היום שאחרי: מפת הבריתות החדשה של המזרח התיכון

אם כן, ההתנגשות התיאולוגית העמוקה אינה נשארת בגדר פילוסופיה באולמות סגורים. היא זו שמעצבת הלכה למעשה את מפת הבריתות והאיבות של המזרח התיכון החדש. האם ניתן לשרטט בקווים כללים כיצד ייראה המזרח התיכון? 

ד"ר רפאל בן לוי: קו השבר החדש

רפאל בן לוי, עמית בכיר במכון משגב וראש תוכנית צ'רצ'יל במכון ארגמן טוען כי במקום החלוקה ההיסטורית של סונים מול שיעים, האזור נחצה כיום על בסיס קו שבר שונה: היחס שבין דת, פוליטיקה וניהול מדינה.

בן לוי מחלק את האזור לשלושה כוחות מרכזיים המשחקים על הלוח:

ציר האסלאם הפוליטי (האסלאמיסטי): בראש ציר זה עומדת איראן השיעית, אך הוא שואף להכיל גם גורמים סוניים רדיקליים. התפיסה המנחה כאן היא שאיפה ל"מדינת הלכה" אסלאמית, שבה הדת מכתיבה את הפוליטיקה ואת מדיניות החוץ. ד"ר רפאל בן לוי מצביע על כך שבשולי הציר הזה (או לפחות במשחק כפול מולו) נמצאות גם מדינות כמו קטאר וטורקיה, שמקדמות וריאציות שונות של אסלאם פוליטי (כמו תמיכה באחים המוסלמים), ושלהשפעתן יש לשים לב היטב.

ציר המדינות המסורתיות והמתונות (מדינות המפרץ): זהו הציר הנגדי, המונהג על ידי מדינות סוניות כמו סעודיה ואיחוד האמירויות. מדובר במשטרים מלוכניים ומסורתיים; האסלאם נוכח בחייהם וחשוב להם, אך הם דוחים לחלוטין את רעיון "מדינת ההלכה". איחוד האמירויות היא ספינת הדגל של התפיסה הזו: היא מקדמת במובהק גרסה של אסלאם מתון וסובלני, ומתנגדת לאסלאם הפוליטי מתוך שאיפה להפרדה כמעט מוחלטת בין מוסדות הדת לבין ניהול המדינה.

מדינות חילוניות מובהקות – המקרה של אזרבייג'ן: אזרבייג'ן מספקת עוד הוכחה לכך שהפער במזרח התיכון הוא תפיסתי-פוליטי, ולא עדתי. מדובר במדינה שרובה המוחלט שיעי (בדיוק כמו איראן), אך משטרה חילוני מובהק. עובדה זו מאפשרת לה להתנער מציר האסלאם הפוליטי ולקיים יחסים ביטחוניים וכלכליים קרובים מאוד עם ישראל.

למי תחבור סעודיה?

איך הדינמיקה הזו משפיעה על השחקניות הגדולות? ד"ר רפאל בן לוי מנתח את ההתנהלות של ערב הסעודית, המדינה שעתידה להוביל את המחנה המתון. במשך תקופה ארוכה סעודיה כביכול "גמגמה". ראינו אותה מנהלת מגעים להתקרבות עם ישראל, אך במקביל, במיוחד בחודשים האחרונים, מבצעת תמרונים גיאופוליטיים של התקרבות לטורקיה ואפילו הפשרת יחסים מסוימת עם איראן.

הסיבה לכך, מסביר בן לוי, אינה שינוי אידיאולוגי, אלא פחד. סעודיה חיה תחת איום איראני מתמיד. כל עוד החרב האיראנית מונחת על צווארה, סעודיה נאלצת לתמרן ולשלוח זרועות פיוס לעבר גורמים בציר האסלאמיסטי כדי לשמור על שרידותה. בן לוי סבור שלא מופרך יהיה לגלות שברגע שאיראן תרד מגדולתה והאיום הישיר מצידה יוסר או ייחלש משמעותית, יפחת גם הצורך של סעודיה "לרעות בשדות זרים". החלשת הציר האיראני עשויה לדחוף את סעודיה להתייצב בביטחון בראש המחנה המתון, מה שיוביל להרגעת המתיחות באזור כולו ולביסוס בריתות חדשות (ויציבות יותר) עם המערב וישראל.

הניתוח של ד"ר בן לוי ממקם את סעודיה ב"ציר המדינות המתונות", ורואה את סעודיה כמועמדת להצטרף להסכמי אברהם. אבל, צריך לשים לב לציר הסוני שהולך ומתחזק במקביל לנפילתו של המשטר השיעי, זה לא רק טורקיה וקטאר המדינות הותיקות שתומכות באחים המוסלמים ובחמאס, אלא גם המשטר החדש בסוריה של אחמד א-שרע והג'אהדיסיטים הסוניים שטורקיה וקטאר פרסו עליו את חסותם, וזוכה גם לגיבוי מהממשל בארצות הברית שרואה בקטאר בת ברית. 

האם אכן סעודיה תצטרף לאיחוד האמירויות ולהסכמי אברהם או שהמגמה שרואים בשנה האחרונה של ההתקרבות של סעודיה לציר הסוני ההולך ומתחזק רק תתגבר. אין ספק שזה יושפע גם מההשפעה הרוחנית של היהדות על האסלאם [קישור] כך או כך ישראל צריכה להיערך אל מול האיום של הציר הסוני, במקביל לנסיונות לרקום בריתות מתוך עוצמה. המבחן יהיה - כמו תמיד בהר הבית.

אל מול האופטימיות שמציג ד"ר בן לוי - פרופ' רונן א. כהן, חוקר המהפכה האסלאמית מהמהחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת אריאל, זהיר הרבה יותר. בעוד העיניים נשואות לאיראן ולתמרוני סעודיה וטורקיה, פרופ' כהן מזהיר דווקא מפני מצרים. אף על פי שמצרים חתומה על הסכם שלום ונלחמת בעצמה באחים המוסלמים, כהן רואה בה פוטנציאל לסכנה אסטרטגית עמוקה. ההיסטוריה, העוצמה הצבאית והזרמים התת-קרקעיים בחברה המצרית מחייבים אותנו לא להסתנוור רק מהסכנה השיעית-איראנית, אלא לזכור שגם בתוך המחנה הסוני המסורתי עלולות לצמוח מתוך המשברים תמורות מסוכנות.

מפת האינטרסים הגיאופוליטית סביב הר הבית

אחת השאלות המסקרנות ביותר היא כיצד תשפיע נפילתו של ציר הרשע מאיראן דרך חיזבאללה וחמאס על המצב בהר הבית. איראן השקיעה משאבים עצומים בהפיכתו של הרב הבית למרכז למלחמת דת, האם נפילתו של הציר השיעי תשנה את יחסי הכוחות?

כששוחחנו עם פרופ' כהן על מאמציה של איראן להפוך את המאבק על ירושלים כמה שמאחד את כל המדינות המוסלמיות, הוא מציין כי בשנים האחרונות "יום אלקודס" שקבעו האיראנים ליום השישי האחרון של הרמדאן פחות תופס במדינות המפרץ, שהלכו ותפסו את איראן כמי שחותרת תחת קיומם ומנסה להשתמש בערבים לצורך המלחמה בישראל.

ד"ר רפאל בן לוי, טוען כי ניתוח מפת האינרסים האזורית חושפת תמונה שונה מאוד מזו המצטיירת בתקשורת, ומציגה חלוקה ברורה בין המדינות שמרוויחות מליבוי המאבק סביב ההר, לבין אלו שהמאבק הזה מנוגד לאינטרס הלאומי שלהן.

על פי ד"ר בן לוי ניתן לחלק את מפת האינטרסים הנוכחית ביחס להר הבית לשתי קבוצות מרכזיות.

בן לוי טוען כי בניגוד לתפיסה הרווחת של סולידריות מוסלמית גורפת, לסעודיה אין אינטרס אמיתי בהר הבית. למעשה, הפיכת ירושלים והר הבית לסמל פלסטיני-אסלאמי עליון חותרת תחת המעמד של סעודיה עצמה. הלגיטימציה והיוקרה של בית המלוכה הסעודי בעולם המוסלמי נשענות בראש ובראשונה על היותם "שומרי שני המקומות הקדושים" - מכה ומדינה. ליבוי יצרים והעצמת מעמדו של אתר שלישי (אל-אקצא), במיוחד כזה הנשלט על ידי גורמים קיצוניים או מתחרים, מנוגדים לאינטרס ההגמוני הסעודי.

בקוטב הנגדי נמצאות מדינות כדוגמת טורקיה וירדן, שמרוויחות ישירות משימור וליבוי המאבק. למדינות אלו אין בשטחן הריבוני מקומות קדושים לאסלאם בסדר הגודל של מכה או מדינה. עבורן, הר הבית הוא פלטפורמה קריטית: דריסת רגל בהר מעניקה להן מעמד, השפעה ויוקרה בעולם המוסלמי כולו. טורקיה, למשל, מנצלת את זיקתה להר הבית ואת תמיכתה בחמאס כדי ללבות יצרים ולייצר לעצמה עמדת מנהיגות אזורית, בעוד ירדן נשענת על מעמדה ההיסטורי בוואקף כדי לבצר את יציבות משטרה מבית ומחוץ.

גם בנושא הר הבית התרחיש שמציע ד"ר בן לוי מתבסס על הטענה כי סעודיה תצטרף למדינות "הסכם אברהם" ותהיה מוכנה לוותר על מרכזיות הר הבית,כך או כך הציר הסוני הרדיקלי בהובלת טורקיה וקטאר לא עתיד לוותר כל כך מהר על המאבק על הר הבית שמהוה מרכיב מרכזי בתפיסת האחים המוסלמים. בפועל, בשטח כפי שניתן לראות בשנתיים האחרונות כשישנה אכיפה, כאשר לא מאפשרים לאנשיו של עכרמה סברי להסית באין מפריע וכשזרועות התמנון האיראני כן בירושלים נגדעות ההשפעה חלשה הרבה יותר
 

גם ד"ר בן לוי מסכם את הניתוח בהערה משמעותית. למרות כל התמורות הגיאופוליטיות והאינטרסים של מדינות האזור, בסופו של דבר, משקלה של הגיאופוליטיקה מוגבל. הגורם המכריע והמשמעותי ביותר שיקבע את עתיד הר הבית, ואת היכולת למנף את השינויים האזוריים לטובת יציבות, תלוי לחלוטין באופן שבו ישראל תבחר לנהוג ולממש את ריבונותה על ההר.