לא שקט. הרגשתי שאני ממש בבעיה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. נזכרתי בקדוש ברוך הוא, אבל עדיין לא פניתי אליו.

דיברתי בפלאפון עם חבר מירושלים והוא ניסה לעניין אותי במשחקי 'הפועל ירושלים' בכדורסל שאהדתי. הכל נראה לי הבל הבלים. הכול איבד משמעות. נגמרה לי החיות.

לפני סוכות דרור ומשפחתו נסעו לארץ ואורי ואשתו באו להחליפם בדרמקוט.

הגעתי לבית חב"ד ואורי הציע לי ללמוד איתו 'תניא'. הפעם הסכמתי. העברתי את סוכות בבית חב"ד. בשמחת תורה היינו שלושה בלבד. רקדתי איתם בהקפות והייתי חתן תורה... כאשר אורי הציע לעשות הקפות בכפר, אמרתי לו שזה כבר יותר מדי. לא הייתי מסוגל להזדהות עם התורה בפומבי.

תשעה פרקי אהבה

אחרי סוכות אורי ואשתו עמדו לעזוב וחיכו לחנן ואשתו שיחליפו אותם. אורי ביקש שאעזור לחנן קצת. הסכמתי למרות שלא היה לי חשק לכלום.

חנן הגיע והתחברתי אליו. ערב אחד הוא הציע לי לראות בשידור ישיר באינטרנט שיעור של הרב יצחק גינזבורג. לא הכרתי אותו, אבל הסכמתי.

כאשר ראיתי את פניו של הרב הרגשתי שזהו זה! לא הבנתי כמעט כלום, השידור נקטע בכל רגע, אבל נשביתי באור הפנים.

חנן סיפר: "יצא כעת ספר של הרב גינזבורג שנקרא 'אהבה'. רוצה שנקרא ביחד את ההקדמה?"

"למה לא", אמרתי.

כאשר סיימנו ללמוד ביקשתי שישאיל לי את הספר לכמה ימים. הגעתי לחדר והכנתי תשעה ג'וינטים כמניין פרקי הספר...

התחלתי לקרוא ולא יכולתי להפסיק. עם אור הבוקר סיימתי.

פתאום התחשק לי מאוד להתחתן ולהקים בית יהודי. אם היו מביאים לי בחורה מתאימה, הייתי מתחתן איתה בן רגע!

בפרשת 'ויצא' חנן הזמין אותי שוב לצפות ביחד בשיעור של הרב גינזבורג.

מבלי להבין אמרתי לו:

"חנן, אין לי ציצית!"

חנן הביא לי ציצית רזרבית שהביא איתו מהארץ.

החל השיעור. הרב החל לדבר על כך שהרבי יסד מבצע תפילין וכעת אנחנו רוצים ליזום מבצע ציצית...

שנינו היינו בהלם.

בוקר אחד חשתי שאני רוצה לחזור לארץ. הגעתי לבית חב"ד כדי לספר על כך לחנן. ראיתי שהוא מתוח מעט.

"מה קרה?", שאלתי.

"נראה לי שלא טוב לך כבר להיות פה", אמר, "אני מציע שתחזור לארץ..."

הוא נתן לי לדבר עם הרב יהודה הרשקוביץ שבדיוק פתח ישיבה חדשה לחוזרים בתשובה בראשות הרב גינזבורג בנחלאות. הכל הסתדר להפליא.

סגירת מעגל בדרמסלה

כשהגעתי, חבריי קיבלו את פני בשדה התעופה. הם הבינו שחזרתי מוקדם מדי וחששו שאופיע עם שטריימל, אבל הסתפקתי בכובע גרב...

יאיר חברי אמר:

"הבנתי שהתחזקת, אבל באתי לבדוק עד כמה..."

היה לי ברור שהעולם הזה לא מדבר אלי, ואילו תורת הפנימיות של הרב גינזבורג מדברת אלי.

בתוך כמה ימים מהנחיתה הגעתי לישיבת 'תום ודעת' בנחלאות, כשאני מסנן בפלאפון כמעט את כל אנשי הקשר. לא עניתי לאף אחד במשך חודשיים, וכאשר הרגשתי יותר בטוח, חזרתי לקשרים בהדרגה. התחלתי להגיע עם תלמידי הישיבה לשיעורים של הרב. השיעור הראשון היה בכפר חב"ד. ישבתי במשך ארבע שעות פעור פה, למרות שלא הבנתי כמעט כלום. אחר כך הייתה התוועדות י"ט כסלו בלתי נשכחת ביצהר. לאט לאט נכנסתי לעניינים.

אחרי תקופת מה נכנסתי לשידוכים. לא חיכיתי יותר מדי עד שפגשתי את חנה-גאולה. באדר תשע"ג התארסנו, התחתנו בל"ג בעומר באותה שנה והצטרפנו לקהילת 'תורת חיים' בקרית משה בירושלים. התחלתי לעבוד בענייני ניהול ב'גל עיני', סיירת מטכ"ל של צבאות השם.

לפני פסח יצאנו לדרמסלה כדי לנהל שם את ליל הסדר ולהחזיק את המקום במשך תקופת הפעילות בקיץ. מי היה מאמין?....

על פי הספר "מעבר להרי החושך" מאת הרב דרור משה שאול ועודד מזרחי

˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜
סיפור זה הוא חלק מספר הולך ומתרקם בשם "אור חדש" שייצא בעזרת השם בהוצאת "גל עיני".
כל מי שמוכן לתרום להוצאת הספר סך אלף ש"ח או כפולותיו יזכה, כגודל תרומתו, להקדשה בספר, והעיקר – יזכה להיות שותף בספר המציג לראשונה את הרב יצחק גינזבורג שליט"א ומפעלו באור חדש ואמיתי. לתרומות צרו קשר: orchozer@gmail.