בשורה חדשה - חלק ב'

תקציר מהשבוע שעבר:

לאחר שעמית חזר בתשובה והתגורר בנוקדים, השתתף עם אשתו במאבק על גוש קטיף. כאשר הבין שהמשחק מכור מראש ושאין כוונה אמיתית להיאבק, חש אכזבה ולא ידע להיכן לפנות. העולם הציוני-דתי נראה לו משועבד לחוקי המשחק של המדינה ואילו העולם החרדי, שכמעט לא נטל חלק במאבק, לא משך את לבו. הוא החל להיחלש בקיום מצוות ומצב רוחו היה ירוד. ואז הגיע בעצת חבר להתוועדות עם הרב יצחק גינזבורג בירושלים.

קומי אורי

חזרתי מההתוועדות לביתי בשתיים בלילה. הייתי עייף מאוד, אבל לא הייתי מסוגל להירדם. הרגשתי שמשהו עומד להשתנות בחיי. בבוקר אשתי ראתה אותי וחשבה שקמתי משנתי. סיפרתי לה שלא הייתי מסוגל להירדם כל הלילה לאחר השיעור עם הרב גינזבורג שהשאיר עלי רושם עצום. היא אמרה:

"אה, הרב יצחק גינזבורג. אתה יודע שקיבלתי לבת מצווה במתנה את הספר 'ברית הנישואין' שלו?"

לא ידעתי שיש לנו את הספר הזה.

היא חיפשה בבית עד שמצאה את הספר. מצאתי שם דיבורים שאינם מהעולם הזה. התחלתי לחפש את יתר ספרי הרב. השגתי את "קומי אורי" וכל העניין ההשקפתי החל להתבהר אצלי. הרגשתי שמצד אחד אנחנו לא יכולים להישאר בראש גלותי כשאנחנו נמצאים בארץ ישראל. אי אפשר להישאר בשטייטל הגלותי ורק לחכות שיום אחד יפול לנו המשיח מן השמיים. היה לי ברור, בניגוד להשקפה החרדית, שההשגחה העליונה כיוונה אותנו לארץ ישראל ואנחנו לא שונאים ח"ו את הציונים, אבל מצד שני אנחנו לא יכולים להיות משועבדים למדינה הציונית, לבתי המשפט הציוניים, לכנסת ולממשלה. נוכחתי שהשקפת הרב היא מאוד מדויקת, טהורה ושלמה מבחינה תורנית. הרגשתי שמחד אין כאן ויתור על פסיק אחד בתורה כהשקפת החרדים, ומאידך אי אפשר שלא להיווכח במהלך האלוקי של ההשגחה של שיבת ציון כפי שהדתיים הלאומיים טוענים.

אי אפשר להחזיק רק בתורה ולנתקה מהמציאות. כל האומר שאין לו אלא תורה, גם תורה אין לו. האם זה דבר של מה שבכך שפתאום אחרי אלפיים שנה רוב הישוב בארץ ישראל הוא יהודי?! זה ממש מגוחך וחילול השם, אבל מאידך לייחס למדינה שקמה קדושה מוחלטת וללכת אחרי המציאות בצורה עיוורת למרות שהרוח השלטת היא של כפירה בקב"ה, זה בלתי מתקבל על הדעת.

אצל הרב ראיתי שדווקא על ידי פנימיות התורה ניתן להבין איך הכל מתאחד, איך שהתורה והמציאות יכולות להתאחד. מי שלא מתבסס על פנימיות התורה, לא מסוגל לעשות חיבור כזה. בספר "קומי אורי" הרב מדבר על ג' הקליפות הטמאות ועל קליפת נוגה שהיא הצבא, כוחות הביטחון. זו קליפה שעלולה לרדת לטומאה כמו בגירוש, אך גם לעלות לקדושה כמו במלחמה כנגד המחבלים, תלוי איך משתמשים בצבא. פתאום ראיתי שאפשר לנתח את המציאות בכלים של תורה. בדרך כלל או שאתה נמצא בתורה בלבד או במציאות בלבד, ורק על ידי פנימיות התורה אתה יכול להגיע להשקפה הנכונה על ידי ניתוח פנימי ואמיתי של המציאות.

חבדניק בדרך של הרב

זה היה חידוש עצום מבחינתי. התחלתי לבוא לשיעורי הרב ולרכוש את יתר ספריו. נמניתי על הדוא"ל של איתיאל גלעדי שהתחיל אז לשלוח למנויים את שיעורי הרב באופן שוטף.

באותה עת היו לי פאות ארוכות וכיפה גדולה סרוגה. הרגשתי עם זה נוח כי ראיתי שיש לרב גם תלמידים כאלה, אבל אמרו לי שבחב"ד נראים אחרת. הרגשתי שאני רוצה להתקרב לחב"ד, אבל בדרך של הרב.

פעם, אחרי שיעור של הרב בישיבת "חורב" בירושלים, חזרתי מהופנט לביתי וחשבתי בלבי: "מה אוכל לעשות כדי לשמח את הרב? איזה דבר אעשה שהוא יראה וישמח?". שאלתי את איתיאל והוא אמר שאם אתלבש כמו חבדניק זה ישמח אותו. באתי לספר ירא שמיים וביקשתי ממנו לקצץ את הפאות. הוא היה בטוח שבכוונתי להוריד גם את הכיפה ושאל מזועזע:

"מה עובר עליך?! אשלח אותך לרב כדי שיחזק אותך..."

"לא", הרגעתי אותו, "אני פשוט עובר להופעה חב"דית..."

הוא נרגע וקיצץ את פאותיי.

השינוי לא התקבל כל כך בנוקדים מפני שהכירו אותי בהופעתי הקודמת, אבל כרגיל הזמן עשה את שלו.

הקב"ה משלם מראש

אמנם איני משוחח ישירות עם הרב, אבל אני חש בבירור בשיעורים, שהרב ממש עונה לי על כל שאלה שיש לי. זכורני שהרב אמר פעם ש"אם יש לך שאלה אמיתית, תבוא לשיעור ותקבל תשובה".

פעם לדוגמא עבדתי במכון פיזיותרפי בקרית ארבע והתלבטתי אם להישאר שם, ואז הרב אמר בשיעור שנערך אז, שיצחק ויעקב עולים מקרית ארבע לירושלים. קיבלתי תשובה ברורה...

פעם, כאשר התגוררנו בנוקדים, התלבטנו אם להעביר את ילדינו למוסדות הרב בירושלים. עניין ההסעות היה כלל לא פשוט. לא הייתה אפשרות לקבל ממועצת הגוש הסעה לירושלים, והאפשרות שנותרה הייתה לשלוח ארבעה ילדים באוטובוסים של "אגד". עשינו חשבון שרק ההסעות יעלו לנו מעל 1200 ש"ח בחודש, פרט לשכר הלימוד שהיה גבוה יותר. כל הסיפור יעלה לנו 3,000 ש"ח נוספים בחודש. רצינו מאוד לעשות זאת, אבל התלבטנו, כי פרט לסכום המשמעותי היה צורך שיסעו באוטובוס של 6 וחצי בבוקר, וישוטטו חצי שעה ברחובות ירושלים עד שיפתח התלמוד תורה או בית הספר בשמונה. זה חייב מסירות נפש גדולה מצד הילדים.

ואז נערך שיעור בכפר חב"ד בשבוע של פרשת "ראה". הרב דיבר על "לא תבשל גדי בחלב אמו" ואמר ווארט בלתי נשכח. גדי זה ילד, חינוך פשרני - חלב, ואילו חינוך ליראת שמיים - בשר. היה לי ברור שקיבלתי תשובה. לא הייתה לי בעיה לשכנע את אשתי שהייתה דלוקה יותר ממני להעביר את הילדים למוסדות הרב בירושלים.

התקשרתי למשה גנוט ורשמתי את הילדים מבלי שיהיה לי מושג איך נעמוד בזה. יומיים לאחר מכן קיבלתי מכתב מביטוח לאומי. אני ואשתי עצמאיים. הם הודיעו שעשו חשבון מחודש ויצא שהם חייבים לי 16 אלף ש"ח. עשיתי חשבון כמה יעלו לנו הנסיעות לשנה, ויצא לי 16 אלף ש"ח...

בתוך שבועיים נכנס כל הכסף לחשבון הבנק שלנו.

הילדים עמדו במשימה במסירות נפש. בהלוך חיכו עד לתחילת הלימודים, ובחזור הלכו ברגל, בשמש ובגשם, לגשר המיתרים. הבנות חיכו לאחיהן הגדול במשך שעה שלמה. אי אפשר לתאר את מסירותם.

לקראת סוף השנה התלבטנו אם נכון שנעבור לירושלים לקהילה של הרב. ואז שוב קיבלתי תשובה בשיעור שבו הרב דיבר על דיבוק חברים, שצריך להתוועד ולקבל זה מזה.

אשתי לא הסתפקה ברמז. היא אמרה שאנחנו נמצאים פה בקהילה בנוקדים עשר שנים, ובמקרה הזה צריך לשאול את הרב מפורשות.

שאלתי את הרב בדוא"ל והוא ענה שאכן אנו זקוקים לפחות לתקופה מסוימת להיות קשורים לחברים, להיות בתפילות ובקידושים בשבת ולהתחזק עם כולם, וכך עברנו לירושלים לקראת תחילת השנה הבאה.

יראה עצומה מהרב

למרות שקשרתי את חיי וחיי משפחתי עם הרב יצחק, לא העזתי להחליף עמו מילה אחת! יש לי ממש יראה עצומה מפניו. הדרת פניו גורמת לי שיתוק. כולם צוחקים כשאני אומר להם את זה. אני יודע שצריך להיות אצל הצדיק ביחידות, ובכל זאת אני פוחד פחד נורא מפגישה עמו, למרות שאני בכלל לא פחדן וביישן. במסגרת עבודתי כפיזיותרפיסט טיפלתי בצדיקים גדולים, רבנים גדולים ואדמו"רים. טיפלתי ברב מרדכי אליהו זצ"ל במשך שנתיים כמעט מדי יום. אני יכול לכתוב ספר שלם על מה שחוויתי אצלו. כמו כן טיפלתי באדמו"ר מבויאן, בראשי ישיבות ליטאים וגדולי תורה נוספים. הרגשתי יראה וכבוד גדול לרב אליהו ולשאר הצדיקים שבהם טיפלתי, ובכל זאת איני מסוגל לדבר עם הרב יצחק. הקשר היחיד שלי אתו הם המכתבים שאני שולח לאיתיאל בדוא"ל ומקבל ממנו תשובות.

אשתי אומרת לי פעמים רבות "אנחנו חייבים להיפגש עם הרב!", אבל אני פשוט לא מסוגל. אני חש שאם אכנס לחדר שהוא יהיה בו ואסגור את הדלת לא אוכל לחיות יותר... ככה אני מרגיש, אין מה לעשות...

מהבוקר עד הערב אני צמוד בתודעתי לתורת הרב. כל דברי התורה שלי על שולחן שבת מבוססים על דבריו. אם מבקשים ממני לומר דבר תורה, אני אומר את דברי תורתו ומשתדל להסבירם. חוץ מגמרא, שולחן ערוך ושאר הלימודים הבסיסיים, אני לומד רק את תורת הרב. לא מעניין אותי כלום חוץ ממנו.

תיקון לדוכן ההפוך

כיום אני עושה 'תיקון' להפיכת הדוכן של החבדניק בדיזינגוף בימי נעורי. אמנם אין לי דוכן, אבל אני מזכה את הרבים בהנחת תפילין וכן משתתף במבצעים חב"דיים נוספים כמו נטילת לולב בסוכות. בתוקף תפקידי כפיזיותרפיסט אני פוגש הרבה מטופלים. אם אני רואה מישהו שאינו חובש כיפה, ואני חש שהוא לא אנטי, אני אומר לו בתום הטיפול: "יש לי תפילין בתיק. בא לך להניח?"

עם בני יצאתי בסוכות לרחוב לזכות את הרבים בנענוע לולב. כל זה בהקשר החב"די הרגיל.

פרט לכך אני חבר בתנועת "דרך חיים" בראשות הרב ואחראי על הסניף הירושלמי. אנחנו מפיצים עלונים, סטיקרים, פליירים, חולצות וכל היתר. כל החמ"ל נמצא אצלי, אני פוקד אנשים ומשתתף בדיונים על המשך הפעילות.

אני משתדל להפיץ את תורת הרב בכל מקום. לכל שמחה אנחנו מביאים, פרט לצ'ק, גם ספר מתאים. לחתונה - "היין המשמח" וכדומה. אם יש דוא"ל מיוחד מאיתיאל שיכול לעניין רבים, אני שולח לרשימת התפוצה שלי. העיקר להפיץ כמה שיותר.

בחדר ההמתנה במכון שלנו יש דפי שיעורים של הרב, דף חודשי, עלון "גל עיני" וכל חומר קריאה אחר מתורת הרב.

אחרי כל הפעילויות, הפצת התורה זה ה'לחם והחמאה', זה הבסיס. מי שמתחבר לתורתו של הרב ממילא ימשיך לפעילות הציבורית. זו הדרך הנכונה לדעתי - מהפנים החוצה. קודם צריך לתקן את הפנימיות כמו שמופיע בפסוק הראשון בתורה: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". קודם כל צריך להתחבר לשמים, לרוחניות, ורק אז אפשר להגיע לפעילות בארץ. גם החיבור לתנועת "דרך חיים" יכול להיעשות רק לאחר החיבור לתורת הרב.

עוד בנוקדים מסרתי הרבה שיעורים מתורת הרב. כך למשל בליל שבת באו לביתי כמה בחורים שהתרחקו מדרך התורה והורידו את הכיפה, ולמדתי איתם את הספר עב הכרס "הנפש" מהדף הראשון עד לדף האחרון בעמקות במשך שנתיים. הם באו אחרי הסעודה וישבתי איתם עד אחת בלילה, ואחר כך הם המשיכו לבלות.

הוריהם היו אסירי תודה על השיעור הזה.

פעם אחד האבות חיבק ונישק אותי:

"אני לא יודע מה אתה עושה לבן שלי, אבל הוא הפך לבנאדם אחר".

"האם הוא חזר לשמור תורה ומצוות?", התעניינתי.

"עדיין לא, אבל הוא פורח וזורח. משהו טוב קורה לו בזכות השיעורים שלך".

נתתי בנוקדים גם שיעורים באמצע השבוע. בליל שבועות ביקשו ממני לתת שיעור וכמובן שמסרתי שיעור המבוסס על תורת הרב.

כאשר הרב מדבר על השקפתו, הוא לא פוסל במאומה יהודים עם השקפה אחרת. אדרבה יש לו אהבת ישראל עמוקה ואמיתית לכל יהודי. הוא יכול לצאת כנגד השקפה מסוימת, אבל זה בא עם אהבת ישראל גמורה. זה מאוד בולט אצלו.

למרות שהרב אינו מזדהה עם השקפת הראי"ה קוק, הוא יכול להביא איזו נקודה אצל הראי"ה שהיא מאה אחוז אמת טהורה. הוא לא פוחד מזה כלל וכך הוא נוהג עם השקפות אחרות ביהדות. הוא מזהה את הנקודה הטובה שבכל השקפה ומעודד להחזיק בה ולהתעצם עמה.

שיטת הפרצופים של הרב מלמדת אותך לראות שלכל דבר טוב יש מקום ויש יחסי גומלין בין החלקים השונים. זה מרגיל אותך לראות את המציאות על פי תורה.

מקימי מעפר דל

בחודש מנחם אב בשנת תשע"ד נערכה בריתו של בני בכפר חב"ד. זה היה מדהים. הרב נכנס לאולם של הברית, ניגש אלי, נישק אותי ואמר "מזל טוב", כאילו שאנחנו מכרים ותיקים ומדברים כל הזמן, למרות שעד הברית מעולם לא דיברנו ממש.

אחר כך הרב שאל אותי על שם התינוק, ופרטים על המשפחה שלי ושל אשתי, בהתעניינות אמיתית.

רציתי לכבד את איתיאל ב"עמידה לברכות", מי שמחזיק את התינוק בזמן הברכות וקריאת השם. איתיאל אמר לי, שעדיף שאקח מישהו מהמשפחה שלי שלא מניח תפילין, ואכבד אותו, אבל אומר לו שנהוג לעשות את זה עטור בתפילין....

כמובן שחשבתי מיד על אבי. ניגשתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה לכבדו ב"עמידה לברכות", אבל הוא צריך להניח תפילין. בהתחלה הוא סירב בגלל התפילין, אבל כשראה שאני מאוד רוצה, הסכים לבסוף. אמרי שכנר, האיש הטכני של הרב, נידב את התפילין שלו ואפילו הניח אותן לאבי שאין לו מושג איך עושים זאת.

כל בעלי המצלמות עטו על הרגע המיוחד.

כשאשתי ראתה את אבי עטור בתפילין היא התרגשה מאוד, ואמרה לכמה מחברותיה, כי היא חשה שהיום הרב ישיר את הניגון "מקימי מעפר דל".

היו ריקודים, היה שיעור יפהפה עם ניגונים, ושוב ריקודים, ברכת המזון, אבל אין "מקימי". אשתי שתמיד מרגישה שהיא משדרת על הגל של הרב, הרגישה אכזבה קלה. האולם התרוקן כמעט לחלוטין, ונותרו רק בני משפחתי והצוות של "גל עיני". הרב החל לצאת החוצה, ואז חזר לפתע, ניגש למיקרופון, והתחיל לשיר בליוויו המוזיקלי של עובד מוניס את "מקימי"!...

˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜
סיפור זה הוא חלק מספר הולך ומתרקם בשם "אור חדש" שייצא בעזרת השם בהוצאת "גל עיני".
כל מי שמוכן לתרום להוצאת הספר סך אלף ש"ח או כפולותיו יזכה, כגודל תרומתו, להקדשה בספר, והעיקר – יזכה להיות שותף בספר המציג לראשונה את הרב יצחק גינזבורג שליט"א ומפעלו באור חדש ואמיתי. לתרומות צרו קשר: orchozer@gmail.