בע"ה כ"ה אב תש"פ
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

ולטהרנו ולקדשנו

טהרה היא ניקיון מהדברים הישנים שהורגלנו אליהם, וקדושה היא עליה למעלה חדשה וצורת חיים חדשה שעוד לא היתה בנו עד עכשיו

  • אביחי אביעזר
  • י' אייר תשע"ז - 21:57 06/05/2017
גודל: א א א

חלק שני: בספירת העומר

ולטהרנו ולקדשנו

בקשר לספירת העומר אומר המדרש:[1]

אמר ר' יצחק: ראויים היו ישראל בשעה שיצאו ממצרים שתנתן להם תורה מיד, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: עדיין לא בא זיוון של בני. משעבוד טיט ולבנים יצאו ואין יכולים לקבל תורה מיד.

משל למה הדבר דומה? למלך שעמד בנו מחוליו ואמרו לו ילך בנך לאיסכולי (בית ספר) שלו. אמר: עדיין לא בא זיוו של בני, ואתה אומר ילך בנך לאיסכולי שלו? אלא יתעדן בני שניים ושלושה ירחים במאכל ובמשתה ויבריא, ואחר כך ילך לאיסכולי שלו. כך אמר הקדוש ברוך הוא: עדיין לא בא זיוון של בני. משיעבוד טיט ולבנים יצאו ואני נותן להם את התורה? אלא יתעדנו בני שניים ושלושה חודשים במן ובאר ושלו, ואחר כך אני נותן להם את התורה.

כמו שמצוין בסידורים, כל שבוע מימי ספירת העומר מכוון לעבודה על אחת משבע מידות הלב, מחסד ועד מלכות. כך ימי ספירת העומר מפנים בכללם לעבודה על מידות הלב, במעין "דרך ארץ קדמה לתורה" – עד מתן תורה שבחג השבועות.

לפי זה, המדרש שהובא קודם, בו כתוב שימי ספירת העומר מכוונים לעידון של בני ישראל לפני קבלת התורה, יכול להוות מקור מובהק לביטוי "עידון המידות" שניתן ככותרת למאמר של הרב יצחק גינזבורג על עבודת המידות על פי החסידות.

מודעות – רגישות – מתינות

בחלק הקודם נכתב על כך שהרבה פעמים אני עושה מעשים שפוגעים בשני בלי לשים לב ובלי לרצות זאת כלל, בגלל שאני מרוכז בעצמי. לעומת זאת המודעות לנוכחות של השני מעלה אצלי את הרגישות לצרכים שלו ולרצונות שלו, וכך אני יותר יכול לשים לב ולא לפגוע בו.

בפועל, אחת הדרכים החשובות בהן עלינו לעדן את מידות הלב היא המתינות. לא לעשות את מה שאני רוצה בצורה מתפרצת, אלא מתוך התבוננות בזולת ושימת לב לתגובה שלו למעשה שלי. למשל, לפעמים כאשר אדם בא הביתה יש לו תוכניות מה הוא רוצה לעשות, וכאשר הוא נכנס לבית הוא מיד עושה אותם, או שהוא רק רוצה לנוח, או שהוא משתעשע עם הילדים, ושוכח לגשת לאשתו ולשאול אותה מה שלומה ואיך עבר עליה היום וכדומה. לעומת זאת, אדם שיקדיש מחשבה לפני שהוא נכנס לבית לצרכים של אשתו והילדים שלו, יוכל לפעול בהתאם למפגש שלו איתם, ולא רק לפי התוכניות שלו. כך הרב יצחק כותב שאדם צריך להתכונן לפני הכניסה לבית[2], וכן מצינו בגדולי ישראל שהתכוננו לפני שנכנסו לביתם.[3]

בצורה דומה עלינו להתכונן בעצם לכל מעשה, ובעיקר למעשה שקשור באנשים אחרים. כי כאשר אני עושה מעשה מתוך אימפולסיביות ובלי מחשבה הוא מגיע מתוך הטבע הראשון שלי, הטבע שקשור לחוויה שלי את עצמי ולחוסר שימת לב לשני. לכן בשביל להיות רגיש לזולת ולהיזהר מהפגיעה בו עלי לפעול במתינות, ולשים לב שהמעשה שלי שם לב לנוכחות של השני. תשומת הלב הזאת מאיטה את המעשה ומעדנת את המידות.

אין הכוונה דווקא שהמעשה יהיה יותר איטי בפועל. המחשבה לפני המעשה יכולה לקחת שבריר שניה ויכולה אף לא לקחת זמן בכלל. הכוונה היא לשים לב שאני לא רוצה לפעול לפי הטבע הראשון שלי שהרבה פעמים נובע מהאגו שלי (במיוחד כאשר אני לחוץ[4]), אלא מתוך שימת לב למצבו של השני ולתגובות שלו.

יש ספר מפורסם של גויה אחת שנקרא "הלוחשת לתינוקות". בספר הזה היא אומרת שני דברים שיכולים להמחיש את מה שנאמר פה. ההמלצה הראשונה שלה היא להתייחס לתינוק כאל אישיות ולהסביר לו מה הולכים לעשות כל פעם, גם אם נדמה שהוא לא מבין. ההמלצה השניה שלה היא לא לרוץ אל התינוק מייד כשהוא בוכה, אלא לעצור, להתבונן בתגובות שלו ולפעול לפיהן. היא מקדישה פרק שלם בספר שלה להפציר בהורים לעבוד יותר לאט בשביל לענות לצרכיו של התינוק ולא לעבוד מתוך הלחץ שלהם שנובע מהבכי שלו. בלי לחוות דעה על מה שכתוב בספר "הלוחשת לתינוקות", הדברים האלו יכולים להיות המחשה מצויינת לסדר הדברים שהבאנו קודם. בשביל להתייחס נכון לזולת עלינו קודם כל לשים לב שקיימת מולנו אישיות בפני עצמה עם רצונות וצרכים, ולא רק הצרכים שלנו קיימים אחר מכן עלינו להאט את המעשים שלנו ולכוון אותם שיתאימו לתגובות של הזולת, ולא לפעול באימפולסיביות שיכולה הרבה פעמים להיות דורסנות, בגסות או בדקות.

כך הוא הסדר של עידון המידות לפי זה: לימוד חסידות מביא אותנו למודעות לזולת וביטול לזולת מתוך עונג פנימי, והם מביאים אותנו לרגישות לצרכיו של הזולת ומתוך כך למעשה עדין שמתחשב בזולת ובתגובות שלו.[5]

ולטהרנו ולקדשנו

לפי כל מה שנכתב למעלה, בשביל לעדן את המידות עלינו לא לעשות מיד את מה שעולה ברצון הראשוני, אלא להיות רגישים לתגובות של השני ולפעול מתוך התחשבות בהם. לא לעבוד לפי הטבע הראשון שנובע הרבה פעמים מהאגו, אלא מתוך רצון להיפגש עם הזולת ולעבוד איתו יחד. לפי זה אפשר להגיד שבכל מידה מארבעים ותשע מידות הלב של ספירת העומר (שבע כפול שבע) יש את הטבע הראשון שאותו אני לא רוצה, ומידה טובה יהודית שאותה אני כן רוצה. נקח למשל את המידה הראשונה – חסד שבחסד.

בחוברת עידון המידות מסביר הרב גינזבורג שהחוש המעודן של ספירת החסד הוא הרצון הפנימי של כל יהודי לרוץ לעשות חסד עם השני, כמו אברהם אבינו שרץ לקראת שלושת האנשים שראה כדי לארח אותם. לרוץ לקראת יהודי אחר בשביל להיטיב איתו זה החסד הפשוט, ו"חסד שבחסד" אפשר לומר שזה הרצון הפנימי של כל יהודי לעשות זאת. אני מיטיב עם יהודי אחר מתוך הבנה שבאמת "כולנו בני אב אחד נחנו". רש"י אומר שאברהם אבינו הצטער שלא באו אליו אורחים גם כאשר הוא היה חולה בגלל ברית המילה שלו, ולכן ה' שלח אליו את המלאכים. אם כן, הריצה של אברהם אבינו לקראת המלאכים מבטאת את החסד שלו, אבל הריצה הזאת מתחילה מהרצון להיטיב עם כל יהודי שקיים עוד לפני שקיימת היכולת להיטיב בפועל, והוא מתבטא בזה שאני מחפש כל הזמן למי אני יכול להיטיב. אפשר להגיד שזה נקרא "חסד שבחסד" – הרצון התמידי להיטיב עוד לפני שהוא יכול להתממש בפועל.

כל זה הוא הטבע הפנימי של היהודי. אבל הטבע הראשון שלי הרבה פעמים הוא לרצות להיטיב עם עצמי ולהיות לחוץ על כך שהצרכים שלי יתמלאו. לכן ביום הראשון של ספירת העומר אנחנו רוצים לשים לב לכך ולבקש מה' שיזכה אותנו לעדן את המידות שלנו ולהוציא לפועל את הטבע הפנימי שלנו – הרצון לעשות טוב עם השני.

בתפילה שאנחנו אומרים לאחר ספירת העומר אנחנו מבקשים מה' שיטהר אותנו ויקדש אותנו. טהרה היא ניקיון מהדברים הישנים שהורגלנו אליהם, וקדושה היא עליה למעלה חדשה וצורת חיים חדשה שעוד לא היתה בנו עד עכשיו. אפשר להגיד שבמילה "ולטהרנו" אנחנו מבקשים מה' שיטהר וינקה אותנו מהטבע הראשון שלנו, מהמידות הגסות הראשוניות שלנו, ובמילה "ולקדשנו" אנחנו מבקשים מה' שיאיר בנו את הטבע הפנימי שלנו ויעזור לנו לעדן את המידות.



[1] קהלת רבה ג יא

[2] ראה יין משמח חלק ג' עמוד לד (ומבחינה אחרת בחוברת "באוהלי צדיקים" על פי מנחם ציון" עמוד יא).

[3] ראה למשל בספר התורה המשמחת חלק א' עמוד 45 שר' שלמה זלמן אוירבך התכונן לכניסה לבית ולפגישה עם אשתו בצורה שגרמה לאדם שליווה אותו לחשוב שאדם נכבד מחכה לו בביתו. רש"ז נימק את מעשיו בכך ש"איש ואישה זכו שכינה ביניהם", וראוי להתכונן לפגישה עם השכינה.

[4] כמו שכתוב "וגם ראיתי את הלחץ – אשר מצרים מלחיצים אותם..." הרב יצחק אומר שכל לחץ נובע מאגו.

[5] בחוברת "עידון המידות" הרב יצחק אומר שיש לכל אחת משש מידות הלב (מחסד ועד יסוד) "חוש" מיוחד שמעדן אותה. הרגישות לזולת היא החוש של ספירת הגבורה, והמתינות וחוסר האימפולסיביות היא החוש של ספירת היסוד. אני לא יודע אם שני החושים האלו הם באמת החידושים העיקריים של "עידון המידות" או שהם פשוט הדברים שהכי נגעו לי.

תגובות (1) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 14 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד