שיר למעלות - חלק ב'

רפואה סינית וג'אז

המשכתי ללמוד רפואה סינית ולהתעניין ברוחניות מזרחית. פעם הלכתי לשיעור של גורו רוחני בתל אביב, שהיו בו למעלה ממאה איש. שאלתי את הגורו איזו שאלה. מישהי בשם בת שבע שמעה וראתה אותי. לילה לפני כן התפללה לבורא העולם שתמצא בן זוג לחיים. כעת קיבלה פלאש-בק וראתה את שנינו תחת החופה...

ביציאה מהשיעור דברתי עם מישהו שהכרתי, שהיה ידיד של בת שבע והגיע איתה לשיעור. דברתי איתו על כך שאני לומד רפואה סינית ואוהב ג'אז. היא התערבה ואמרה:

"גם אני לומדת רפואה סינית, והמוזיקה שאני הכי אוהבת היא ג'אז..."

התחלנו לדבר ונהיינו חברים. עברנו להתגורר ביחד בהוד השרון. באופן טבעי הייתי פחות אצל הורי.

פעם אחת בת שבע נסעה לאמה בצרפת. התקשרתי לאמי וביקשתי לבוא אליה לשבת.

"אשמח שתבוא", אמרה, "אבל הבעיה שאני נוסעת השבת לצפת".

"מה יש לך בצפת?!", התפלאתי.

"יש הילולה של האר"י הקדוש", סיפרה.

"האר"י הקדוש? שמעתי עליו".

זה נשמע לי מסתורי ומסקרן והחלטתי להצטרף אליה.

וכך, מעולם של חול נסעתי לעולם שכולו קודש.

החלטתי לשים כיפה לבנה סרוגה על הראש כדי לכבד את אמי. הגענו למלון ואחר כך הלכנו לציון של האריז"ל.

"בואי לא נתכנן תוכניות", ביקשתי, "נעשה כמו שעשיתי בהודו, נלך לאיפה שבא לנו, נהיה פתוחים". אמי הסכימה.

צעדנו וראינו קבוצת מטיילים. שמענו מהם שזה בית הכנסת של האריז"ל. פגשנו את הגבאי, וכך דבר אחד הוביל לדבר נוסף. ממש הרגשנו השגחה על כל צעד ושעל.

קצת לפני שבת, זקן אחד קרא לי להיכנס למקווה וטבלתי ממש בדקה האחרונה לפני שבת.

זו הייתה הפעם הראשונה שטבלתי במקווה.

בליל שבת נכנסתי לבית כנסת חב"ד עם שיער ארוך ומכנסי שרוואל. קידם אותי חסיד ואמר: "קוראים לי אברהם. רוצה ללמוד תניא?"

ישבתי איתו כעשרים דקות עד קבלת שבת ולמדנו דברים מאוד מעניינים.

ב"לכה דודי" החלו לרקוד ולהקיף את הבימה, בית כנסת עם מאות חסידים, שמח עד הגג.

למחרת היו לי שיחות עם חברותיה של אמי. אחת מהן נתנה לי טלפונים של שני רבנים מדריכים רוחניים שיוכלו לעזור לי בכל מיני לבטים שאני נתקל בהם כעת.

להיקרע מלבטים

בתחילת השבוע הגעתי ללימודי הרפואה הסינית בתל אביב. החברים שאלו:

"מה יש לך על הראש?"

"כיפה".

"מה פתאום?!", תמהו, "מאיפה זה הגיע?!"

"ביום ששי שמתי כיפה כדי לכבד את אמי והיא לא יורדת לי מהראש..."

עדיין לא החלטתי לחזור בתשובה, אבל היה לי ברור בנפש שאני לא מוריד את הכיפה.

בת שבע חזרה מביקורה בצרפת אצל אמה, הצביעה על הכיפה ושאלה:

"מה זה?!"

סיפרתי לה על השבת האחרונה עם אמי בצפת, ואיך שמתי כיפה וכל מה שקרה לי, והסברתי שאיני רוצה להורידה.

"בשבת הבאה אני רוצה לשמור שבת. את רוצה לשמור איתי?", שאלתי.

"בסדר", היא ענתה.

"יש לך פלטה?"

"כן".

התחלתי להיקרע מלבטים מה לעשות כעת. הבנתי שאני מתקדם במצוות ומאידך איך אוכל לחיות ביחד עם חברה?! היה לי ברור שזה לא שייך.

התקשרתי למדריכים הרוחניים שהמליצו לי עליהם. הם לא היו חבדניקים.

אחד מהם אמר: "אתה חבדניק, נכון?"

"לא, אני קצת מתעניין, קצת מתקרב", אמרתי.

"אתה לא יודע את זה עדיין", חייך אלי, "אבל אתה חבדניק..."

בסופה של השיחה ייעץ לי להיפגש עם המדריך השני.

נפגשתי עמו וגם הוא אמר לי: "אתה יכול ללכת לפה ולשם, בסוף תגיע לחב"ד כי יש לך נשמה של חבדניק".

באותו זמן אמי הציעה לי להצטרף אליה לשיעור של הרב גינזבורג בכפר חב"ד.

הרב דיבר על תפילת חנה. הוא ציטט קטע עם כמה פסוקים מספר שמואל והראה איך הכל קשור ומגובה בגימטריות, עשה אין סוף הקשרים בין הפסוקים, מלאכת מחשבת מדהימה.

כמובן שהיו הרבה דברים שלא הבנתי, אבל בגלל שמיעת שיעוריו הקודמים הבנתי לא מעט. ישבתי מוקסם. בסיום השיעור אמרתי לאמי:

"הרגשתי ששפכו עלי דלי מים, והם שטפו לי את הגוף וגם את תוך הגוף".

ראיתי יהודי קדוש ומרומם. הבנתי שיש כאן משהו בכלל לא פשוט.

המשכתי להתלבט: האם עלי לעזוב את הישיבה? האם לעזוב את בת שבע או להחליט שאנחנו חוזרים ביחד בתשובה ומתחתנים?

הייתי מאוד מבולבל.

פרק מיוחד בתנ"ך

הציעו לי ללכת לרב בן ציון המגיד, יהודי ירא שמיים שהייתה לו רוח הקודש וקיבל אנשים בתל אביב.

נכנסתי אליו בתורי. הוא ידע עלי דברים שרק אני יודע. פרסתי לפניו את כל הבעיה שאני עומד בפניה. כשעמדתי לצאת הוא אמר לי:

"תדע שיש לך פרק מיוחד בתנ"ך שהוא שלך!"

"איזה פרק?", התעניינתי.

"פרק קכ"א בתהילים".

יצאתי החוצה ופתחתי ספר תהילים לבדוק באיזה פרק מדובר.

זה היה שיר למעלות...

באותו זמן אמי ראתה שאני מתחזק וקנתה לי חת"ת (סידור עם חומש, תהילים ותניא). זה היה מונח בקופסא מהודרת ועשוי מעור ושמי היה מוטבע עליו. ספר עב כרס עם אלפי דפים דקים. התפעלתי, אבל ראיתי שיש דף אחד למעלה שחורג ויוצא החוצה.

"תחליפי את החת"ת", אמרתי לאמי, "אם כבר קנית משהו כל כך מהודר, שיהיה כמו שצריך!"

פתחתי את הספר באותו עמוד ומה אני רואה: מזמור קכ"א בתהילים - שיר המעלות...

כמעט התעלפתי והחלטתי להשאיר את החת"ת.

יום אחד חשתי שהגיעה נקודת ההכרעה. אמרתי לבת שבע:

"או שאת הולכת איתי בתשובה או שאנחנו נפרדים".

היא החליטה ללכת עם הקדוש ברוך הוא ואיתי.

אמרתי לה: "עכשיו אני לוקח תיק והולך לגור אצל אמי. אסור לנו לגור ביחד ואנחנו צריכים לשמור על איסור נגיעה עד החתונה. נוכל לדבר בטלפון ולהיפגש רק באופן הזה".

היא אמרה שאם אנחנו רוצים להתחזק, לא נוכל להישאר באותו מקום במרכז. צריך לעשות שינוי ולפתוח דף חדש והחלטנו לעבור לצפת.

ביום הולדתי הזמנתי את כל חבריי ובני משפחתי. בעיצומה של המסיבה אמרתי:

"יש לי משהו חשוב להודיע לכם. אני ובת שבע מתחתנים!"

חוט השני

ארגנו בזריזות חתונה מפוארת ויפהפיה בנר ראשון של חנוכה.

עשינו חתונה עם כשרות מהודרת למרות שכולם היו חילונים, חוץ מכמה חבדניקים מקומיים שרקדו עם דגלי משיח. הישיבה הייתה מעורבת, אבל היו מחיצות לריקודים נפרדים.

הרב גינזבורג הגיע לחתונה וערך התוועדות לפני החופה. לבשתי חולצה של הרבי וניגנו ארבע בבות כפי מנהג חב"ד. אחרי החופה עמדתי עם זיפים עטוף בציצית והתחלתי לדרוש בפני המשפחה והחברים הנדהמים על חנוכה, על המתייוונים, עולם החול מול עולם הקודש, על השמן שמאיר...

החברים לא הבינו מה קורה לי: "אתמול הייתי חילוני לגמרי, ופתאום אתה עושה הפרדה בריקודים, מגיע לחופתך רב חרדי, ואפילו אתה דורש..."

עברנו לצפת לשיכון חב"ד. הלכתי לכולל ואשתי למכון אלטע. זה היה שינוי מטורף.

אחרי שנה עברנו לכפר סבא וכעבור זמן קיבלתי טלפון מהרב דרור שאול, שליח חב"ד בדרמסלה, ששמע שאנחנו חבר'ה לעניין וביקש לגייס אותנו להיות שליחים שם לכמה חודשים. הוא הצליח להשפיע עלינו. תוך זמן קצר ארזנו הכל, מצאנו שוכרים במקומנו וטסנו להודו לחצי שנה. הגעתי למקום שבו עשיתי את כל הקורסים בעולם חוץ מיהדות כדי להעביר קורסים ביהדות. גולת הכותרת היה הקורס "תורת הנפש" שהחזיר אותי בתשובה.

במשך חמש שנים לא היו לנו ילדים וציפינו להם מאוד. ואז, ברוך השם, אשתי נפקדה בתאומים. זמן קצר לפני הלידה אבחנו אצלה רעלת הלידה והוחלט על ניתוח קיסרי.

אמי הייתה עמי בחדר המתנה ואמרה לי שרבי יוסף יצחק (הריי"צ) אומר שיש 70 פרקים בתהילים שכדאי לקרוא אותם למען לידה קלה.

התחלתי לקרוא את כל הפרקים הללו. כאשר הגעתי לפרק קכ"א, שיר למעלות, הייתה לי תחושה מיוחדת. אחרי שלושה פסוקים נפתחת הדלת של חדר יולדות. יצאה אחות ותינוק בידיה ושאלה:

"מי זה יובל מירסקי?"

"אני", עניתי.

היא הראתה לי את בתי הבכורה. לאחר מכן יצאה אחותה התאומה.

חשתי כי שיר למעלות עובר כחוט השני לאורך חיי וקושר אותם בקשר נפלא ונצחי.