"איך הכנסנו רוצחים ליישובים שלנו?" התופעה הבלתי נתפסת של העסקת פועלים ערבים ביו"ש

האם זה הגיוני שמצד אחד חיילי צה"ל נלחמים בעזה כדי לייאש את האויב, ובאותו זמן ממש, בלב יהודה ושומרון, קבלנים ישראלים מפרנסים את אותו אויב במיליונים כדי לבנות את בתינו?

א' חשון תשפ"ו - 15:05 23/10/2025

גודל: א א א

תקציר: פרק חדש בפודקאסט "מדברים בהר" צולל לדיון הכואב ביותר בהתיישבות: האם נמשיך לפרנס את האויב כדי לבנות את בתינו? בעקבות סרטון נדיר של מנכ"ל אמנה, זמביש, אלחנן גרונר ומנחם בן שחר מציבים קו אדום מוסרי ואסטרטגי. הפרק עוסק גם בשינוי הכיוון המסתמן בשב"כ והמלחמה בארגוני הפשיעה הערביים, ובשאלה מי קובע את סדר היום הלאומי במלחמה - הניצחון או שחרור החטופים.

האזינו לפרק המלא גם בספוטיפיי:

המלחמה האסטרטגית מול האבסורד המוסרי

האם ייתכן שבעוד חיילינו מחרפים את נפשם בקרבות בעזה ובלבנון, נאנקים תחת מאות ימי מילואים במטרה אחת - לייאש את האויב ולהביא לניצחון, אנחנו, בעורף, נשבור את אותו ייאוש בדיוק? הדיון הבלתי נתפס על החזרת הפועלים הערבים לאתרי הבנייה ביהודה ושומרון חזר השבוע לבעור, בעקבות סרטון נדיר של מנכ"ל תנועת אמנה, זאב חבר (זמביש), שבו הוא קורא ליישובים להסכים להעסקתם.

בפרק חדש של הפודקאסט "מדברים בהר", מבית הקול היהודי, אלחנן גרונר ומנחם בן שחר מנתחים את שורש הטעות שמובילה לדיון הזה. כפי שמסביר גרונר, הוויכוח כלל אינו על פתרונות אבטחה. "גם אם תביא את כל סיירת מטכ"ל והשייטת ביחד, לשמור על כל פועל ופועל... זה בכלל לא הנקודה", הוא אומר. "הנקודה היא להבין את גודל השעה, ולהבין שיש פה אויב, צמא דם, שרוצה... לשחוט אותך ולאנוס... ולהשתלט פה על ארץ ישראל".

מעבר לוויכוח על אבטחה: פרנסת האויב

במשך שנים, הוויכוח על העסקת ערבים ביו"ש התמקד בסיכון הביטחוני המיידי. גרונר מציג בפרק שורה ארוכה של פיגועים שבוצעו על ידי פועלים ערבים שהועסקו על ידי ישראלים – מפיגוע התופת באוניברסיטת הר הצופים ועד לרצח מעסיקים בביתם. אך לטענתו, גם אם הסיכון הזה ינוטרל לחלוטין, נותרת הבעיה האסטרטגית: פרנסת האויב.

"אנחנו אנשים נאנקים ביישובים ב-400 יום מילואים... אנשים איבדו חיים... הכל בשביל להילחם באויב", מטיח גרונר. "ואנחנו ככה, ככה, מלהביא את הייאוש הזה... ואז אתה בא, ואומר, לא, לא, לא, אל תלך, יש לי עבודה בשבילך... אנחנו התחרפנו?"

הוא מצטט אנשי מקצוע העוסקים ברכישת קרקעות וגורמי מודיעין, המצביעים על מגמה ברורה: מאז הפסקת כניסת הפועלים בעקבות שמחת תורה, החל ייאוש כלכלי עמוק בכפרים הערביים. ייאוש זה הוביל לעלייה חדה במכירת קרקעות ליהודים ולתחילתה של הגירה שקטה. "הם אומרים, 'אין לנו פה עתיד'", מסביר גרונר. החזרת הפועלים, אם כן, היא החזרת התקווה לאויב וביטול ההישג האסטרטגי שעליו שילמנו בדם.

"האם הייתם מכניסים פדופיל לגן ילדים?"

כדי להמחיש את האבסורד המוסרי, גרונר משתמש באנלוגיות חריפות ויוצאות דופן. "אתה מתאר לך ציור שביישוב יהיה הצבעה... אנחנו צריכים להכניס חזיר למכולת... זה זול. הוראת שעה. בעד, נגד, הצבעות...".

הוא ממשיך ומקצין: "אתה מתאר סיטואציה שיגידו, 'תקשיבו, חברים, יש מחסור בגננות... מצאנו פה כמה סייעות... אבל הם פדופילים. האם להכניס אותם לגן ילדים, בעד או נגד?'... זה לא מתחיל בכלל. למה? כי יש לך קו מאוד מאוד פשוט וברור שאת זה לא עושים".

הקושייה, לדבריו, ברורה: "עכשיו הקושייה עלינו, איך עשרות שנים הכנסנו רוצחים ליישובים שלנו?".

הדימוי המזעזע מכולם מגיע בהמשך, כשהוא מתאר את הפרדוקס של בניית מוסדות חינוך באמצעות אותם פועלים: "זה נראה לכם הגיוני שמי שיבוא לבנות את הבית ספר הזה זה פועלים, שהם רק יושבים ומדמיינים תוך כדי הבנייה, איך הם שוחטים את כל הילדים שילמדו בבית ספר הזה? למי, איך, באיזה עולם זה יכול להיות הגיוני?".

פתרונות יש, צריך רק להחליט

הטענה המרכזית של מצדדי ההעסקה היא ש"אין ברירה". בפרק, גרונר ובן שחר דוחים את הטענה הזו ומציגים שורה של פתרונות, החל מעבודה עברית, דרך טכנולוגיות בנייה מתקדמות שאינן נכנסות לישראל בגלל כוח העבודה הזול, ועד שינוי סדרי עדיפויות לאומיים – למשל, העדפת תפיסת שטח בחוות וביישובים צעירים על פני הורדת מפרט בנייה ביישוב ותיק.

מהפך בשב"כ? דוד זיני נגד ארגוני הפשיעה

נושא נוסף שעולה לדיון הוא הפרסומים על כוונתו של ראש השב"כ הנכנס, דוד זיני, להכריז על ארגוני הפשיעה הערביים כארגוני טרור ולהילחם בהם בכל הכלים של הארגון. גרונר ובן שחר מנתחים את משמעות הצעד הזה: ההבנה שאין באמת הבדל בין פשיעה "פלילית" לטרור לאומני.

"יש פה ג'יהאד, וזה לא עניין של פלילי או לאומני", אומר גרונר. "כמו שעכשיו הסייען של המחבל מצומת רמות סיפר שהוא את הנשק שלו החזיק ליום הדין... אז עכשיו הנשק אולי פלילי, בינתיים הוא ירה בו באיזה חתונה אולי... אבל ביום הדין הנשק הזה יהיה מולך". הדיון מדגיש את האיום העצום של התחמשות ערביי ישראל, שנתפסה במשך שנים כבעיה פלילית בלבד, וכעת מתגלה במלוא עוצמתה כאיום ביטחוני-לאומני מדרגה ראשונה.

מי קובע את כללי המשחק? מחיר החטופים וטשטוש מטרת המלחמה

הנקודה האחרונה בפרק עוסקת בחזרת החטופים והשמחה הגדולה, אך גם במחיר הכבד ובעיקר בשאלה - מי קובע את סדר היום הלאומי. בן שחר שואל "מי הגדיר שחטופים זה משימת על?", ומצביע על הקמפיין האגרסיבי של השמאל וארגוני המחאה, שכפו על הממשלה סדר יום שבו החזרת החטופים הופכת למטרה העליונה, לעיתים על חשבון המטרה המרכזית של ניצחון מוחלט על האויב.

הדוברים מנתחים כיצד נתניהו "ניצח במגרש שלהם" כשהצליח להחזיר חטופים, אך עצם המשחק במגרש שקבע השמאל הוא הבעיה. הדיון קורא לבחינה מחודשת של סולם הערכים הלאומי ושל מטרות המלחמה.