עוד מעט, בראש השנה תשפ"ו ימלאו עשרים וחמש שנים לנטישת מתחם הישיבה בקבר יוסף. מיום הקמת הישיבה (תשמ"ב) תלמידיה פקדו את המקום מידי יום, והם עדיין מצפים לשוב לשגרת הלימוד אצל יוסף הצדיק, בתוככי העיר שכם. הם נושאים את הזכרונות איתם, ומשתפים עם התלמידים אך בשנים הרבות שחלפו גדלה מאוד ההתיישבות בגב ההר (עוטף שכם) הוקמו ישיבות ומוסדות חינוך ונוצר מצב שבשומרון ובארץ בכלל גדר דור שלם שפשוט לא מכיר את המציאות הזו של נוכחות יהודית בשכם.
כל מי שמתחת לגיל שלושים חי מילדות במצב הזה שיהודים רק מביטים על יוסף מרחוק, ונראה לו טבעי להסתפק בביקור לילי מעת לעת. בזמן שבוגרים רבים של הישיבה מדירים את רגליהם מהכניסות הליליות ומחכים לשוב באור יום כבעלי הבית, חדש ימנו כקדם.
ברקע הדיבורים על חזרה לקבר יוסף הגיע לקול היהודי הרב איציק שפירא, ראש ישיבת עוד יוסף ביצהר, ושיתף אותנו בסיפורים, זיכרונות ותובנות מהשנים הרבות בשכם וה'גלות' ביצהר וכיצד מתכוננים לחזור.
"הכרתי את שכם בתור ילד, גדלנו בעופרה, והיה מאוד מקובל אז לטייל ברגל מהר גריזים לקבר יוסף. לישיבה עצמה הגעתי דרך אחי הגדול, הרב יהושע שפירא ראש ישיבת רמת גן שהיה מהחבורה הראשונה שהקימה את הישיבה. הייתי מגיע כאורח, וחזן בימים נוראים, ובהמשך, בשנת תשנ"א, נקראתי לבא להיות ר"מ בישיבה".
בקרב התלמידים ידועה הגימטריה שאמר הרב יצחק גינזבורג כאשר הצטרף הרב איציק (יצחק) שפירא לצוות הישיבה: יצחק + יצחק = צחוק אחד גדול... במשך עשר שנים שקד הרב איציק על הלימוד בישיבה, לימד ונשא בעול אחזקת המקום שדרש הרבה אחריות, דיונים והכרעות. את כל החגים חגגה משפחת שפירא עם בחורי הישיבה בקבר יוסף, עד לראש השנה תשס"א ולא עד בכלל…
החגים בשכם היו חוויה ייחודית מאוד, נועה אריאל ז"ל היתה אחראית על הבישול והתיפעול של הפרוייקט. קהילת הישיבה - בחורים אברכים ורמי"ם יחד עם עוד אורחים רבים נוספים, היו חוגגים בשכם ומורשים לישון בעיר, מה שצהל אסר ואכף בחומרה בכל שאר ימות השנה. גם זה כמובן, לא הגיע בלי מאבק. בתחילה הלינה היתה בבניין הממשל, ובהמשך במתחם הישיבה עצמו.
'איסור הלינה בשכם' נבע כמובן מחשש כבד של הממשלה (וממשלות נוספות בעולם..) כי בשכם יקום יישוב יהודי כמו בחברון. לכן הלימוד בישיבה היה כרוך תמיד בנסיעות. האברכים גרו ביצהר, ושם היו גם פנימיות הבחורים. מידי בוקר נסעו כולם לתפילת שחרית בישיבה, למדו עד הערב ויצאו חזרה ליצהר. מאז פרוץ האינתיפאדה הנסיעה, שעוברת סמוך למחנה הפליטים בלאטה בשכם, היתה אתגר ביטחוני כבד. רכבי הישיבה ספגו אבנים בקביעות והיו גם כמה אירועי ירי. "הערבים נאבקו בקיום הישיבה, וכוחות הבטחון מצידם עשו כל מאמץ להצר את צעדינו והתחושה היתה שהם רק מחכים שנישבר ונתייאש. המאמצים שלנו היו מאוד גדולים כדי לקבע את המציאות הזו שאנחנו בפנים למרות כל ההתנגדות העזה".
הלימוד בישיבה היה ייחודי - החיבור בין הרב יצחק גינזבורג שהגיע כחסיד חב"ד, ועוסק גם הרבה בחכמת הקבלה לבין הדמויות שהיו בישיבה - מתנחלים מהציבור הדתי לאומי, גיבש חבורה מגוונת עם הרבה פתיחות וחשיבה, שהשקפת עולמה מלאה עומק ורוחב דעת. ישראל אריאל לימד תנך וחסידות, הרב איציק לימד בעיקר גמרא, וגם אמונה וחסידות.
ההתנגדות הערבית החזקה לקיום הישיבה הביאה למעורבות מדינית 'מרשימה' בנעשה בקבר יוסף: באחד המקרים פנה נשיא ארה"ב, רייגן, לישראל בענין הבינוי שהמתנחלים עושים במתחם, וביקש לעצור, התברר שהיתה זו סוכת הישיבה שהטרידה את מנוחת הנשיא... במקרה אחר הממשלה עצרה את ה'עבודות' שהיו קידוח חור לצינור מזגן.
המיוחד בקבר יוסף היה שכל הסיפורים האלו, שיוכלים לגרום לפחדים וכעסים ואווירת מתח, העלו חיוך בקרב הלומדים ה'שכמניקים' ורק הגדילו את ה'חוכא' והשמחה הגדולה! הרי הכל אלוקות, והעולם כולו הבל הבלים, אין עוד מלבדו, ואנחנו זוכים להידבק ביוסף, להידבק בציון, מה יש לנו לדאוג?
"פעם אחת חוליית מחבלים הפעילה על רכב הישיבה מטען נפץ, בנס ניצלנו, ואז שניאור-שלמה ליבמן שהיה ממש מעמודי התווך של הישיבה, פתח את מנעול דלת בית המדרש, נכנס, ועל השולחן הסמוך לפתח היה מונח ספר אגרות קודש של הרבי. שלמה שואג, כדרכו, כולם היו ממש נסערים ורצו לשמוע מה הרבי אומר לנו עכשיו?
"היתה זו איגרת ליהודי שמכמה סיבות רצה לעזוב את כפר חב"ד, לאחר מתקפת המחבלים שהיתה שם. והרבי כותב לו, 'נראה שמסתיר את הסיבה האמיתית שהוא מפחד, זאת האמת. ואיך יכול להיות שיהודי מפחד? הרי זה מקום תורה והתורה מגנה! ואם ילך למקום אחר, שהוא לא מקום תורה, זו סכנה גדולה יותר. ובפרט שעובר על מה שכתוב בתורה 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו'. לכן ודאי שחייב להישאר במקום הזה.
"המסר מהרבי עזר לחזק את המשך המאמץ היומיומי להיאחז בשכם תוך סכנה שהיתה ברורה וידועה ואכן התממשה לבסוף".
עם תחילת הדיבורים על הסכם אוסלו, ונטישת מדינת ישראל את ערי יו"ש והפקרתם לשלטון מחבלי ערפאת, החל מאבק ציבורי גדול למניעת האסון. מטעם הישיבה פעל 'מטה שכם' שעסק בפעילות ציבורית ועריכת אירועים ציבוריים כמו ל"ג בעומר ועוד, מתוך הבנה שללא גב ציבורי הישיבה לא תשרוד בשכם.
היתה אווירה קשה והימין כולו ניסה בכל כוחו לבטל את המהלך המסוכן, אך ההצלחה היתה דלה. בקושי הצליח הרב חנן פורת וח"כ רביץ למנוע את הפיכת מתחם קבר רחל למובלעת בתוך השטח הערבי כביכול של העיר בית לחם. רחל אמנו קיבלה מסדרון צר לכניסה ויציאה, אך הבן שלה, יוסף הצדיק, הופקר להישאר בדד בתוך האויבים.
מתחם הישיבה בקבר יוסף הפך למובלעת ישראלית בתוך שכם והושאר בו כח קטן לשמירה על המשך קיום הישיבה, כפי שנכתב בנספח להסכם אוסלו. החיילים נדרשו ללבוש בגדים אזרחיים ולא צהליים, כדי לא להרגיז את המחבלים ולהיראות מאבטחים בלבד, ולא לוחמים, ולכן קציני מג"ב ביקשו לפעמים מהתלמידים עזרה בהכנסת נשקים וציוד צבאי בתיקים של המתפללים שנכנסים.
הפער והניגוד בין בית המדרש המלא בו לומדים בחיות למרות 'המצור' לבין המציאות החיצונית, היה ענק. הרב איציק עסק בלחזק ולייצב את הלימוד, הרב גינזבורג היה מגיע בקביעות עם תלמידים נוספים לפחות פעם בשבוע לשיעורים ולימוד. ומנגד - בחוץ מחבלי הרשות היו דורכים נשקים על תלמידי הישיבה כמעט מידי יום, מעכבים את השיירות ומוודאים שלא נכנס 'ציוד אסור' למתחם הישיבה. למרות הקשיים והאתגרים האווירה היתה של שמחה גדולה ושחרור מחשבתי.
מתחת לאפם של המחבלים הצליחו התלמידים להבריח ציוד בנייה והקימו מקווה.
במהומות בחג סוכות תשנ"ז ברחובות שכם בדרך ליוסף נהרגו ונפצעו חיילי חרוב, ביניהם קצין צעיר - לימים השר אופיר סופר. אספסוף ערבי התנפל על מתחם הישיבה ושרף כליל את המבנה, רק לאחר תקופה ארוכה הורשו תלמידי הישיבה לחדש בה את הלימוד וללא אישור לבצע כל בינוי מחדש.
צה"ל ביקש לנקות ולפנות את שאריות המבנה השרוף, אך הישיבה התנגדה כדין בית כנסת שחרב ועלו בו עשבים - לא יתלוש מפני עגמת נפש', כלומר עדיף לא ליפות את הבית המקדש אלא להשאירו עומד בצורה בוטה שתעורר לבנות מחדש. בסופו של דבר צה"ל עצמו ניקה את המתחם באחד הלילות ללא תלמידי הישיבה.
הנהלת הישיבה היתה בקשר צמוד עם הצבא, אלוף הפיקוד ולעיתים גם שר הבטחון. "פעם אחת התקשר אלי אלוף הפיקוד ושאל על איזה בלגן שהיה לדבריו באותו יום, אמרתי לו 'אני לא יודע מה קורה, אני במילואים, אני אצלך'. באותו יום קיבלתי פטור ממילואים ולמחרת כבר חזרתי לישיבה. הוא נתן הוראה להוציא אותי משירות המילואים כדי שאני אהיה בישיבה יום יום ותהיה לו כתובת 'בייביסיטר' על התלמידים".
"הדמות של יוסף מאוד השפיעה עלינו" מסביר הרב שפירא בגעגועים - "התכונה העיקרית של יוסף היא ההתקשרות. זו מידת היסוד שעניינה חיבור והתקשרות אמיתית. שכם היא עיר הברית. יוסף הוא הסמל של התקשרות לארץ הקדושה ואפילו המצרים כינו אותו 'נער עברי', ולכן כשיוצאים ממצרים משה לוקח את עצמות יוסף, בשביל הקישור העמוק לארץ ישראל והנאמנות אליה.
"הקישור העמוק לארץ ישראל משך לישיבה אנשים שארץ ישראל בערה בהם. התיישבות בארץ היתה כמובן במקומות נוספים אך דווקא בשכם, בגלל שלא גרנו בה בפועל, הורגש מאוד הנושא של התקשרות, כי אתה צריך כל בוקר להחליט מחדש אני משקיע שוב ושוב בהתקשרות, אני מתאמץ על זה".
בערב ראש השנה תשס"א, החלו בארץ מהומות, מה שנקרא בהמשך 'האינתיפאדה השנייה'. כמו בכל חג הישיבה נערכה לחגוג בקבר יוסף ברוב עם. לקראת כניסת החג, כאשר ההכנות כבר הושלמו והוכנסו לישיבה כמויות של אוכל לכל הסעודות, מזרנים וכל הלוגיסטיקה הנלווית, פתאום צה"ל מודיע: המצב הבטחוני לא מאפשר, כולם צריכים לצאת מיידי.
הדאגה והחששות הכבדים ניכרו היטב בפני החיילים, וכולם יצאו בחיפזון ממש לפני כניסת החג. הבחורים התפזרו ביישובים הסמוכים ובגבעות שכבר היו אז באזור: גבעת סקאלי, גבעת רונן וגבעות איתמר. קולו הירי הדהדו במשך החג, והכל חרדו לגורל הישיבה וקבר יוסף. ביום השני של ראש השנה הותקף מתחם הישיבה, ונפצע הלוחם מדחת יוסוף, הוא הופקר ללא חילוץ ודימם למוות בידי החובש. בהמשך, בליל שבת תשובה, ח' תשרי תשס"א, (ולפי התאריך הלועזי - בשביעי לעשירי!!) הוחלט בפזיזות לנטוש את המתחם ולברוח.
בכל הארץ היו חיכוכים קשים ואירועי טרור רבים ובעיקר בנקודות הקצה - חברון, שכם והר הבית. האווירה היתה קשה. בבוקר שבת תשובה, לאחר שנודע כי צה"ל ברח משכם, יצא רבי הלל ליברמן הי"ד מביתו באלון מורה וצעד לשכם ועקבותיו נעלמו, נערכו חיפושים המוניים אחרי ר' הלל, עד שלבסוף נמצא במערה בפאתי שכם.
מותו של ר' הלל זעזע את כולם, והמחיש את עוצמת ההפקרות והחדלון. תמונות קשות התפרסמו והן צרובות בזכרון של רבים: אספסוף ערבי צוהל על גג כיפת הציון של יוסף הצדיק, שובר שורף ומשחית את המקום. בהמשך נצבעה כיפת המבנה בצבע ירוק. אנשי הישיבה הבינו היטב את עומק המשבר, ורצו להיכנס פנימה ולתקן. בעת הבריחה צה"ל הבטיח כי היא זמנית ומיד כשיתאפשר תוחזר הישיבה פנימה, אך זה לא קרה.
"אחרי הנטישה עלתה השאלה איפה הישיבה תהיה בינתיים, היו לנו כמה אפשרויות: בכניסה לבסיס הצבאי חטמ"ר שומרון, בקברי הצדיקים בכפר עוורתא או ביישוב יצהר. צה"ל מצידו הציע סיוע בהקמת מבנה זמני במיקום חלופי אך לנו היה חשוב לא לקבל כלום בתמורה לויתור. היינו נחושים להיות ממוקדים ולא להתנחם בפיצוי כזה או אחר. הרגשנו שהתקבעות במקום אחר תחליש את הדרישה שלנו לחזור ליוסף".
לאחר התייעצויות עם הרב יצחק גינזבורג הוכרע לעלות ליצהר, שם כבר היו הפנימיות ומגורי האברכים. הסיבה העיקרית היתה איכות הלימוד שיהיה טוב ומבוסס. לא כגנבים בלילה
שנתיים לאחר נטישת קבר יוסף, החלו כניסות ליליות לשכם. הראשונים היו חסידי ברסלב שרצו בשטח בתקופת 'חומת מגן', ובהמשך צה"ל אירגן כניסות רשמיות, שנמשכות עד היום. ככלל, ישיבת עוד יוסף חי לא שיתפה פעולה עם ארגון הכניסות האלו. ''היה בהחלט מתח בין הגישה של צה"ל לישיבה. ראינו בפירוש איך משתמשים אז בכניסות האלו כ'פרס' ופיצוי על כל מיני חיכוכים והריסות מאחזים על ידי צה"ל. היתה מגמה חזקה של המערכת להכיל, למסמס, לכופף את האמירות והמסרים של הישיבה ולזה אנחנו לא הסכמנו. לא הסכמנו שהביקורים בשכם יהיו 'קלף מיקוח' בויכוח האידאולוגי ולכן לא השתתפנו בכניסות 'כגנבים בלילה' המאורגנות בתיאום עם מחבלי הרש"פ ונותן הכרה להיותם בעלי הבית. קצינים רבים שמחו להיפטר מצרת קבר יוסף לאחר הנטישה.
"אמנם עוד לא חזרנו לשכם וכמובן שצריך ואפשר הרבה הרבה יותר, אבל המצב היום בשיפור. אז היתה מגמה של התקפלות ובריחה, היום יש יותר רצון לזקיפות קומה. יש שינויים מבורכים שצריך להמשיך אותם עוד ועוד.
אצל הרב איציק ישנה חלוקה ברורה בין בית המדרש לציון קבר יוסף: "פשוט מאוד, אנחנו חוזרים לבית המדרש, למקום שלנו. להיות שם בקביעות, כמו שהתחייבו מיד אז ביציאה - לחזור. הישיבה תמשיך בלימוד בבית המדרש, והציון - זה יהיה כמו במירון, או מערת המכפלה, הציון שייך לעם ישראל כולו.
"עשרים וארבע שנים חלפו מאז מכירת יוסף של דורנו, והשאלה הגדולה העומדת בחלל: מתי ישובו האחים לפדות את יוסף? מתי ישכילו לחזור אליו ולהוציאו מהבדידות בבור".
