ללכת בין ההפכים: הכל צפוי והרשות נתונה

מסופר על רבי דניאל פריש, מחבר הפירוש 'מתוק מדבש' ל'זוהר' הקדוש, שפעם התארח אצל משפחה בארצות הברית כאשר ניסה להשיג תרומות להדפסת ספריו הקדושים. בזמנו הפנוי באמריקה טרח על כתיבת פירושיו. יום אחד ישב עם ערימת דפים דקים וכתב פירוש בכתב ידו. לידו הונחה כוס מלאה במיץ תפוזים. נער מאותה משפחה התקרב אליו ביראת קודש, לראות איך הצדיק כותב את דבריו. ואז בטעות הפיל את הכוס המלאה. המיץ נשפך על ערימת הדפים, וקלקל את הכתוב ללא תקנה. עבודת קודש של כמה ימים ירדה לטמיון. הילד התייפח וגופו רעד מרוב צער. רבי דניאל אחז בידו ואמר לו ברכות: "מדוע אתה מצטער?! כאשר נברא העולם כל מה שהיה אמור לקרות היה ידוע מראש. היה ידוע שיהודי בשם דניאל פריש יכתוב ביום פלוני חידושי תורה כאלה, וכוס מיץ תפוזים תישפך על הדפים והכל יימחק. אין לך שום סיבה להצטער!", וכך הצליח להרגיעו, וגם ללמדו פרק באמונה.

נשיאת ההפכים העמוקה והיסודית ביותר באמונה היהודית היא בין הידיעה לבין הבחירה, בין כך שה' יודע מראש כל מה להיות בעתיד, לבין כך שלכל אדם יש בחירה חופשית גמורה בהווה אם לעשות כך או אחרת. ב'פרקי אבות' נאמר "הכל צפוי והרשות נתונה". זאת כמובן סתירה מוחלטת על פי היגיון שכלי, ונכתבו תלי תלים של הסברים עמוקים ליישב זאת.

למשל ניתן לומר לאדם שכל מה שאירע בעבר שייך לידיעה - כך רצה הקב"ה וצריך לקבל זאת באמונה גמורה, אבל לגבי העתיד הדברים תלויים בי אם לעשות כך או אחרת. זה לא מיישב את הפרדוכס, אבל נותן לאדם דרך לעבוד איתו.

היהודי צריך שני מהלכים הפוכים בנפש - האחד שהכל מהשם יתברך והכל לטובה - וזה נובע מהידיעה. ומאידך שעליו להתאמץ בכל רגע כדי ללכת בדרך הטובה, הן בהשתדלות והן בתפילה. להיות רגוע מעצם ההכרה בכך שתמיד הכל לטובה, יהיה מה שיהיה, ומאידך להיות דרוך כדי לעשות את הטוב ביותר שביכולתו. החיבור בין שני המהלכים הוא המתכון להצלחה המרבית.

בני האדם המאמינים שייכים יותר לצד של הידיעה, ואילו החופשיים שייכים לצד של הבחירה, של חירות האדם לבחור במה שירצה. גישה קיצונית לצד הידיעה - "הכל מַכְּתוּב " כלשון המוסלמים - עלולה לגרום לאדם לא להשקיע ולא להתאמץ, ממילא מה שנגזר נגזר. מאידך דגש יתר על הבחירה עלול להשכיח מהאדם את האמונה שהכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים.

חז"ל ניסחו זאת במשפט "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני". "אם אין אני לי מי לי" בפשטות אומר שהכל כביכול תלוי בי, ואם לא אפעל ואטרח, אף אחד לא יעזור לי, ואילו "וכשאני לעצמי מה אני" אומר להפך: 'מה אני ומה חיי?! באמת כוחי אפסי, כי הכל תלוי באמת בבורא שנותן לי חיים בכל רגע'.

התנועה הנכונה בין הידיעה לבחירה מביאה לשלמות האדם המאמין. מצד אחד האדם רגוע כי הכל בידו יתברך והכל ידוע מראש, ומאידך הכל תלוי ביגיעת האדם.

האדם המאמין צריך לנוע בין שתי התובנות ההפוכות הללו, ולשים בכל מצב דגש אחר. כאשר אין לאדם מה לעשות בנושא מסוים, בזמן מסוים, עליו לחיות בתודעת הידיעה ולקבל את המציאות באמונה שהכל לטובה. וכאשר הוא יכול לפעול - עליו לעשות את המאמץ המרבי, הן בתפלה והן בהשתדלות מעשית, והכל בשלוות הנפש.