בע"ה כ"ג תמוז תש"פ
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

המציאות היא דיבורים של השם

האזינו: שער היחוד והאמונה עם הרב יצחק שפירא / תניא יומי ל-ט' סיוון.

  • הרב יצחק שפירא
  • ט' סיון תש"פ - 16:53 01/06/2020
גודל: א א א

קטע התניא של היום הוא כל פרק ב:

בהקדמה הקצרה של השער כתוב שמטרת השער להסביר 'יחודא עילאה' ו'יחודא תתאה'. בהמשך בפרק א' כתוב שצריך להסתכל שהעולם לא קיים מצד עצמו, אלא הוא נברא יש מאין על ידי האותיות של דבר ה' בעשרה מאמרות, שנמצאות בתוך הנבראים ומהוות אותם. הנושאים האלו – האם ה' ברא את העולם בצורה כזו או בצורה אחרת - הם לכאורה דקויות ועמקויות שאין להם שייכות לשכל הפשוט. מה כל כך משנה איך בדיוק העולם נברא? ה' ברא וכעת זה ישנו. גם הבנת 'שמע ישראל' ו'ברוך שם' כ'יחודא עילאה' ו'יחודא תתאה' היא לכאורה עיסוק בעומק שאינו הכרחי כיון שהפירוש של שמע ישראל מבואר בפשטות בשו"ע. מה התועלת ומה החשיבות להסביר מה שמובא כאן? כדי להבין את החשיבות אדה"ז מתחיל כאן לכאורה ענין חדש: 

וְהִנֵּה מִכָּאן תְּשׁוּבַת הַמִּינִים וְגִלּוּי שֹׁרֶשׁ טָעוּתָם הַכּוֹפְרִים בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית וּבְאוֹתוֹת וּמוֹפְתֵי הַתּוֹרָה, שֶׁטּוֹעִים בְּדִמְיוֹנָם הַכּוֹזֵב שֶׁמְּדַמִּין מַעֲשֵׂה ה' עוֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ לְמַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו.

נדמה את זה לאדם שיורה חץ וכל סטיה קלה בכיוון הקשת ובצורת הירי תגרום לסטיה גדולה מהמטרה. אדה"ז רוצה להסביר משהו שלכאורה יכול להצטייר כדק או במידה מסוימת אפילו פלפול סתמי ולא מהותי. לשם כם הוא מתחיל בפרק ב להסביר את ההשלכות שיש להבנה נכונה לעומת הבנה מוטעית ולאן כל אחת מהן מביאה אותי. בעצם יש כאן רווח כפול: ראשית, עד כמה חשוב לדקדק במצוות האמונה ובמצוות יחוד ה' ולכוון אל האמת, כיון שאם נטעה נוכל בקצה להגיע לטעויות חמורות. ושנית, שבאמצעות הטעות שנמצאת בקצה ההבנה הלא נכונה, נוכל להבין טוב יותר את ההבדל בין הדקויות השונות, כלומר שהן כבר לא תהיינה דקויות שאי אפשר לעמוד עליהן, אלא הן תתבהרנה ותהיינה מובנות עד שנוכל להבין אותן בפשטות.

אחרי ההקדמה הזו ואחרי שמבינים מה מה ההשלכות שיש לאמונה מוטעית, נוכל גם לחזור אחורה ולהבין את הדקויות השונות.

כִּי כַּאֲשֶׁר יָצָא לַצּוֹרֵף כְּלִי – שׁוּב אֵין הַכְּלִי צָרִיךְ לִידֵי הַצּוֹרֵף, כִּי אַף שֶׁיָּדָיו מְסֻלָּקוֹת הֵימֶנּוּ וְהוֹלֵךְ לוֹ בַּשּׁוּק, הַכְּלִי קַיָּים בְּתַבְנִיתוֹ וְצַלְמוֹ מַמָּשׁ כַּאֲשֶׁר יָצָא מִידֵי הַצּוֹרֵף.

הכופרים עושים השוואה מוטעית. הם רואים איך מתנהל בן אנוש ומשווים את מעשיו למעשי ה' אבל אנחנו לא משווים. לדוגמה, הם רואים צורף שעושה כלי ואחרי שהכלי גמור הוא כבר לא זקוק לצורף כדי להישאר בצורתו.

 כָּךְ מְדַמִּין הַסְּכָלִים הָאֵלּוּ מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

הם חושבים על מעשי הקב"ה אותו הדבר. כמו הכלי שלא זקוק לצורף, כך לשיטתם העולם לא צריך את הקב"ה כדי להיות קיים. הקב"ה יכול כביכול ללכת למקום אחר – לשוק - והשמים והארץ ישארו בצורתם. המחשבה הזו מובילה אותם לכפור בהשגחה פרטית – אם לא צריך את ה' אז הוא לא פה - וגם באותות ומופתים שבתורה –ה' לא מתערב במה שקורה בעולם אחרי שהוא הלך ממנו. (אדה"ז לא נכנס לעסוק כאן בכל סוגי הכפירה, הוא עוסק רק בסוגי הכפירה שמועילים להבנת הנושא המדובר כאן). הכופרים האלו טועים טעות פשוטה:

 אַךְ טָח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם הַהֶבְדֵּל הַגָּדוֹל שֶׁבֵּין מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו, שֶׁהוּא יֵשׁ מִיֵּשׁ, רַק שֶׁמְּשַׁנֶּה הַצּוּרָה וְהַתְּמוּנָה מִתְּמוּנַת חֲתִיכַת כֶּסֶף לִתְמוּנַת כְּלִי, לְמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁהוּא יֵשׁ מֵאַיִן,

מה ההבדל בין מעשי הצורף למעשי ה'? הצורף לוקח חומר קיים ורק משנה לו את הצורה. בלשון אדה"ז פעולת הצורף נקראת "יש מיש" החומר ישנו בין לפני פעולת הצורף ובין לאחריה ורק הצורה היא זו שמשתנה. שמים וארץ לעומת זאת הם "יש מאין" לא היה שום חומר והקב"ה עשה חומר ממה שלא היה "עשה מאינו ישנו". כלומר התחלת ההתבוננוות ביחוד ה' נעוצה בהבדל שבין 'יש מיש' - צורה חדשה מחומר קיים, ל'יש מאין' – חומר וצורה ממצב שבו אין חומר וצורה. כעת הוא מסביר יותר ויותר את ההבדל:

וְהוּא פֶּלֶא גָּדוֹל יוֹתֵר מִקְּרִיעַת יָם סוּף עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁהוֹלִיך ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיִּבָּקְעוּ הַמַּיִם וְנִצְּבוּ כְּמוֹ נֵד וְכַחוֹמָה. וְאִלּוּ הִפְסִיק ה' אֶת הָרוּחַ כְּרֶגַע, הָיוּ הַמַּיִם חוֹזְרִים וְנִגָּרִים בַּמּוֹרָד כְּדַרְכָּם וְטִבְעָם, וְלֹא קָמוּ כַּחוֹמָה בְּלִי סָפֵק.

קריעת ים סוף לא היתה נס של רגע אחד בו ה' שינה את טבע הים (כמו צורף שעושה כלי) לטבע של אבן וחומה. ה' השאיר את הטבע הטבוע במים שהם נוזלים, וכדי שלא יזלו הוא החזיק אותם בעזרת הרוח. אפשר להביא לזה דוגמה קרובה כמו ניפוח בלון. לנפח ולקשור זה על דרך שינוי הטבע. אבל לנפח ולהחזיק כל הזמן כדי שלא ברח האויר זה על דרך נס קריעת ים סוף. יוצא אם כן שיש נסים ועל דרך זה  מעשים שאדם עושה ומשנה את המציאות, והמציאות תישאר כך – צורף שעושה כלי ונסים שמשנים את הטבע. ויש נסים מיוחדים כמו קריעת ים סוף בהם ה' מחזיק את הנס כל הזמן בצורה כזו שאם הוא יפסיק את הנס הכל יחזור להיות כמו בהתחלה (על דרך האויר שנמצא בבלון לא קשור שאם לא יחזיקו בו ישתחרר). עכשיו הוא ממשיך:

 אַף שֶׁהַטֶּבַע הַזֶּה בַּמַּיִם גַּם כֵּן נִבְרָא וּמְחֻדָּשׁ יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁהֲרֵי חוֹמַת אֲבָנִים נִצֶּבֶת מֵעַצְמָהּ בְּלִי רוּחַ, רַק שֶׁטֶּבַע הַמַּיִם אֵינוֹ כֵּן.

החזקת המים אינה הכרחית. ה' היה יכול לברוא את העולם מחדש שטבע המים לעמוד כמו חומה, או שלחילופין היה אפשר להפוך את המים לקרח שמטבעו עומד (יש דעות כאלו ויש על זה שיחה של הרבי). אבל ה' השאיר את טבע המים כפי שהיה וכדי שיתרחש הנס של קריעת ים סוף היה צורך להשאיר את ה"רוח קדים עזה" באופן תמידי כדי שיעמדו המים.

וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר בִּבְרִיאַת יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַטֶּבַע וְהַפְלֵא וָפֶלֶא יוֹתֵר מִקְּרִיעַת יָם סוּף, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁבְּהִסְתַּלְּקוּת כֹּחַ הַבּוֹרֵא מִן הַנִּבְרָא חַס וְשָׁלוֹם יָשׁוּב הַנִּבְרָא לְאַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ.

אם העולם נברא יש מאין הוא חייב להתחדש כל הזמן. למה? אם ה' ברא דבר ואחר כך מגיע זמן חדש– כך נקרא לזה – שהוא לא בורא אותו, מאיפה הדבר הזה יהיה? אין שום סיבה שהוא ימשיך להיות כי כל מה שיש בו הוא מה שה' בורא אותו. בקריעת ים סוף יש למים טבע קיים וה' הולך נגד הטבע שלהם ועושה רוח שתעמיד אותם. אבל לעצם הבריאה אין טבע קיים. כל מה שיש בבריאה זה רק מה שה' בורא אותה ואם הוא לא יברא אותה היא לא תהיה קיימת. במקומות אחרים וגם בפרקים הבאים הוא מדמה בריאה יש מאין לכח המחשבה. כל הקיום של המחשבה הוא רק מכח מה שאני חושב אותה, אין לה קיום מצד עצמה. הדוגמה שהבאנו קודם של מישהו שמנפח בלון היא דוגמה חלקית לקריעת ים סוף, אבל הדוגמה לבריאת שמים וארץ היא על דרך מחשבה שבלי שיהיה מי שיחשוב אותה לא תהיה לה מציאות. בריאה היא מחשה, עולם הבריאה נקרא עולם השכל. כשהשכל שלי חושב ואני נתון במשהו אותו דבר שאני חושב עליו קיים, אבל כשאני מפסיק לחשוב, אין שום קיום למה שחשבתי. זה אפילו לא משהו שהיה קיים ואחר כך נעלם, כל הקיום הוא רק מה שאני חשבתי וכשאני לא חושב אין לזה שום קיום. על זה אומר אדה"ז:

אֶלָּא צָרִיךְ לִהְיוֹת כֹּחַ הַפּוֹעֵל בַּנִפְעָל תָּמִיד לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּמוֹ, וְהֵן הֵן בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרְאוּ,

כמו כח המחשבה של האדם, כך האותיות מעשרה מאמרות קיימות רק כאשר ה' אומר אותם. אם ה' לא מדבר זה לא קיים, אין משמעות לדיבור אם הוא נפסק. הדימוי של דיבור מתחיל להתבאר יותר כאשר אני מבין את ההבדל בין חומר קיים שהצורף רק משנה את צורתו, ובין בריאת כל שמים וארץ (וגם עצם מציאות הכלי) שאין להם שום מציאות חוץ ממה שהם מתהווים בדבר ה'. וממשיך:

 וְעַל זֶה נֶאֱמַר "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם", אַל תִּקְרֵי "מְחַיֶּה" אֶלָּא "מְהַוֶּה", דְּהַיְינוּ יֵשׁ מֵאַיִן.

כמו שהמחשבה שלי מחיה את הדבר שעליו אני חושב, כך ה' מקיים מהוה ומחיה את היש הנברא.

 "וְאַתָּה" הֵן בְּחִינַת הָאוֹתִיּוֹת מֵאָלֶ"ף וְעַד תָּי"ו, וְהַהֵ"א הִיא ה' מוֹצְאוֹת הַפֶּה, מְקוֹר הָאוֹתִיּוֹת. וְאַף שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף, הֲרֵי מִקְרָא מָלֵא דִּבֵּר הַכָּתוּב: "וַיְדַבֵּר ה'", "וַיֹּאמֶר ה'". וְהִיא בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הַכ"ב אוֹתִיּוֹת עֶלְיוֹנוֹת לַנְּבִיאִים, וּמִתְלַבְּשׁוֹת בְּשִׂכְלָם וְהַשָּׂגָתָם בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה, וְגַם בְּמַחֲשַׁבְתָּם וְדִבּוּרָם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי", וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה [בְּשַׁעַר הַנְּבוּאָה]. וּכְעֵין זֶה הִיא הִתְלַבְּשׁוּת הָאוֹתִיּוֹת בַּבְּרוּאִים, כְּדִכְתִיב: "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם",

בצורה קצת מליצית - כל אחד מהנבראים הוא כמו נביא. כמו שהנביא רואה בשכלו ומבין וקולט את דבר ה'  ודבר ה' הופך להיות אותיות המחשבה שלו (כמו המשל שהבאנו בשיעור השני על רבי שמדבר והדיבורים שלו הופכים לאותיות המחשבה של המשפיעים) כך כל אחד שרואה את המציאות רואה את דבר ה', ואותיות דבר ה' הופכות להיות המחשבה שלו. אם זה כך, מה ההבדל ביננו לבין הנביאים?

רַק שֶׁהִיא עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת רַבּוֹת וַעֲצוּמוֹת עַד שֶׁיּוֹרְדוֹת לַעֲשִׂיָּה גּוּפָנִית; מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַשָּׂגַת הַנְּבִיאִים הִיא בָּאֲצִילוּת הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה:

הנביא רואה את האותיות והוא רואה שיש מי שמדבר אותם.  אנחנו רואים אותיות ולא רואים את המדבר. זה כמו למשל אחד שעומד ליד מלך והמלך מדבר איתו ישירות. דבר המלך כל כך חזק עבור אותו אחד שהוא מיד משתחוה, או אם זה דיבור של תוקף הוא יכול למות מרוב בהלה. הדיבור של המלך כל כך נוכח ומציאותי עבור מי שמבין ומרגיש מה זה מלך שהוא בטל לגמרי לדברי המלך. לעומתו יש אחד שלא נמצא ליד המלך ואולי גם לא יודע להעריך מה זה מלך, אבל יש סביבו מציאות של המון אנשים שמדברים על המלך ועל החוקים שהוא חוקק. לשם הדוגמה מדובר בילד קטן שלא מספיק ברור לו ההבדל בין מלך לאבא, אבל הוא מספיק גדול כדי להבין שכאשר כולם אומרים שהמלך אמר משהו פירוש הדבר שזו המציאות.

מה הוא יודע על המלך? הוא לא יודע מה זה מלך, הוא רק שומע הדיבורים שמדברים האנשים על המלך, אבל הוא רואה הרבה דיבורים שמייצרים מציאות – זו המציאות שבה כולם סביבו חיים. כולם אומרים שכך צריך להתנהג ולא שייך להתנהג אחרת. בהשתלשלות ארוכה של היררכיה, שרים, עבדים וכו' עד אליו, דבר המלך מגיע ומזה מתהוה מציאות.

מצד אחד הוא בכלל לא רואה ולא שומע את המלך. מצד שני, דברי המלך הופכים להיות מציאותיים עבורו בדיוק כמו לשר ששומע את המלך גם הילד מרגיש מאד חזק את מה שכולם מדברים. יוצא אם כן שאני יכול להסתכל עקרונית שדיבור הופך למציאות למרות שבכלל לא רואים את מי שדיבר אותו, כי כולם מדברים בסגנון הזה. אומר אדה"ז שכאשר אני רוצה להסתכל על השמים והארץ כדבר ה', אני רואה אותם כמשהו שמשתלשל מהדיבור של ה' למציאות של הרבה אותיות שסובבות אותי בלי שאני רואה את המדבר. אני רק יכול לראות שכך מתנהל העולם.

עדין כמו שדיברנו בשיעור הראשון, לצייר את המציאות הגשמית כאותיות, זה קשה מאד. אבל ההבנה לאן הולכים חשובה והוא רוצה לצייר אותה. העולם הוא אותיות של ה' שמדבר אותם, וכמו שאפשר לחוות דיבור כמציאות ממשית כך אנו חווים את העולם, את דבר ה' - כמציאות ממשית. אם נתבונן ונגמור את השער ובע"ה נצליח לקלוט משהו מהשער, נוכל לצייר את כל המציאות כדיבורים של ה'.

עדין, לא כאילו אנחנו רואים את המדבר – שכך רואה הנביא על דרך השר שרואה את המלך, אלא כמו מישהו רחוק מהמלך שרואה ושומע איך הרבה אנשים מדברים על המלך. הנביאים רואים את המלך, ואנחנו רואים רק שמים וארץ שהם בעצם "השתלשלות רבות ועצומות" עד שיורדים לעשיה גופנית. מרוב שכולם מדברים כך על המלך, זה הופך למציאות גשמית וממשית. אצלנו מה שמאמת את המציאות זה הריבוי הגדול, מה שכולם מדברים ככה. אצל הנביא האימות של המציאות הוא מכח מה שהוא רואה את ה' מדבר. כשאנחנו רואים יכול להיות שזה אפילו לא חוק אמיתי של המלך, זה המציאות כי כך מדברים סביבנו. כמו היום תקשורת, שלא משנה מה מהמציאות העיקר זה איך שכולם חושבים מה המציאות.

נקוה שבפעמים הבאות נתקדם עוד יותר להבין. 

לכל שיעורי הרב יצחק שפירא על התניא היומי - שער היחוד והאמונה >>

----------------------------------------------

*אחריות על הסיכום על המסכם בלבד.

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 3 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד