בע"ה ט"ו חשון תש"פ
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

שיבת ציון והלכות סליחות

סיכום שיעורו השבועי של הרב שמואל אליהו

  • הרב שמואל אליהו
  • ו' אלול תשע"ט - 10:56 06/09/2019
גודל: א א א

הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן

כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן

למה העלייה לארץ ישראל נקראת "שיבת ציון"? הרי העולים מגיעים לכל ארץ ישראל ולא רק לציון וירושלים. התשובה נמצאת בפסוק שבהפטרה: "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ, כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן" (ישעיהו נב ח). לפי הפסוק, הביטוי "שיבת ציון" לא מתאר את העלייה של היהודים לארץ ישראל, אלא את השיבה של ה' לציון. אלא ששיבתו של ה' לציון מביאה לשיבת העם לארץ ישראל כולה.

ציון וירושלים תחילה

אפשר גם לומר כי העלייה לארץ נקראת "שיבת ציון" מכוח העובדה שמה שמביא את העולים לארץ ישראל הם הקדושה והשמחה שנובעים מציון. כך אנו לומדים מהפסוק שאומר: "וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיהו נא יא). לכן כל יהודי שעולה לארץ ישראל מגיע לציון. תחילה הוא בא לציון ברינה ובשמחת עולם להיפגש עם ה' השב לציון, ורק אחר כך הוא מתיישב במקום שמצא לו בארץ ישראל.

אין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגליות

הקשר בין קיבוץ גלויות לבניין ירושלים הוא הדדי, כך אמרו חכמינו במדרש: "אמר רב שמואל בר נחמני: מסורת אגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגליות. ואם יאמר לך אדם שכבר נתקבצו הגליות ולא נבנית ירושלים אל תאמין, למה? שכך כתיב 'בונה ירושלים' ואח"כ 'נדחי ישראל יכנס'" (תנחומא נח פרק יא).

כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן

על הקצב ההדדי של בניין ירושלים וקיבוץ גלויות אנו קוראים בהפטרה כי הוא לא בחיפזון: "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן". ומדוע זה כך? "כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (ישעיה נב יב). רש"י מסביר את הקשר ביניהם במילים: "שני דברים שבסוף המקרא הזה מיישבין שני דברים שבראשו. כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ - מה טעם, כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' לנחותכם הדרך, ומי ששלוחו מקדים לפניו לנחותו הדרך אין יציאתו בחפזון. וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן - לפי שמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הולך מאחריכם לשמור אתכם מכל רודף וכו'" (רש"י שם).

בניין הדרגתי בירושלים

אפשר לראות את הנבואה הזאת מתגשמת בעלייה ההדרגתית של יהודים לארץ ישראל ובבניין המקביל ההדרגתי של ירושלים. הרמב"ן, שחי לפני כ-800 שנה, מתאר את ירושלים ריקה מיהודים כמעט לגמרי, הוא ראה בה רק שני צַבָּעִים יהודים. זה השלב שבו נאמר על ירושלים "אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית" (ישעיהו נא יז). האר"י הקדוש, שחי כמה מאות שנים אחריו בירושלים, בורח ממנה בגלל הקושי הזה. כך עושה גם תלמידו רבי חיים ויטאל. בתקופה ההיא היו בכל ארץ ישראל אולי אלפיים יהודים.

לפני 280 שנה, בתקופתו של אור החיים הקדוש, חיים בכל הארץ כבר 5,000 יהודים, בזכותם מצליח רבי חיים בן עטר להקים בירושלים ישיבה ולהתיישב בה. ואולם מרוב צרות הוא מצליח לשרוד בירושלים קצת פחות משנה: "שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ מִי יָנוּד לָךְ הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב מִי אֲנַחֲמֵךְ" (ישעיה נא יט). קשה, אבל יש כבר ישיבה בירושלים.

לפני 160 שנה מוכפל מספר היהודים בארץ ומגיע ל-10,000 יהודים. האור מתחיל להבקיע, בזכותם מעיזים יהודי ירושלים לצאת מהחומות ולבנות שכונות חדשות. מתקיימת בהם נבואת זכריה (ב) "פְּרָזוֹת֙ תֵּשֵׁ֣ב יְרוּשָׁלִַ֔ם מֵרֹ֥ב אָדָ֛ם וּבְהֵמָ֖ה בְּתוֹכָֽהּ: וַאֲנִ֤י אֶֽהְיֶה־לָּהּ֙ נְאֻם־ה֔' ח֥וֹמַת אֵ֖שׁ סָבִ֑יב וּלְכָב֖וֹד אֶהְיֶ֥ה בְתוֹכָֽהּ". בזכות השמירה האלוקית הזו גדלה ירושלים פי שלושה בתוך 20 שנה.

העלייה לא נעצרת, ויחד איתה ממשיך בניינה של ירושלים. במלחמת העולם הראשונה מסולקים הטורקים מארץ ישראל ונכנסים אליה האנגלים שהצהירו את הצהרת בלפור ומאפשרים יותר מהטורקים ליהודים לעלות ולהתיישב בארץ. עשרות אלפי יהודים עולים לארץ ומספר היהודים בירושלים מגיע לשיא חדש של 15,000 יהודים. אין ספק שזה שיא של כל הזמנים מאז חורבן בית שני.

אחרי כ-30 שנות מנדט בריטי מגיעים היהודים בשנת תש"ח למספר דמיוני של 650,000 יהודים בארץ ישראל ו-100,000 יהודים בירושלים. עד שנת תשכ"ז עולים יהודים רבים לירושלים, ובתוך פחות מ-20 שנה מגיע מספר היהודים בארץ ליותר משני מיליון, ומספר היהודים בירושלים מוכפל ל-200,000. בשנה זו שוחרר החצי המזרחי של ירושלים, כולל הר הבית.

מאז ועד היום גדל מספר היהודים החיים בארץ ישראל ובירושלים פי שלושה. בארץ חיים למעלה משישה וחצי מיליון יהודים, ובירושלים למעלה מ-560,000 יהודים. אנו זוכים לראות עין בעין איך ירושלים נבנית קמעה קמעה במקביל לעליית יהודים לארץ ישראל. ממש כמו שהתנבא ישעיהו בהפטרה זו: "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (ישעיה נב יב).

עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן

הביטחון כי ה' יקיים את דברו עלול להרפות את ידינו להשליך את העבודה על ה', בחינת "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". אנו עלולים לשכוח שאותה הנהגה הייתה ייחודית לעם שיצא ממצרים ולא היה לו כוח להילחם. "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". היום איננו בדור ההוא. אנחנו דומים יותר לדור של הנכנסים לארץ שנלחמים בסיחון ובעוג, במדיין ובשבעת עמי כנען. בדור שלנו אנו לובשים אומץ ועוז, נלחמים וכובשים את הארץ, עולים ובונים ומיישבים את ארץ ישראל, וירושלים במרכזה. ממש כמו שאומר הנביא: "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ, כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא: הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן" (ישעיהו נב א. את הפסוקים החשובים הללו תיקן לנו רבי שלמה הלוי אלקבץ לומר בכל קבלת שבת כדי שיוטמעו בתוכנו).

אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג כִּי הוּא יִשְׁאַג

על העוז הזה מדבר גם הנביא הושע ואומר: "אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג כִּי הוּא יִשְׁאַג וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם: יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר מִמִּצְרַיִם וּכְיוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהוֹשַׁבְתִּים עַל בָּתֵּיהֶם נְאֻם ה'" (הושע יא י). על זה אומר יְהוּדָה בֶן תֵּימָא: "הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם". כשרואים את כל התהליך המופלא הזה שמתקיים בדיוק כמו שחזו לנו הנביאים, אנו מבינים שיד ה' עשתה את הכול. "לָכֵן יֵדַע עַמִּי שְׁמִי, לָכֵן בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אֲנִי הוּא הַמְדַבֵּר הִנֵּנִי" (ישעיה נב ו). והיא גם תמשיך ותעשה עד גמירא.

 

מהלכות סליחות

שליח ציבור לסליחות

שיהא לבו שלם בתפלה

המשנה במסכת תענית (טו ע"א) אומרת שבעת תפילת ציבור "מורידין לפני התיבה זקן ורגיל ויש לו בנים, וביתו ריקם, כדי שיהא לבו שלם בתפלה". הגמרא מוסיפה (טז ע"א): "תנו רבנן: עמדו בתפלה, אף על פי שיש שם זקן וחכם - אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל. (איזהו רגיל?) רבי יהודה אומר: מטופל (יש לו ילדים) ואין לו (ממון), ויש לו יגיעה בשדה, וביתו ריקם, ופרקו נאה, ושפל ברך, ומרוצה לעם, ויש לו נעימה, וקולו ערב, ובקי לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במדרש בהלכות ובאגדות, ובקי בכל הברכות כולן".

לקרות מקירות לבו עליהן

על המילים "ביתו ריקם" פירש רש"י ש"אין לו במה להתפרנס, שלבו דואג עליו, והוא צריך לקרות מקירות לבו עליהן". הרמב"ם פירש "ולא יהיה בבניו ובבני ביתו וכל קרוביו והנלוים עליו בעל עבירה אלא יהיה ביתו ריקן מן העבירות, ולא יצא עליו שם רע בילדותו, שפל ברך, ומרוצה לעם, ויש לו נעימה וקולו ערב, ואם היה זקן עם כל המדות האלו הרי זה מפואר, ואם אינו זקן הואיל ויש בו כל המדות האלו יתפלל" (הלכות תעניות פרק ד הלכה ד. שו"ע סימן נג ס"ע ד. בהלכות תפילה. ובסימן תקעט ס"ע א' בתפילות בימים מיוחדים).

מי שנתמלא זקנו, מפני כבוד הציבור

עוד כתוב בשו"ע: "אין ממנין (באופן קבוע) אלא מי שנתמלא זקנו, מפני כבוד הציבור" (נג ו). ו"אין ממנין מי שקורא לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן" (נג יב). "ודע עוד דהוא הדין לכל מי שאינו יכול להוציא האותיות כתיקונן" (משנה ברורה נג ס"ק לז). אמנם אם על ידי טורח יכול להוציא האותיות כתקנן - מותר למנותו באופן חד פעמי, אבל אסור למנותו "בקבע פן יזדמן מחר אחר טוב ממנו. רק לפעם זה מותר להורידו, בדליכא ראוי כמותו" (משנה ברורה נג ס"ק לח).

כמו כן אין להוריד לפני התיבה "פוחח, והוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים" (יג). ובמקום שנהגו ללכת עם חולצה קצרה מכובדת - יכול לרדת לפני התיבה בלי שום כיסוי מעליה. וכתב הרמ"א: "ושליח ציבור שהוא שוחט ובודק לא יתפלל בבגדים הצואין ומסריחין, ואם אינו רוצה להחליף בגדיו בשעת התפלה ולהתפלל - מעבירין אותו. ושליח ציבור המנבל פיו או שמרנן בשירי הנכרים ממחין בידו שלא לעשות כן, ואם אינו שומע - מעבירין אותו" (כה).

שליח ציבור שמאריך בתפילה

עוד כתב השולחן ערוך: "שליח ציבור שמאריך בתפלתו כדי שישמעו קולו ערב, אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה להשם יתברך בנעימה, תבא עליו ברכה. והוא שיתפלל בכובד ראש ועומד באימה וביראה. אבל אם מכוין להשמיע קולו, ושמח בקולו, הרי זה מגונה. ומכל מקום כל שמאריך בתפלתו - לא טוב עושה מפני טורח הצבור" (שו"ע נג יא).

היותר הגון והיותר גדול בתורה ומעשים שאפשר למצוא

וכתב הרמ"א: "וידקדקו לחזור אחר שליח צבור היותר הגון והיותר גדול בתורה ומעשים שאפשר למצוא, שיתפלל סליחות וימים נוראים; ושיהא בן שלשים שנים, גם שיהא נשוי. מיהו כל ישראל כשרים הם, רק שיהיה מרוצה לקהל; אבל אם מתפלל בחזקה, אין עונין אחריו אמן. וכן צריך שיוציא כל אדם בתפלתו; ואם יהיה לו שונא ומכוין שלא להוציאו, גם אוהביו אינם יוצאים בתפלתו" (שו"ע תקפא א).

והטעם הוא כי צריך לומר את הסליחות בלשון תפילה ותחנונים: ו"צריך לאומרם בנחת ובמתון ובכוונה, ואסור להזכיר י"ג מדות שלא בכוונה". ו"מה שנהגו קצת לומר 'ענינו אבינו' וכו', 'עשה למען שמך' וכו' במהירות גדול, יש לבטל מנהגם" (ברכי יוסף תקפא ס"ק ד-ה). לכן צריך שליח ציבור ירא שמים ביותר.

מנהיג ציבור המבקש להיות שליח ציבור

הב"ח הביא את דברי המרדכי בפרק קמא בתענית שהביא תוספתא "דמשמע מינה דאדם שהוא עוסק בצרכי צבור וניחֵם להם בשום צער שהצילם, ראוי גם כן להתמנות על מעשה רבים. ומכאן נהגו להעביר לפני התיבה בראש השנה ויום הכפורים פרנסים המנהיגים המגינים על הדור שלהם. ובירושלמי פריך (הקשה) מכיון שהוא מתמנה על הצבור הוא מתפלל ונענה? בתמיה. ומשני (ותירץ) מכיון שהוא מתמנה על הצבור ונמצא נאמן הרי הוא מצלי ומתעני (מתפלל ונענה). כלומר בעינן שיהא פרנס נאמן" (והביאו דרכי משה תקפא ס"ק ב, מגן אברהם ס"ק ו).

ממשיך הב"ח וכותב כי צריך מאוד להיזהר עם ההלכה הזאת. "ובדור הזה בעונותינו כל אחד עושה עצמו 'יחיד' להיות שליח צבור בראש השנה וביום הכפורים אף שלא נמצא נאמן, ואינו זקן ולא רגיל ולא מרוצה לעם. ולא די זה הצער לבד אלא באים על ידי כך לידי מריבה ושנאה. ולא השגיחו כי לא אמרו רז"ל אלא בפרנסים הנאמנים המגינים על הדור שלהם. ועם כל זה צריך שיהא מרוצה ומקובל לכל הקהל כמו שכתב מהר"ם בתשובה" (ב"ח סימן תרי"ט). "וכדי לתקן פרצה זו ראוי שלא יתפלל שום אדם בראש השנה ויום הכפורים זולתי השליח צבור הרגיל הקבוע לכל ימות השנה, ובפרט באותן הקהילות הקטנות ראוי לבטל מנהג זה לגמרי" (כה"ח תקפא ס"ק לו).

תפילת אדם טהור מכפרת על העולם כולו

ובזוהר כתוב כי שליח ציבור המתפלל הוא כמו הכהן הגדול שבא להתפלל על עם ישראל: "רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי אַבָּא הֲווֹ יַתְבֵי. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, חֲמֵינָא לְאַבָּא בְּיוֹמֵי דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, דְּלָא בָּעֵי לְמִשְׁמַע צְלוֹתָא מִכָּל בַּר נָשׁ, אֶלָּא אִי קָאִים עָלֵיהּ תְּלָתָא יוֹמִין קוֹדֶם, לְדַכְּאָה לֵיהּ. דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה אָמַר הָכִי, בִּצְלוֹתָא דְּהַאי בַּר נָשׁ דַּאֲנָא מַדְכֵּינָא, אִתְכְּפָר עָלְמָא. וְכָל שֶׁכֵּן בִּתְקִיעָה דְּשׁוֹפָר, דְּלָא מְקַבֵּל תְּקִיעָתָא דְּבַּר נָשׁ דְּלָאו אִיהוּ חַכִּים לְמִתְקַע בְּרָזָא דִּתְקִיעָה" (זוהר ויקרא דף יח.).

רבי אלעזר ורבי אבא היו יושבים, ואמר רבי אלעזר ראיתי את רבי שמעון בימי ראש השנה ויום הכיפורים שלא היה רוצה לשמוע תפילה מכל אחד, אלא אם היה עומד על שליח הציבור שלושה ימים קודם ראש השנה ויום הכיפורים לטהר אותו. שרבי שמעון היה אומר כי בתפילה של האדם הטהור - מתכפר כל העולם, וכל שכן בתקיעת השופר, שלא מתקבלת התקיעה אלא מאדם שהוא חכם להבין את סוד התקיעה.

וכתב השל"ה: "הרי רשב"י לא רצה לשמוע התפלה משום אדם בבית הכנסת בראש השנה ויום הכפורים אלא אם כן היה בוחן אותו שלשה ימים קודם יום טוב שהיה בודק אותו אם הוא הגון להתפלל הן מחמת מעשיו הן מחמת ידיעת הכוונה, וזהו שאמר אֶלָּא אִי קָאִים עָלֵיהּ וכו' פירוש עמד עליו וידע ענינו, ועל כן צריך להיות השליח צבור או התוקע בעל תשובה גמור וגם ילמוד התפלה וכוונת התקיעות ביותר" (של"ה דף רי"ד ע"א והביאו כה"ח בהלכות סליחות סימן תקפא ס"ק טל).

אנשי אמונה אבדו?

על כן חשוב מאוד בימים אלו לעבוד על טהרת הלב וטהרת המעשה. ולא שליח ציבור בלבד, אלא כל אחד ואחד. כך כותב הרמב"ם: "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד - הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת - הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר 'וצדיק יסוד עולם' זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו. ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום" (הלכות תשובה פרק ג הלכה ד).

על כן אנו מתחילים כל סליחות בתפילה שאומרים בה כי אבדו "אנשי אמונה" ואבדו ה"באים בכוח מעשיהם" אבדו גם ה"גבורים לעמוד בפרץ" וגם אלה שרק "דוחים את הגזרות" וכו'. ואע"פ שבוודאי לא פחת כל דור מל"ו צדיקים אנו אומרים תחינה זו להזכיר לנו שהאחריות היא על כתפינו.

סליחות – כל אחד יכול

בין ברכה שאינה צריכה לתפילת נדבה

על ברכה לבטלה נאמר: "כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן" (שו"ע רטו ד). ולכן אם אדם מתפלל תפילת י"ח בטעות - צריך להפסיק אפילו באמצע התפילה. אבל אם אדם מתפלל תפילת י"ח בנדבה יכול לברך בה את כל הברכות והן לא ברכות לבטלה ולא ברכות שאינן צריכות (שו"ע קז).

כן כתב במגן אברהם (קפח ס"ק יא) שיכול כל אדם לומר תהילים בשם ה' ויכול לומר תפילות בשם ה' "דאומרים כל היום תחינות שיש בהן הזכרת שמות" וכן כתב באשל אברהם (סימן רט) "שהרי מותר לומר הזכרות כמה שירצה כל שיש בזה סגנון איזה מאמר מספור או הודאה להשי"ת או בקשה, מה שאין כן בברכה יש קפידא שלא תהיה לבטלה", כי כל ברכה צריכה לחול על דבר שהוא עכשיו לפנינו.

הבחנה בהזכרת שמות כאשר מתכוון להתחייב בברכה

לעומתו כתב הרמ"א (קפ"ח ז') כי מי שטעה ולא הזכיר "יעלה ויבוא" בראש חודש בברכת המזון לא חוזר לומר יעלה ויבא ב"הרחמן" שכך כתב: "ואפשר דמכל מקום יש לאמרו בתוך שאר 'הרחמן' כמו שנתבאר לעיל גבי על הנסים, ואולי יש לחלק כי ביעלה ויבא יש בו הזכרת שמות ואין לאומרו לבטלה. כן נראה לי וכן נוהגין".

ושאל המגן אברהם: ומה בכך שיאמר "יעלה ויבא" ב"הרחמן"? למה היא שונה מכל התחינות והבקשות שיש בהן שם ה' ואומרים אותן? ותירץ בביאור הלכה (על משנה ברורה שם ד"ה ואין לאומרה) "דשאני 'יעלה ויבא' שכוונתו לצאת באמירתו ידי חיוב ברכה על כן גרע ויש בו חשש ברכה לבטלה" (וכן הוא בחוות דעת יו"ד ק"י, בית הספק סק"כ, ובערוך השלחן חאו"ח סי' קפ"ח סעי' י"ז. ובשו"ת בצל החכמה חלק ד סימן נב).

יחד שבטי ישראל

לפי זה מותר לומר סליחות גם למי שלא נהג בכך. ויכולים אשכנזים להתפלל סליחות עם ספרדים, ויכולים ספרדים להתפלל עם תימנים ואשכנזים, ואין בזה שום חשש של ברכה לבטלה או הזכרת שם לשווא, כי עושה זאת לשם תפילה ותחינה ובקשת סליחה. כמו כן מותר לחזן שכבר אמר סליחות להיות שליח ציבור לאמירת סליחות בציבור שאין להם שליח ציבור. ואין בזה ברכה או הזכרת שם לבטלה (שו"ת בצל החכמה חלק ד סימן נב).

וכך היה מנהגו של האר"י ז"ל, שמצד מנהגו היה אשכנזי, אבל היה אומר סליחות עם הספרדים מראש חודש אלול מילה במילה עם החזן. ואין בכך שום חשש ברכה לבטלה או הזכרת ה' שאינה צריכה.

ללמוד או לשיר שירים עם שם ה'

לפי זה נראה שמותר לשיר שירים שיש בהם הזכרת שם ה' וכד', וכך באמת נוהגים הספרדים, אבל האשכנזים נזהרים בשירים מטעם מה שכתוב בשו"ע (או"ח סי' ה'), "יכוון בברכות פירוש המילות וכשיזכיר השם יכוון פירוש קריאתו". ולאו דווקא בהזכרת השם בברכות, אלא הוא הדין בכל תפילה ותחינה. ובחיי אדם כתב "ויירא ויזדעזע אבריו בשעה שמזכיר השם וכו'" (חיי אדם כלל ה' סי' א'. כף החיים סי' ה' סק"א). ולפי שלא כל אדם זוכה להכין לבו לכך, לא מזכירים שם ה' אלא בתפילות ופסוקים וכד', אבל לא בשירים. ולכן ספרדים לא נוהגים לומר את שם ה' בלימוד, אבל בשירים נזהרים ואומרים אותו ביראה ובאהבה. ואשכנזים לא מזכירים שם ה' בשירים, אבל בתחינות ובקשות מזכירים.

ברכות השחר לפני סליחות

מחלוקת הראשונים

הבית יוסף (מו) מביא מחלוקת ראשונים בין האגור לבין הראב"ד. הראב"ד סובר שצריך לברך ברכות התורה לפני שמתפללים, כיוון שמזכירים בתפילה פסוקים מהתורה ומהנביאים. לעומתו סובר האגור כי לא חייבים לומר ברכות התורה לפני שמתפללים, כיוון שגם הפסוקים שמזכירים "אינו אומר אותם דרך לימוד אלא דרך בקשה וריצוי". ובספר ארחות חיים פסק כראב"ד וכתב "בעשרת ימי תשובה כשקמים קודם היום לסליחות כך מנהגינו לברך ברכת התורה ולשנות הלכה אחת ממשנת 'איזהו מקומן' או ממשניות אחרות ואח"כ תהלה לדוד כי הכתובים תורה הם, והם בכלל מה שאמרו (ברכות יא ע"ב) 'למקרא צריך לברך'".

בשולחן ערוך (מו ט) פסק כמו הראב"ד שצריך לברך ברכות התורה לפני סליחות. והרמ"א כתב בתחילה כי המנהג הוא לסמוך על דעת האגור שלא צריך לברך ברכות התורה לפני הסליחות "המנהג כסברה אחרונה, שהרי בימי הסליחות מתפללים הסליחות ואח"כ מברכין על התורה עם סדר שאר הברכות, וכן בכל יום כשנכנסין לבהכ"נ אומרים כמה פסוקים ותחנונים ואח"כ מברכין על התורה". וסיים: "ונהגו לסדר ברכת התורה מיד אחר ברכת 'אשר יצר', ואין לשנות".

מכאן הסיקו המגן אברהם והמשנה ברורה: "אם כן סבירא לן דאין לומר פסוקים אפילו דרך תחנונים קודם ברכת התורה. אם כן יש לנהוג גם כן בימי הסליחות לומר ברכות התורה קודם הסליחות ולדלגה אח"כ" (מו  כז). וכתב כף החיים: "ומיהו עתה כבר נתפשטו דברי האר"י ז"ל וכולם מברכים כל השמונה עשרה ברכות (השחר) ואומרים תיקון חצות ואחר כך סליחות".

ויהי רצון שהקב"ה יקיים בנו "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם", אמן.

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 39 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד