בע"ה ט"ז אלול תשע"ט
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

שלוש שכונות יהודיות שנעלמו מהנוף ומהזיכרון

עמיתים לטיולים יצאו למסע בעקבות קורותיהן של שלוש שכונות יהודיות בגיא בן הינום, שנעלמו מהנוף ומהזיכרון ההיסטורי - צפו בגלריה

  • מערכת הקול-היהודי
  • ה' אדר תשע"ח - 17:12 20/02/2018
גודל: א א א

פרוייקט עמיתים לטיולים משתף בסיכומו של מסע אל סיפורן הנשכח של השכונות בית יוסף, שמאעה וגו'רת אל עונאב באזור גיא בן הינום בואכה ירושלים העתיקה. המסע משקף באופן ייחודי רבות מהטלטלות והשינויים החברתיים והמדיניים שעברה ירושלים במאה השנים האחרונות. 

את סיכום הטיול כתב איתי קצב ואנו מביאים אותו כלשונו:

"חזונו של עמית אררט ומירצו פועלים את פעולתם והדביקו גם את ד"ר ראובן גפני.

ד"ר גפני שחקר, כתב והעלה מתהומות הנשייה את סיפורן של אחדות מהשכונות הנעלמות של ירושלים, הואיל והדריך את העמיתים ביום חורף שמשי ויפה במיוחד בעקבות סיפורן של שלוש משכונות אלו: .

התכנסנו ברחבת הסינמטק, ולאחר המתנה קצרה למכשירי השמיעה צפינו על מיקומה של השכונה הראשונה בסיור, שכונת בית יוסף, שנוסדה ב- 1887 והשתרעה במורד שהיום נמצאים בו בתי אבו תור הערבית. ד"ר גפני הרחיב ותיאר כי חלק מבתי שכונה זו, המקוריים, עודם קיימים וניתן להבחין בהם ובסגנונם העות'מאני בהליכה ברחוב עין רוגל.

בית יוסף התייחדה בכך שהוקמה בידי יזמים מסחריים. שלושה שותפים: יוסף נבון ביי, שלום קונסטרום ויוהנס פרוטיגר, יזמים סדרתיים שעמדו גם מאחורי שכונות נוספות דוגמת 'מחנה יהודה', 'סוכת שלום' ו"עיר שלום" (בתי פרלמן).

ייסודה של השכונה כיזמה מסחרית,  גרמה לכך שלא היה לה תקנון ורושמי עיתים. ד"ר גפני המשיל זאת לחברת נדל"ן שבונה עכשיו שכונה.

לאחר ייסוד השכונה, התברר כי למרות המרחק האווירי הקצר מהעיר העתיקה, היותה של השכונה שכונת ספר דרומית והתוואי הטופוגרפי הקשה של השטח בין השכונה לעיר העתיקה ולשכונות היהודיות האחרות מחוץ לחומה, גרמו לחוסר הצלחתה של השכונה. למרות שתוכננו 50 בתים, בפועל נבנו כ- 15 בתים.

ד"ר גפני הקריא בחן רב את תיאוריהם של ש"י עגנון ושל יעקב יהושע על השכונה כחצי כפר חקלאי שומם. סופה של השכונה הגיע אחרי מאורעות תרפ"ט, אז ננטשו הבתים האחרונים בידי היהודים ומכיוון שאין וואקום בטבע - הם התאכלסו בערבים.

להרחבה נוספת על השכונה הציע הד"ר גפני את מאמרו של דורון אורן על בית יוסף (מתוך: עת-מול, גיליון 215).

ירדנו והתקדמנו כמה מטרים לתוך עמק- גיא בן הינום, שם על הדשא ליד המרכז למוזיקה עבר ד"ר גפני לתיאור השכונה השניה בסיור היא שכונת שמאעה.

תחילה עסק ד"ר גפני בשמה של השכונה והסביר כי ישנן גרסאות שונות, ובעיקר משונות לשם השכונה ולפשרו. אך לדעתו – בעקבות חוקרים אחרים - מקור השם הוא שיבוש ערבי של מנזר חקל דמא בהמשך העמק. 'דמא' עוות ל'שמע' ונדד במעלה העמק.

בהמשך הוסבר כי שמאעה היה שם האזור כולו, אך השכונה נקראה באופן רשמי שערי ציון. פרט מעניין הוא שבמסגרת אופנת עברות שמות השכונות הירושלמיות בשנות החמישים עוברת שמה של השכונה ל'שמעה' על שם אחי דוד המלך.

השכונה היתה מעורבת כמעט מראשיתה. על צלעות העמק נבנו בתי הערבים, ואילו בתי היהודים נבנו בעמק עצמו. ולא בכדי, זו היתה קרקע זולה והתשלום האמיתי על כך היו השפכים שזרמו בתוך הבתים.

השכונה השתרעה מבית המוזיקה עד גשר בריכת הסולטן והיא נבנתה בידי יהודים מזרחים, כורדים ומונסטירים מהבלקן - שכונה מאוד דלה.

להמחשת העניין קרא לנו ד"ר גפני מתיעוד משנת 1900 המתאר את הקמת ביה"כ ואת יפוי הכוח שנתנו התושבים לאחד התושבים, פלוני דוד ניגרון, לגבות את הכספים ולצורך כך לגזור לעצמו עמלה נכבדה לכיסוי ההוצאות.

ד"ר גפני תיאר את תהליך המחקר וכיצד מצא בתיק שכונת שמעאה בארכיון עריית ירושלים תעודות של מוכתר השכונה, אברהם שלמה נחמיאס.

נחמיאס, המוכתר, הוא מונסטירי, הוא גדל בג׳ורת אל ענב, עבר לפה עם משפחתו ופתח פה את המכולת השכונתית. בארכיון שמור גם פנקס המכולת שניהל מר נחמיאס והחתימות בפנקס נעשו באצבע. מכאן שמוכתר השכונה כנראה לא ידע קרוא וכתוב.

בארכיון שמורה גם תעודת המינוי הבריטית שלו כמוכתר. הבריטים הם שיסדו את תפקיד המוכתר ומינו את נושאיו. סגן מפקד המחוז הבריטי מינה את נחמיאס. לנחמיאס היתה גם חותמת מוכתר רשמית, וכן חותמת נוספת שעליה היה כתוב "מושבת שערי ציון ירושלים".

בשיאה היו בשכונה 250-300 יהודים, בין 40 ל 50 בתי דירה.

גם כאן, כמו בבית יוסף, ב 1920 יש עדות שכמה משפחות יהודיות עזבו את השכונה בזמן המאורעות הראשונים, וערבים שמרו להם על הבתים. במאורעות 29' יהודי שמאעה עזבו את הבתים לשלושה ימים. והערבים שמרו על הבתים וב״ה לא היו אבדות בנפש.

מאז התחילו היהודים להרגיש פחות בטוחים והתחילו לעזוב. מכרו, השכירו ולעיתים אפילו הפקירו את נכסיהם בשכונה. ד"ר גפני הסביר שמכיוון שאין ואקום, לבתי הנטושים נכנסו ערבים מאזור חברון ובית לחם והם מיישבים את הבתים.

כתוצאה מהנטישה ההדרגתית, עד שנת 39' אין עוד בשכונה כמעט יהודים ואלה שכן נמצאים נאבקים על ההיאחזות במקום. "ההגנה" אמנם הכלילה את שמאעה כחלק מהחבלים הנדרשים להגנה, אך בהיעדר תקציב ובגלל המיקום המרוחק הם לא זכו לה.

זיכרונות מהתקופה מצא ד"ר גפני בתיאוריו של גבריאל שטרן, כתב ׳על המשמר׳ שמספר על התקופה ששימש כאן שומר מטעם ההגנה.

ב 39' מוכתר השכונה האחרון, הרב מרדכי מזרחי, נרצח בדרכו מהשכונה לעיר העתיקה. ככה נגמרה השכונה. גם שש המשפחות האחרות עזבו. עד 47' השכונה הופכת לערבית לחלוטין.

במהלך מבצע קלשון כוחות ההגנה עוברים דרך השכונה והערבים נוטשים את השכונה.

השכונה נשארה נטושה עד שנת 50' ואז, לקראת שנת 51 הוואקום שוב לא נותר ריק: לכן, לקראת חג שבועות קבוצת עולים פרסים ממעברת תלפיות שעוברת כאן בדרכה להר ציון רואה את הבתים הריקים ונכנסת להתגורר בהם, לאחר זמן קצר.

צה"ל התנגד במקור ליישוב אזרחים בשכונה. הוא רצה מעבר חופשי נטול אזרחים לעמדה הקדמית בהר ציון ולכן מנע את חיבור הבתים לחשמל ומים בברזים. מים על הקרקע דווקא זרמו חופשי...

אבל את הפרסים לא ניתן להכניע בכזו קלות, ואחרי ש- 50-60 משפחות התיישבו בשכונה המתפוררת גם צה"ל נכנע והבתים חוברו לחשמל אבל התשתיות והבתים נותרו עלובים ומתפוררים.

טדי קולק ב- 64' בבחירות הראשונות שלו לראשות העיר, נשאל איך הוא הולך לפתור את בעיית שכונת שמאעה, והסתבר שהאו אינו יודע היכן היא ...

חיים גורי בספרו "דפים ירושלמיים" מתאר אף הוא את שמאעה בתקופת הקו העירוני.

כנראה שבניין מרכז המוזיקה לנוער שימש באותה התקופה כביכנ״ס השכונתי, מרכז תקוותנו, וסניף של תנועת הנוער עזרא.

העירייה העלתה כבר בשנות השישים הצעות לפנות את שכונות הגבול ולשקם אותן.  ואולם, אנשי שמאעה לא הסכימו להתפנות ודרשו פיצויים מוגדלים. בסוף, לאחר מלחמת ששת הימים ועד ראשית שנות השבעים הממשלה הפקיעה את הקרקעות והכריזה עליהם כגן לאומי סובב חומות ירושלים, ופינו את אנשי שמאעה, כמו גם את תושבי ימין משה וממילא.

משכונת שמאעה התקדמנו עוד כמה עשרות מטרים בודדים והתיישבנו על הדשא הסינטטי החדש לצד "חוצות היוצר",  לסקירת השכונה האחרונה, היא שכונה ג׳ורת אל עונבּ.

השכונה נוסדה ב- 1892, לפני שכונת שמעאה באזור הדשא הסינתטי. תרגום שמה הוא שכונת בור השיזף.

גם השכונה הזו נוסדה בידי מוגרבים ומזרחים, וגם לשכונה הזו לא היו תקנות וועד ובגלל זה גם לשכונה זו אין כמעט תיעוד של ממש. כנראה, כפי שמופיע גם אצל עגנון בתיאורו, בשכונה היו בשיאה 47 בתים של יהודים ובהם מאות רבות של תושבים.

השכונה היתה תמונת מראה לשכנתה ימין משה. זו עשירה וזו דלה.

ד"ר גפני שב וקרא את תיאוריו של עגנון והדגיש כי עגנון היה סופר אך גם הסטוריון חובב, וכי תיאוריו על פי רוב אמיתיים ומדוייקים. למרות שכתב את ספרו בשנות ה-40 הוא מתאר את שנת 1908 בצורה מדוייקת. תיאורים נוספים של השכונה מצויים בספרו של יעקב יהושע, "ילדות בירושלים הישנה", כרך ד'.

בשנות העשרים מתחילה עזיבה גם פה, ובשנות הארבעים כבר אין פה בכלל יהודים.

לשכונה הזו לא היה אפילו שם יהודי. עם זאת, היה כאן בית כנסת ותלמוד תורה וכן הוקמה במקום המאפייה של משפחת ברמן.

הבריטים החליטו בשנות ה 30' שהם רוצים להפוך את אזור השכונה – לצד אזור מילא כולו - ללב המסחרי של ירושלים ולכן בנו בצמוד אליה את שתי רצועות החנויות המוכרות לנו כיום כחוצות היוצר.

ג׳ורת אל עונב ננטשה ב 48' ולא יושבה מחדש, כי השכונה חשופה לגמרי לירדנים. למרות שזהו שטח ישראלי, עדיין לא שטח הפקר. העירייה החליטה לפנות את השכונה לחלוטין אבל המשאיות שנשלחו לפנות את הבתים ההרוסים חוטפות יריות ועוזבות ושרידי השכונה משמשים למשחק לילדי ממילא.

אחרי 67' המקום מוכרז גן לאומי סובב ירושלים.

לשאלת הקהל הדגיש ד"ר גפני שהבתים שנחשפו בפארק טדי, מצפון לחוצות היוצר, אינם שייכים לג׳ורת אל עונבּ, אלא למשפחות גרמניות שגרו בשולי השכונה.

תודתנו נתונה לד"ר גפני על הסיור מלא הידע, החן וההומור, לסבא-עמית הבלתי נלאה ולעמיתים שהקדישו את זמנן לתולדות בירתנו.

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


6 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 37 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד