בע"ה י"ז אדר תשפ"א
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

מהלכות תרומות ומעשרות

מתוך שיעורו השבועי של הרב שמואל אליהו. כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לה' - לְךָ נְתַתִּים

  • הרב שמואל אליהו
  • א' שבט תשפ"א - 07:58 14/01/2021
גודל: א א א

וְשָׁלַחְתִּי אֶת־יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם

מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ

במקומות רבים אנחנו קוראים כי ה' מבטיח למשה שהוא מוציא את בני ישראל ממצרים ביד חזקה. כך כתוב בפרשת וארא "וְיָדְע֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י ה֔' בִּנְטֹתִ֥י אֶת־יָדִ֖י עַל־מִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֥י אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִתּוֹכָֽם", ובפרשת שמות במקומות רבים.

הנביא ישעיהו אומר שיד ה' פעלה דרך ידו של משה. "מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם" (ישעיה סג יב). לכן מדגישה התורה בכל עשר המכות שידו של משה פועלת את המכה. וזה פירוש דברי ה' למשה "רְאֵ֗ה כָּל־הַמֹּֽפְתִים֙ אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְיָדֶ֔ךָ וַעֲשִׂיתָ֖ם לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה".

זו הסיבה שבסנה ה' מלמד את משה את חשיבות היד שלו, גם בעת הצרעת וגם בעת הפיכת המטה לנחש והנחש למטה. "וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו ה֖' מַה־זֶּ֣ה בְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה: וַיֹּ֙אמֶר֙ הַשְׁלִיכֵ֣הוּ אַ֔רְצָה וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ אַ֖רְצָה וַיְהִ֣י לְנָחָ֑שׁ וַיָּ֥נָס מֹשֶׁ֖ה מִפָּנָֽיו: וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה שְׁלַח֙ יָֽדְךָ֔ וֶאֱחֹ֖ז בִּזְנָב֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיַּ֣חֲזֶק בּ֔וֹ וַיְהִ֥י לְמַטֶּ֖ה בְּכַפּֽוֹ". ובמכת הברד אנו רואים שמשה מבין את חשיבות כפיו, כשהוא עוצר את הברד בפרישת כפיים.

אֶצְבַּע אֱלֹקִים הִוא

את ההבנה הזו מבינים החרטומים במכת כינים, והם אומרים לפרעה שהמכות שבאות ביד משה הן מכות מיד אלוקים. "אֶצְבַּע אֱלֹקִים הִוא". פרעה מתעקש לחשוב שזו רק יד משה, ולא יד אלוקים. ובאמת משה הוא חרטום מוכשר שפועל על דעת עצמו בלבד.

המחשבה הזו חלחלה גם אלינו, ובני ישראל חושבים כך ליד ים סוף, מצד אחד מאמינים בה' וצועקים אליו ומצד שני כועסים על משה שהוציאם ממצרים. הם חושבים שזו פעולה אישית שלו ולא שליחות ה' (רמב"ן). כנגד המחשבה הזו אומרים משה ואהרן לעם ישראל "ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם ממצרים". לא אנחנו "ונחנו מה".

למרות זאת חוזרים בני ישראל ברפידים ושואלים "היש ה' בקרבנו אם אין?". בעקבות השאלה מופיע עמלק שבמלחמה איתו מתגלה לישראל שיד ה' פועלת בתוך יד משה "וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק". גם כיסא ה' בעולם מתגלה דרך מקום ישיבת משה "וִידֵ֤י מֹשֶׁה֙ כְּבֵדִ֔ים וַיִּקְחוּ־אֶ֛בֶן וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו". ודרכו מתנהלת המלחמה של ה' בעמלק: "וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ מִלְחָמָ֥ה לַה֖' בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר". ואמרו חכמינו "אין ה' שלם ואין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק".

ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן - כמו שנתן למשה

בפרשיות "קדש" "והיה כי יביאך" הכתובות בתפילין כתוב כי החובה להניח תפילין היא בגלל שה' הוציא את ישראל ממצרים ביד חזקה. "וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת ה֖' בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ ה֖' מִמִּצְרָֽיִם". כן חוזרת התורה ואומרת בפרשת "והיה כי יביאך" שנית "וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ ה֖' מִמִּצְרָֽיִם".

הקשר בין היד החזקה של ה' ליד שלנו היא בגלל שמטרת הנחת התפילין היא לעשות לנו מה שה' עשה למשה. לתת את כוחו בתוכנו. כך אומרת הגמרא שהתפילין הן עוז ה' שניתן לישראל. "וְאֵין 'עֻזּוֹ' אֶלָּא תְּפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים כט) 'ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן'. וּמִנַּיִן שֶׁהַתְּפִלִּין עֹז הֵם לְיִשְׂרָאֵל? דִּכְתִיב, (דברים כח) 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ'. וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר, אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ" (ברכות ו ע"א).

יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי - דרך ימין משה

לכן אנו מדגישים בשירת הים כי יד ה' היא העושה פלא. "יְמִֽינְךָ֣ ה֔' נֶאְדָּרִ֖י בַּכֹּ֑חַ יְמִֽינְךָ֥ ה֖' תִּרְעַ֥ץ אוֹיֵֽב". למרות שבפועל מה שבני ישראל ראו היא יד משה. "וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֘ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ ה֣'׀ אֶת־הַ֠יָּם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כָּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־ הַיָּ֖ם לֶחָרָבָ֑ה וַיִּבָּקְע֖וּ הַמָּֽיִם". הם רואים את כוח ה' שמתגלה דרך משה, ומאמינים בכוח הזה. "וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה֙' בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־ה֑' וַֽיַּאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽה֔' וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ".

מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנַנוּ יָדֶיךָ - גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂי צַדִּיקִים

על הכוח המופלא הזה שרים בני ישראל בשירת הים "מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנַנוּ יָדֶיךָ". כשבפועל הידיים שכוננו את בית המקדש הן הידיים של משה, של בצלאל ושל כל הגברים והנשים שעבדו וטוו את העיזים. באותה שעה של קריעת ים סוף בידי ה' דרך ידי משה, הם מבינים שגם המקדש ייבנה כך.

הגמרא אומרת שגילוי האלוקות הזה הוא גדול יותר מבריאת העולם. "דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא, גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂי צַדִּיקִים יוֹתֵר מִמַּעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, דְּאִלּוּ בְּמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּתִיב, (ישעיה מח) 'אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם', וְאִלּוּ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים כְּתִיב, (שמות טו) 'מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנַנוּ יָדֶיךָ'" (כתובות ה ע"א). הא למדת שהמקדש שנקרא מַעֲשֵׂי צַדִּיקִים, כונן על ידי ה' דכתיב מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנַנוּ יָדֶיךָ.

הלכות מעשרות

קדושת הארץ מתגלה רק כשעם ישראל בתוכה

גם קדושת ארץ ישראל שנבראה בששת ימי בראשית מתגלה דרך קדושת עם ישראל שיושב בארצו. כך אנחנו רואים בהלכות תרומות ומעשרות, הלכות חלה, הלכות שביעית וכד' שתלויות בכך שעם ישראל ישב כולו בארץ ישראל. שכאשר עם ישראל בגלות - קדושת הארץ לא מתגלה בשלמות ופירותיה לא ניתנים כמו בזמן שבניה עליה. כאשר עם ישראל חוזר לארצו, קדושת הארץ מתגלה גם בפירותיה שניתנים בעין יפה וגם בהלכות התלויות בארץ שחלות באופן מלא מהתורה, ומגלות את הקדושה הגדולה שנמצאת בה.

קדושת הארץ בפירותיה בזמן הגאולה

כך כותב הב"ח (רח) על קדושת הארץ המתגלה בעם ישראל בעת הגאולה. "קְדֻשַּׁת הָאָרֶץ הנִשְׁפַּעַת בָּהּ מִקְּדֻשַּׁת הָאֶרֶץ הָעֶלְיוֹנָה הִיא נִשְׁפַּעַת גַּם בְּפֵרוֹתֶיהָ שֶׁיּוֹנְקִים מִקְּדֻשַּׁת הַשְּׁכִינָה הַשּׁוֹכֶנֶת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". והקדושה הזו תלויה בעם ישראל "כִּי עַל כֵן הִזְהִיר וְאָמַר בַּסּוֹף פָּרַשְׂתָּ מַסָּעִי 'וָלֹא תְּטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שׁוֹכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שׁוֹכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. וְאָמַר אִם תְּטַמְּאוּ אֶת הָאָרֶץ - נִמְשַׁכְתָּ הַטֻּמְאָה גַּם בְּפֵרוֹתֶיהָ הַיּוֹנְקִים מִמֶּנָּה, וּכְבָר נִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה מִקֶּרֶב 'הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי שׁוֹכֵן בְּתוֹכָהּ' מַמָּשׁ בְּגוּף הָאָרֶץ, נִסְתַּלְּקָה מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה שֶׁטִּמֵּאתֶם אוֹתָהּ".

וממשיך ואומר כי גם בני ישראל מאבדים את הקדושה שלהם כשהם אוכלים מפירות הארץ שאין בהם שכינה "וְנִמְשַׁךְ מִזֶּה כִּי גַּם כֵּן אָנֹכִי מְסַלֵּק שְׁכִינָתִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי עַד עַתָּה 'הֵיכַל ה' הֵמָּה' הָיוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁהַשְּׁכִינָה הָיְתָה שׁוֹרָה בְּקִרְבָּם מַמָּשׁ. וְעַתָּה בְּאָכְלָם פֵּרוֹת הַיּוֹנְקִים מִטֻּמְאַת הָאָרֶץ - נִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה. כִּי כְּשֶׁהַטֻּמְאָה נִכְנֶסֶת עִם אֲכִילַת פֵּרוֹת בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יוֹצֵאת כְּנֶגְדָּהּ הַקְּדֻשָּׁה מִקֶּרֶב יִשְׂרָאֵל" (ב"ח או"ח רח).

טבל ונבילה - מאכילין אותו נבילה

חומרת אכילת אוכל לא מעושר היא גדולה יותר מאיסורים אחרים, ולכן אם חולה נוטה למות וחייב לאכול אוכל כלשהו, יאכילוהו נבלה ולא יאכילהו טבל. "תנו רבנן: מי שאחזו בולמוס - מאכילין אותו הקל הקל, טבל ונבילה - מאכילין אותו נבילה, טבל ושביעית - שביעית. טבל ותרומה - תנאי היא". כל המחלוקת בין התנאים היא כשאי אפשר לעשר את הטבל או שאין זמן או שאין מספיק אוכל. לדעת ת"ק מאכילים אותו טבל כי איסורו יותר קל, שאפשר לעשר אותו. ולדעת בן תימא יאכל תרומה ולא טבל, כי תרומה ראויה לכהן לאכילה (יומא פג ע"א). בזמן הזה שאיסור אכילת טבל הוא מדרבנן, עדיף שהחולה יאכל טבל שאיסורו מדרבנן בימינו ולא יאכל נבלה שאיסורה בימינו מהתורה.

אין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל, ובזמן שכל ישראל שם

על מעשרות בזמן הזה כותב הרמב"ם: "התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בלבד, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר 'כי תבואו' ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן, ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה. וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם, כתרומה" (הלכות תרומות ומעשרות פרק א' הל' כ"ו וכך פוסק השו"ע יו"ד שלא ב').

מה ירושת אבותיך בחידוש כל דברים הללו, אף ירושתך

יש אומרים שגם אם חלק מעם ישראל נמצא בארץ חוזרים לארץ ולפירותיה הקדושה הגדולה וחייבים במעשרות מהתורה. ולמדו כן מהגמרא (ערכין לב ע"ב) שאומרת: "מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע, מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה, אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה; ואומר: 'והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה', מקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך בחידוש כל דברים הללו, אף ירושתך בחידוש כל דברים הללו".

הגמרא דיברה על שביעית וכך גם בתרומות ומעשרות, אך לא בחלה שלשם חיובה מהתורה צריך שרוב ישראל יהיו בארץ ישראל. "דתניא: בבואכם אל הארץ - אי בבואכם, יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים? ת"ל: בבואכם - בביאת כולכם אמרתי, ולא בביאת מקצתכם, וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק" (כתובות כה ע"א).

הראב"ד פוסק שבימינו תרומות ומעשרות הן חיוב מהתורה. הרמ"א מביא את דעתו בשו"ע, ומסיים "אך לא נהגו כן". וכוונתו היא שלא נהגו בארץ ישראל שתרומות מעשרות מהתורה. שהרי בחו"ל לא נוהגים תרומות ומעשרות בכל מקרה, ובארץ ישראל נוהגים תרומות ומעשרות בכל מקרה מדרבנן.

בדורנו – קרובים לרוב העם שיושב בארצו

ההלכה הזו חשובה לא רק למי שאחזו בולמוס, אלא לכל אחד ואחד מאיתנו. ממנה למדנו שיש מדרגות יותר גדולות של השראת שכינה בארץ ישראל כשרוב עם ישראל יושב בתוך הארץ. בדור שלנו אנחנו קרובים לזה יותר מכל דור אחר מזמן חורבן בית ראשון.

בימינו מספר היהודים בעולם הוא 14.5 מיליון, ומספר היהודים בארץ ישראל הוא 6.9 מיליון. לפי זה יוצא שכאשר יהיו בארץ 7.25 מיליון יהודים רוב עם ישראל ישב בארץ ישראל, ויהיו תרומות ומעשרות מהתורה, וזה לא רחוק.

ממה מפרישים תרומות ומעשרות?

אין תורמין אלא מן היפה

כשמפרישים תרומות ומעשרות צריכים להפריש מן המשובח ביותר. כך כתוב בתורה: "כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לה' - לְךָ נְתַתִּים" (במדבר יח יב). והתרגום הוא "כֹּל טוֹב מְשַׁח וְכֹל טוֹב חֲמַר וְעִבּוּר רָאשֵׁיתהוֹן דִּי יִתְּנוּן קֻדַּם ה' לָךְ יֵהַבְתָּנוֹן". כל הטוב.

לא כמו שעשה קין שהביא מן הפחות שהיה לו. אלא כמו הבל שהביא "מבכורות צאנו ומחלביהן". כן אומר הנביא מלאכי (א ח) "וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע? וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע? הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת".

אמנם בימינו, שאין התרומות והמעשרות מהתורה, אין חובה להביא מהטוב והמשובח כיוון שהם הולכים לאבדון ולא לאכילה. כך כתב השו"ע: "אין תורמין אלא מן היפה. ונראה לי דהשתא דלאיבוד אזלא מפני הטומאה, אין להקפיד בכך; ומיהו במעשר הניתן ללוי ולעני, יש להקפיד" (יורה דעה שלא נב).

לא נותנים אחד מחמישים

מהסיבה הזו גם לא נותנים את השיעור שאמרו חכמים, תרומה גדולה אחד מחמישים וזהו תרומה - תרי ממאה. ובימינו נותנים כל שהוא, כי אין לכהן רווח ממנה (שו"ע שלא יט). אמנם בשאר התרומות שאדם נותן, כגון מעשר עני לעניים בשנים ג' ו' לשמיטה - צריך לתת מן המשובח. גם מעשר ראשון ללוי צריך להיות מהמשובח, וכך בכל דבר של מצווה צריך לקחת מהמשובח תחילה.

חיוב מעשר מפירות וירקות מהתורה

לדעת הרמב"ן רק יין ושמן חייבים במעשר מהתורה. "ופשוטו של מקרא כך הוא, שאפילו זיתים וענבים מעשר שלהם אינו מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר. ותהיה בזה נזהר, שכבר טעו בו מגדולי המחברים" (רמב"ן דברים פרק יד פסוק כב).

הרדב"ז בתשובותיו (ח"א תקסג) כותב שכל פירות שבעת המינים הם מהתורה (כדעת הראב"ד בשטה מקובצת ב"מ פח:). והרמב"ם פסק שכל פרי העץ חייב במעשרות מהתורה לעומת  ירקות שחייבים במעשר רק מדרבנן (עי' רמב"ם הלכות תרומות פ"ב הלכה א והלכה ו).

רוב הפוסקים פסקו שרק מעשר חיטים, ענבים וזיתים הם מהתורה (רש"י ברכות לו. שבת סח. בכורות לו. ראב"ד בהלכות מעשר פרק א הלכה ט). שאר פירות האילן וירקות הם מדרבנן (ראה המבי"ט ג סח, והחיד"א בברכי יוסף שלא ס"ק ד).

גבולות הארץ לעניין מעשרות

זאת הארץ לגבולותיה - נפקא מינא למצוות

הקב"ה אומר למשה רבנו ע"ה: "צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם בָּאִ֖ים אֶל־הָאָ֣רֶץ כְּנָ֑עַן זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּפֹּ֤ל לָכֶם֙ בְּֽנַחֲלָ֔ה אֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִגְבֻלֹתֶֽיהָ" (במדבר, לד, ב'). הסביר רש"י "לפי שהרבה מצוות נוהגות בארץ ואין נוהגות בחו"ל, הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותיה סביב. לומר לך, מן הגבולים ולפנים המצוות נוהגות". על זה כותב בעל "כפתור ופרח" כי יש נהר ששמו קוסמיא ליד צידון, ונקרא כך מפני שהוא חותך בין ארץ ישראל לחו"ל ש"קוסמייא" בערבית זה "חתך".

אילן על גבול חו"ל

מרן הרב אליהו זצוק"ל היה ממחיש לנו את קדושת הארץ על פי ההלכה שאומרת "אילן שעומד בחוצה לארץ ונופו נוטה לארץ, או עומד בארץ ונופו נוטה לחוצה לארץ הכל הולך אחר העיקר, היו מקצת שרשיו בארץ ומקצתן חוצה לארץ אפילו היה צחיח סלע מבדיל ביניהן הרי טבל וחולין מעורבין זה בזה" (רמב"ם תרומות פרק א הלכה כד). והיה אומר כי אם היו שני אילנות צמודים זה לזה, אחד מצד ארץ ישראל והשני מצד חו"ל, בראשון יש קדושת השכינה ופירותיו מעורבים עם קודש וחייב במעשר עם ברכה, והשני פירותיו חולין ומותרים באכילה בלי תרומות ומעשרות.

גבולות הארץ, ירושלים ובית המקדש - יתרחבו לעתיד לבוא

ואע"פ שהשני כולו חולין, עתיד הוא ליהפך לקדושה, שהרי אמרו חז"ל כי כשיבוא המשיח הקב"ה ייתן לנו גם את הקיני וקניזי והקדמוני, שהם עמון ומואב ואדום. גם גבולות ירושלים יתרחבו, בכדי שנוכל לאכול מעשר שני וקרבנות בתוך ירושלים. גם גבולות ביהמ"ק יתרחבו שהרי יש קרבנות שנאכלים רק בתוך ביהמ"ק, ולא יהיה מספיק מקום בגבולות בית המקדש כמו שהיה בימי בית ראשון ובית שני.

פירות מסביבות ארץ ישראל

לכן יש במקומות שהם סביבות ארץ ישראל גם קצת קדושה. כך כותב השו"ע "התרומות ומעשרות אינם נוהגים מן התורה אלא בארץ ישראל, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ונביאים התקינו שיהיו נוהגים אפילו בארץ שנער, מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכים ושבים שם. וחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגים אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב, מפני שהם סביבות לארץ ישראל". "סוריא, הקונה בה שדה חייבת בתרומות ומעשרות מדברי סופרים. ושאר הארצות, אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן" (שו"ע יו"ד שלא).

כותב רבי חיים סתהון בספרו "ארץ החיים" כי לא ראינו מעשרים ירקות ופירות שמביאים מעמן, ממצרים ומבבל, והביא את שו"ת רדב"ז שכתב: "ולא מיבעיא במקומות הרחוקים מא"י אלא אפילו סוריא ודמשק ומצרים, אם נהגו שלא לתת המתנות מניחים אותם על מנהגם דהא אפילו לענין תרומות ומעשרות דטבלי לא חזינן דמחו בהו, כ"ש במתנות (כהונה) דלא טבלי" (חלק ב סימן תרנט).

אין קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע ממעשר

גידולי גויים בארץ

כתוב במשנה (חלה פ"ב מ"א) "פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ - חייבים בחלה. יצאו מכאן לשם - ר' אליעזר מחייב ור' עקיבא פוטר". הסביר הר"ש משנה זו, שבזמן שבאו לארץ ישראל, התחייבו בחלה מיד בהיכנסם לארץ. בצקים של הגויים שמצאום נלושים ומוכנים חייבים בחלה כיוון שגמר מלאכתם ואפייתם נעשו על ידי ישראל. והטעם הוא כי אין לגוי שום קניין בארץ ישראל, וכל מה שגוי מגדל בארץ ישראל אפילו אם זה שטח שלו, נחשב של עם ישראל לעניין תרומות ומעשרות. ובלשונו: "עד שלא נכנסו לארץ - למפרע ירשו. דאמר רבי דוסתי בשם רבי שמואל בר נחמן: 'לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן' - אין כתיב כאן, אלא לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי - שכבר נתתי".

הקונה זיתים מגוי וכבשם - חייב מעשר בברכה

כן כתב החיד"א "זיתים הנלקחים מהעכו"ם בארץ ישראל וכובשים אותם ישראל בחומץ או במלח חייבות במעשר" (הרדב"ז בתשובה כתיבת יד סימן שני אלפים ק"ז. וכן כתב מהרח"ו זצ"ל בשער המצות פרשת וילך דף ס"ב ע"א). וחייב להפריש מהם תרומות ומעשרות עם ברכה, כיוון שגמר המלאכה היה בידי ישראל (עיין בשו"ע סי' שלא סעי' ד', ז', וכן לארץ החיים עמודים 210-207). אבל אם הגוי עשה גמר מלאכה, היינו בלשון חז"ל "מירוח", אין צורך לעשרם (ועיין לרמב"ם פ"א מהל' תרומות הלכה י- יא). והוא הדין בתורמוס שלא ניתן לאכילה שנקנה מגוי לפני גמר מלאכה, אם גמר מלאכה ביד ישראל - חייב במעשר עם ברכה.

אבל מי שלוקח שומשומין מן העכו"ם בארץ ישראל ועשה מהן שמן אינו חייב לעשר, וכן המנהג פשוט (ברכי יוסף יורה דעה סימן שלא ס"ק יח-כ). כי הם ראויים לאכילה גם קודם סחיטתן. גם מי שקנה ענבים מנוכרים ועשה מהם יין, חייב לעשר בלי ברכה. כיון שהנוכרים נוטעים אותם על דעת אכילה, והם ראויים לאכילה קודם עשייתם יין (עיין ארץ החיים 208-206).

מעשר מפירות הגינה

הפרשת תרומות ומעשרות להבא

אם מצויים בחצרו עצי פרי וירק, וחושש שמא ילדיו הקטנים יקטפו מהם ויאכלו ללא מעשר, אזי יכול להפריש להבא. דהיינו, ייקח למשל מהנענע חתיכה בידו ויאמר "הריני מוציא מעשר על נענע זה לכשייתלש".

ואם זה עץ פרי כגון אפרסקים או אגוזים, ייקח פרי תלוש ויאמר "הרי זה יהא מעשר על כל הפירות שבעצים אלו לכשייתלשו". וזאת בתנאי שהפירות הביאו שליש גידולם (עיין שו"ע יו"ד סי' של"א סעי' נ"ה, ועיין שם כיצד מפרישים מע"ש בירושלים).

קביעות במעשר מהגינה

אם יש לאדם עץ פרי הגדל בחצרו, ואוכל פרי אחד בחצר - פטור ממעשרות. שנאמר: "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת" (דברים כו, יג), הרי שהמצווה מהתורה חלה רק על הפירות שהגיעו לבית (ב"מ פח ע"א). כתב הרמב"ם (הל' מעשר פ"ד ה"ד): "וכן סוכות שעושין ביני כרמים וביני הגנות בימי הקיץ, אע"פ שדרין בהן כל ימי הקיץ ויש בהם ריחיים ותרנגולין - אינן קובעין למעשר".

אמנם אם אוכל יותר מפרי אחד, כיוון שזה בתוך חצר ביתו - חייב. וכן אם הניח מהפירות בכיסו הרי זה נחשב כקבע וחייב במעשרות.

סימן טוב

כל אדם צריך לעשות לעצמו סימן כשקונה פירות וירקות, שלא יכניסם למקרר עד שיפריש מהם תרו"מ, או שישים סימן על המקרר. ובגמרא "דאמר רב חנינא חוזאה חזקה הוא על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן" (עירובין לב ע"א).

סידור למי שאין לו סידור

יש שאומרים משם החזו"א ואחרונים שאם אדם אינו יודע כיצד להפריש תרו"מ, ייתן אחד ממאה ויאמר "אני מכוון כמו שכתוב בסידור פלוני ויהיה חשוב כאילו הפרשתי תרו"מ". ודבר זה מועיל בתנאי שיהיה לו סידור. וכל זה רק בשעת דחק. אבל לכתחילה צריך ללמוד את דרך המעשרות ולקרוא ולהבין מה שכתוב בסידור.

בצל שהצמיח עלים

הקונה בצל שגדל בארץ ישראל ורואה שצמחו בו עלים ירוקים, אם לא התכוון שיצמחו - לא חייב לעשר פעם נוספת. אבל מי שמגדל ירקות בתוך ביתו חייב לעשר אותם (עיין בירושלמי מעשרות פ"ה הלכה א').

הפרשת תרומות ומעשרות במחשבה

כתוב בתורה "ונחשב לכם תרומתכם". בשו"ע נפסקה הלכה: "המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר, או רוצה לומר מעשר ואמר תרומה - לא אמר כלום, עד שיהיו פיו וליבו שווים. הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום - הרי זה תרומה, שנאמר: ונחשב לכם תרומתכם". כלומר, מותר להוציא תרומה במחשבה ולא חייב לומר בפה, משא"כ שאר דברים שאדם צריך לומר בפיו (יו"ד סי' של"א סעיפים נ"ה נ"ו).

אורח שבא לחברו ביום חול ומגישים לו פירות, והוא אינו יודע אם פירות אלו מעושרים או לא, והוא מתבייש לשאול את המארח אם עישר או לא, מה יעשה?

מהדין, ברגע שהצלחת מוגשת לאדם, הרי כאילו הקנו לו אותה. ומעתה כל הירקות והפירות שבה שייכים לו. ועל כן יכול להפריש תרו"מ, ולא יאמר בפה שלא תהא לו אי נעימות עם בעה"ב, אלא יחשוב בלבד (עיין שו"ע יו"ד סי' של"א סעי' מ"ו). ויקצה מקום מסוים בצלחת לכך, ואחרי סיום אכילתו יגרום לכך שהשיריים שהם תרומה גדולה ותרומת מעשר יישמרו בקדושתן וברור שלא יאכלו אותם אחרים.

ויהי רצון שנזכה לראות את כל יושבי ארץ ישראל עליה. ונזכה לראות עין בעין את החזרת השכינה לציון ולכל מרחבי ארץ ישראל כולה. ונזכה לקיים את כל המצוות התלויות בארץ בהידור רב ובשמחת עולם. אמן ואמן.

 

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 16 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד