כל שבוע בקבלת שבת, אנחנו קוראים לציבור לבוא ולהשתחוות לה'.
"רוממו ה' אלוקינו והשתחוו להר קדשו", "השתחוו להדום רגליו".
ואנו מצפים להתגשמות הנבואה: "ובאו האובדים... והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים".
והנה, בשנה האחרונה, ב"ה, הדברים מתגשמים.
מאז תשעה באב תשפ"ד, המשטרה מאפשרת ליהודים להשתחוות על רצפת הר הבית – בצידו המזרחי.
ברגע שמגיעים לשביל המזרחי, הסמוך לכותל המזרחי של ההר, ניתן להשתטח על הרצפה בפישוט ידיים ורגליים – כפי שמבואר בחז"ל שזו באמת ההשתחוויה הרגילה – לזמן ממושך, ואין פוצה פה ומצפצף.
לענ"ד גם בהר הבית יש לשים משהו על הרצפה לחצוץ בין הפנים לקרקע, אולם יש שמתירים גם בלי זה.
על כל פנים – בצד המזרחי, שהוא בוודאות בתוך השטח המקורי של ההר.
במשך שנים רבות, המשטרה לא אפשרה זאת, ויהודי שרק היה מתכופף קצת בתוך ההר – היה מסתכן במעצר.
גם כיום, המשטרה אינה מאפשרת להשתחוות בכל שטח ההר אלא רק בצד המזרחי.
שבועות ספורים אחרי תשעה באב האחרון, נלקחתי לשיחת אזהרה ע"י קצין משטרה, אחרי שאני ואחד הילדים שלי השתחווינו – לא רק בצד המזרחי אלא גם בצד הצפוני והמערבי.
גם שני בנים גדולים שלי נלקחו לשיחת אזהרה ע"י קצין לפני כמה חודשים, בעלייה שעשינו לכבוד בר המצווה של הבן שלי – מאחר שהם שרו לכבודו בתוך שטח ההר.
ב"ה, השירה מתאפשרת כיום בכל שטח ההר, ואנחנו מקווים לראות בקרוב גם את ההשתחוויה מתאפשרת.
ובכלל – שנוכל להיכנס גם אל מקום המקדש, לחידוש העבודה ולבניין הבית, ושנזכה לטהרה מלאה מהרה.
אולם חשבתי שיהיה מעניין לספר על סוד קטן שלי, שלא גיליתי עד היום.
לפני למעלה מעשרים שנה – אני זכיתי להשתחוות בהר הבית, בפישוט ידיים ורגליים – פעמים רבות.
בשנת תשס"ג, הייתי עולה להר הבית כמעט כל בוקר, בשעה 7:30, אז ההר היה נפתח "למבקרים".
לרוב – אלו היו תיירים. יהודים מעטים מאוד היו מגיעים.
שלא כמו היום, שמתקיימת תפילה קבועה במניין בשעה זו – באותם הימים הייתי תמיד היחיד שמגיע עם פתיחת ההר.
לא היה איתי אף יהודי שבא לעלות.
מצד אחד – קצת עצוב. הייתי תוהה: איפה עם ישראל? למה אתם לא באים?
מצד שני – הייתי מודע לאחריות המוטלת על כתפיי. אני מייצג עכשיו את עם ישראל. אני דורש את ההר.
וגם הייתי יודע – עכשיו אני יכול להתבודד. לדבר עם ה'.
בקשות פרטיות שלי. ובקשות על עם ישראל. אבל רק בלב.
כי לא הייתי לגמרי לבד. ליוו אותי שוטר ממשטרת ישראל ואיש וואקף מוסלמי – המסתכלים עליי ובודקים שאני לא מתפלל. שהשפתיים שלי לא זזות.
הייתי עולה אל ההר, עושה סיבוב לא יותר מדי ארוך – ויוצא.
מדי פעם גם הייתי משנה את מסלול ההליכה שלי בהר.
הרבה מהמקומות שהייתי הולך בהם – לא מאפשרים ללכת בהם כיום.
הייתי הולך לפינה הדרומית־מערבית של ההר – יש שם עמודי שיש קדומים.
הייתי הולך לפינה הדרומית־מזרחית של ההר, מעל "אורוות שלמה".
בכלל, כשהייתי מדריך קבוצות והתאפשר לי ללכת לפינות, גם בצפון – הייתי מזכיר את מקומות שמירת הלווים, שהיו שומרים בפינות של הר הבית ושל העזרה, פרט לשמירה בשערים ובמקומות משמעותיים.
בשתי הזדמנויות עליתי על גג המבנה הצמוד לשער הרחמים.
פעם אחת עם קבוצה – שוטרים באו מהר ואמרו לנו לרדת.
אבל בדרך כלל, כשהתקרבתי למבנה שם, השוטרים היו בטוחים שאני תיכף חוזר – כי השביל המוליך לשם הוא ללא מוצא.
ובאמת, כשהייתי הולך לשם – או שהייתי חוזר מיד, או שהייתי יורד מהשביל, וממשיך ללכת צפונה ליד העצים לאורך החומה.
אז כשהייתי הולך על השביל הצמוד למבנה מצפון, השוטר והוואקף שליוו אותי – היו מחכים לרגע, ולא מלווים אותי עד הסוף.
וזו ההזדמנות שהייתי מנצל.
הייתי הולך עד סוף השביל, וממשיך עד החומה, אחרי המדרגות מהם ניתן לעלות למבנה.
אז היו רואים שאני לא עולה על המבנה.
אבל כשהייתי מגיע לחומה – הייתי פונה דרומה.
כן, יש שם שטח קטן, שמוסתר על ידי המבנה – ואין בו כלום. אין בו הרבה מקום.
אבל יש בו מקום לשכב על הרצפה ולהשתחוות לה'.
והייתי משתחווה.
לא להרבה זמן – כי ידעתי שאסור לי להיתפס.
ועוקבים אחרי – שוטר ואיש וואקף.
ובאמת, לא מעט פעמים, ברגע שהייתי נכנס לשם – הם פתאום היו מגיעים בזריזות לבדוק מה אני עושה שם.
אבל עד שהם היו מגיעים – כבר הייתי מספיק לקום, והם לא ראו שהשתחוויתי.
אולי יש מצלמות שראו, ואולי לא.
אבל אף פעם לא תפסו אותי שם...
בשנים האחרונות, בכלל לא מאפשרים ללכת בשביל הזה.
וגם לא בשביל הצפוני הסמוך לשערים הצפוניים של ההר.
אבל ההשתחוויות שהייתי עושה אז – בסתר, כבר יכולות להתבצע בגלוי.
יהודים רבים משתחווים לה' בהר הבית.
כבוד ה' הולך ומתגלה.
ואנחנו כבר יכולים לומר בקול – ולא רק בלחישה – את המילים:
"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", כפי שעושים בסיום כל ברכה בתפילת הציבור בהר הבית.
