"הילד איננו ואני אנה אני בא?! "

מכתב פתוח לציונות הדתית –

ולתושבי יהודה ושמרון

אינני יכול לשתוק עוד!

 ולא רק שאינני יכול, אינני מסוגל.  יתרה מזאת אסור לי. אסור לנו ואסור לכם לשתוק!.

זה מספר ימים שאני ועוד רבים מדירים שינה מענינו. מספר ימים שליבנו נשבר בקרבנו  והתיאבון התפוגג לו אי שם בצהרי יום ראשון בו התבשרנו שוב על שלושה ילדים שגילם אינו נושק אפילו ל-16 שנים, בני טובי הישובים. בנים למשפחות טובות ואוהבות עם וארץ. ילדים שקיבלו ומקבלים את מיטב החינוך התורני והערכי.

הם נחטפו למרתפי השב"כ ואיש אינו יודע מה עלה או עולה בגורלם. בדל המחשבה על היותם יושבים באותם חדרים חשוכים וארורים תלויים. קשורים. אזוקים. צורחים, מפלחת את ליבנו,  מסמרת את כל שערות גופנו. פוסט טראומה אם תרצו.

ואני אעצור כאן. מפני שניסיון העבר המר כל כך מלפני שלוש שנים {האמת שבעומקם של דברים נראה שעוד הרבה לפני כן} באירועי דומא, לימד ומלמד כי יש משכנינו, בשר מבשרנו ועמנו, שסולד בשימוש בטרמינולוגיה שכעת נשפכה לי בכאב על הדף.

באופן שלצערי לי אישית כל כך מתבקש: מרתף-חטיפה-גורל-עינויים וכו' יש גם מי שלא סולד, פשוט לא מאמין ויש אף כאלה שמסרבים להאמין. וזה שורף לי ולנו את הלב והנשמה. כי אנשים אחים אנחנו והדברים צריכים להיאמר ולזעוק. משהו רע חולה ומסוכן מתרחש כאן. שוב.

ימים שחורים באו עלינו בהם הצדק יש לגרדו היטב בכדי שיהיה נוכח. המערך המשפטי הפך רק לאפשרות, והממונים על מיצוי הדין נמצאים אלה שמפרים אותו בבוטות ואכזריות  דורכים ודורסים את הדמוקרטיה הגוססת זה מכבר.

בעוד שהסיפור האמתי הוא אינו קבוצת צעירים קיצונים מגודלי פאות מרסיסי גרפיטי, אלא על מציאות חדשה של עברייני חוק המנערים אבק מספר החוקים הספק יהודי ספק בריטי, ושולפים שיטות שלא שמעתם אוזן שמפעילה מדינה על אזרחיה ושלא לומר ילדיה, והכל ללא משפט וייצוג הוגן.

בישראל 2019 לא צריך שופט בכדי לתלוש מאדם את זכותו הבסיסית לחירות שלא לדבר על קבלת זכויות אחרות אנושיות ומשפטיות. 

בימים אלו נחשפים רסיסים מהזוועות אליהם נחשפו וחוו על בשרם ממש ובמלוא מובן המילה עצורי דומא.

חברנו, אחינו, בני יישובנו ומעל הכל בני עמנו ובאופן בלתי נתפס, מרתיח ומרגיז במקום לעצור לאלתר את הסיפור הזה ולקלף מעליו את השקר ולגדוע את העוול וחוסר הצדק, אנו עדים להתנהלות שחוזרת על עצמה באותה צורה בדיוק.

וגם הפעם התחושה היא שהציבור בוחר בשתיקה. שוב הנוער רץ לזעוק זעקותיו בכיכרות הערים והצמתים ופני גדולים וזקנים אין אנו רואים.

אני כותב כי אני מאמין. אני מאמין שאף על פי שהתמהמהנו ורבים שילמו מחירים, מחירים כבדים בגוף ונפש. נוער שלם הושלך לשוליים מדמם ומוקצה ואף גרוע מכך, הותר דמו.

בצקצוקי לשון מבית ומחוץ ותקשורת רעילה וממוקדת מטרה, הפך "לארגון טרור" "וסכנה קיומית", ושאר מילים דוקרות ושטופות מוח.

אני מאמין בבריאות הציבור הזה שלנו. מאמין שניתן, אפשר והכרחי לתקן, אני מאמין באמונה שלמה בנוער הזה שהציבור שלנו גידל וטיפח ועוד אני מאמין שרב כוחנו לשנות.

הבה נקמוץ אגרופנו ונכה על חטא, כשרה השעה לתשובה. זהו הזמן לפקיחת עינינו הטובות וליבנו הרחום לבירור.

אולי בירור נוקב, אולי בירור כואב עד העצם, של מי לנו ומי לצרנו. נאמנותנו לאן? ואפילו אפילו בין האמת לאמת לאמיתה.

לא פעם ובכמה מישורים אנו עדים שוב ושוב לכך שנוח לה למערכת, שלא לומר נעשה לה כהרגל לפגוע ואף להשתמש לרעה באוהביה נאמני ביתה, וכעת עלינו להביט אל המציאות נכוחה.

"האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה,.."

ואל נעשה שקר בנפשנו בניסיון לומר שמא יש כאן דיון פוליטי\השקפתי ולגיטימי שכל אחד יחזיק בדעתו. שהרי זהו שקר וכזב מפני שהדיון הוא דיון שורשי וקיומי שצורח מתוך מציאות עגומה וחולה עד מאוד המדרדרת אל תהום עמוקה. ומסכנת את כולנו.

לא נשתוק ונתפלג שוב לנוכח חוסר הצדק והתעללות נוראה לא נביע אמון עיוור במערכת שמבקשת לדרוס בכל מחיר את ילדנו. בכל מחיר ובכל האמצעים הכי שפלים ורחוקים מאמת ויושר שאפשר.

לא נתנער מהילדים האלה. לא שוב.

כי הילדים האלה הם של כולנו.

בנימה אישית יותר

אנוכי גדלתי בין אותם גבעות ששמרו ועיצבו את חיי ועולמי הפנימי והערכי  נשאתי ואני  נושא את השם נער גבעות באמונה ובגאווה גדולה על אף היותי כבן 29 כיום.

ואף שמחתי עד מאוד לתת דרור לפאותיי עת ידעתי כי דורות שלמים של יהודים החביאו והתביישו ביהדותם.

גדלתי בציבור שלימד אותי לחלום. לחלום על משמעות, לחלום על גאולה, לחלום על ירושלים הבנויה ועבודת כוהנים, לחלום על מציאות טובה יותר גם כאשר המציאות הנוכחית קשה ומוסתרת.

אינני תלמיד חכמים גם לא חבר כנסת. למעשה אני לא נושא בשום תואר מלבד היותי בן לעם ישראל שצמח וצומח גדל פה בארץ ישראל שמעבר לקו, בין רגביי אדמת הקודש הזו.

שואף בכל רגע במלוא ריאותיי את האוויר הארצישראלי. עמי ובתוכי גדלו ערכים שהציבו לי התמודדות וחזון לדרוש מעצמי יותר, ולסרב בכל תוקף לחיות רק בשביל עצמי בטיפוח ד' אמותיי בלבד, לגדוע מתוכי כל ניצני אדישות בכל הקשור להלך הדברים המתרחשים סביבי אם זה האנשים, המצבים, או המציאות.

אין אנו חייבים להסכים אנו בהחלט באים מעולם של בית מדרש שכל מהותו הוא לדון, להתברר ולחלוק. אך אנו כן חייבים להיות ערבים זה לזה בכל מחיר.

הכותב כואב וחותם

לכבודם ולשלומם של נוער נפלא

אלישוב הר- שלום