בע"ה י"ג תמוז תשע"ט
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

אני ה' רופאך

שלומציון אריאל הייתה מחנכת באולפנא אך חלמה להיות מטפלת. היום היא משתפת בתובנות מעולם הטיפול, והן לא מוגבלות בהכרח רק לקירות הקליניקה

  • גילת בן ישי
  • ב' תמוז תשע"ט - 08:21 05/07/2019
גודל: א א א

 כשחשבתי הפעם על כתבה, החלטתי לדבר עם מטפלת רגשית, ומכל רשימת המטפלות שעשיתי בחרתי בשלומציון אריאל, שעובדת מתוך חיבור למחשבה יהודית. שלומציון היא מטפלת בפסיכותרפיה, נשואה לדוד ואמא למשפחה ברוכה. בבוקרו של יום רביעי אנחנו נפגשות על כוס קפה בביתה של שלומציון בגבעת תקומה שביצהר. מה שאני רוצה להבין ממנה קודם כל הוא איך היא הגיעה לעולם הטיפול.

איך בחרת את המקצוע הזה, מכל המקצועות הצפויים בעולם?

נולדתי לאמא פסיכולוגית וסבא פסיכולוג, ועולם הנפש תמיד עניין אותי ומשך אותי. ידעתי שזהו היעד, אך הדרך הייתה פחות ברורה. אחרי תואר ראשון בייעוץ חינוכי, חינכתי באולפנה במשך שלוש שנים, בהן עולם הטיפול היה נראה לי רחוק. ידעתי שאני רוצה להיות פסיכותרפיסטית אך לא הרגשתי בשלה לכך, לא ראיתי את עצמי יושבת בחדר עם מטופל, אני והוא לבד.

ומה גרם לך ללכת על זה בסופו של דבר?

המגע עם המציאות בעיני הוא מגע מבורך. העבודה כמחנכת וכמורה הייתה שלב חשוב בדרך שלי. למרות שהבנתי שלצערי אני לא שייכת להוראה - הייתה חסרה לי הכריזמה וההתלהבות שנדרשים לכך - גדלתי והתרחבתי דרך המפגשים עם התלמידות והעבודה בצוות. בשלב מסויים הרגשתי שמתגבשת בי פניות לאינטימיות כמו גם לעומס שיש בטיפול. ארוע פרטי כואב שחוויתי היה בסופו של דבר מה שדחף אותי.

את יכולה לספר על כך?

פגשתי את המוות קרוב מידי כאשר בתי השניה נפטרה ממוות בעריסה. המוות מפגיש אותך בבוקס לבטן עם "הלא מובן". זה בלתי נסבל. אבל העולם הופך לפתע להיות בתלת מימד. זה כאילו שמתגלה לך הסוד של "האין", של החלל הפנוי. לאחר שבתי נפטרה הייתה לי הרגשה שלראשונה בחיי אני הולכת על הקרקע ושלפני כן הלכתי שני סנטימטרים מעל הקרקע. משום מה, ההתמודדות עם הכאב הנורא הזה גרמה לי לחוש מחוברת לחיים יותר מאי פעם ופנויה להכיל מישהו אחר.

הכלה היא מושג מפתח בטיפול, אך גם כחברות וכנשים לבני זוג אנחנו מכילות. מה בעצם ההבדל בין הכלה או שיחה עם חברה טובה לטיפול?

זה נכון. הכלה היא משהו שמתרחש כל הזמן בתוך יחסים תקינים. בין בני זוג, חברים, הורים וילדים, רב ותלמיד ואפילו בין אמן לקהל שלו. הצגה או ספר טוב הם פעולת גומלין של הכלה ביני לבין היוצר. למעשה, טיפול לוקח את האספקט הזה עד הסוף, דווקא בזכות חוסר השוויוניות בטיפול, ובזכות כך שהמטפל שם בשביל המטופל. הכלה באופן הטוטאלי הזה מאפשרת למטופל מגע עם מקומות שיש בהם עוצמה מאוד גדולה, כגון כאב, פחד, אהבה, תלות, זעם וכדומה. בדרך כלל במערכות יחסים שוויוניות יותר אין אפשרות כזו וזה גם לא בריא להישען על הזולת המכיל באופן העוצמתי הזה. 

ובכל זאת, במה שונה הכלה של אמא לילדיה מהכלה של מטפל למטופל?

הכלה של אמא היא הדבר האמיתי והקריטי ביותר וטבועה בנו באופן אינטואיטיבי. אמא מייצרת מרחב בטוח לגדילה באופן הוליסטי, דרך הטיפול הפיזי - האכלה, החזקה, הרגעה, צלילים, מבט וכולי. ודרך הפניות הרגשית - הבנה, עידוד, יציבות, אהבה. זה בסיס ולרוב אמא מעניקה לילדיה את רב הטוב שהם זקוקים לו אך מסיבות שונות שקשורות גם בילד עצמו וגם באמא, באזורים מסוימים לפעמים לא מתאפשרת הכלה מספיקה. לשם כך מגיעים לטיפול, כמטפל אתה מנסה לדחוס את האיכות של האחזקה הפיזית והרגשית בתוך אחזקה מנטלית ורגשית כדי לאפשר למטופל לגדול מחדש במקומות בהם נוצר שיתוק או עיוות. 

האם את מרגישה שניתן לחבר בין עולמות הטיפול ותורת החסידות?

אני מאמינה שכן, אחת הבשורות של החסידות חסידות היא האמונה שבתוך המקומות הנמוכים והרעים נמצא טוב ושצריך לרדת אל המקומות האלו. עם הפתיחות הזו ניתן להרוויח מהעומק שיש לתפיסות הפסיכואנליטיות להציע. אני מדברת על האומץ וההתעמקות בהבנה של  ה"רע" - הכאב התשוקות, הישות שמנותקת מה' קודם כל. לתפיסתי, הרע משמעותי מאוד לחוויה של ממשות במציאות וכשמנסים להתנתק מההתעמתות עם הרע ולהתמלא דרך הטוב, התוצאה היא מנותקת מהעוצמה של העצמיות. ודוק. מהמקום הזה אני מאוד מתחברת לתורות של ר' נחמן מברסלב, שנגע באומץ בתהומות הכי חזקים שהקיום האנושי מציע. אני מוצאת אצלו הרבה הדים וחידושים לתפיסה הבין אישית והתוך אישית הטיפולית שלי. ר' נחמן מדבר על היחסים של האדם עם עצמו, עם ה' יתברך ועם הצדיק, אך ניתן ללמוד מכך על היחסים של כל אדם עם הדמויות שמחוללות ומעצבות אותו, כמו גם על יחסי מטפל-מטופל. התפיסות הפסיכולוגיות הולכות ונהיות טרנסצנדנטיות יותר ויותר ובוחנות את האדם בזיקה אל המעבר. ר' נחמן הקדים הרבה מההבנות של הפסיכולוגיה אך הפסיכולוגיה עוזרת לי להבין את העומק שר' נחמן סתם בדבריו. 

תני דוגמה...

אפשר למצוא בתורה מ"ט תיאור שניתן להקביל למרחב ולתהליך הטיפוליים. ר' נחמן עוסק בתורה הזו במושג "החלל הפנוי". לפי התיאור הקבלי הידוע, ה׳ פינה עצמו לצדדים, כדי ליצור חלל שבתוכו יוכל לברוא את העולמות ולגלות את מלכותו לזולת. ר׳ נחמן טוען שתהליך זה הוא הדדי, כי גם האדם הוא אין סופי ומלא בעצמו, והתגלות מלכות ה' נשלמת בתהליך מקביל בו האדם מפנה את עצמו לצדדים ובורא בתוכו את העולמות והמחשבות על ה'. ההבנה כי הקיום שלי הוא בזכות המקום שה' פינה לי בתוכו מאפשרת לי לפנות בתוכי חלל ולגלות שם את הזולת. אפשר לראות את התיאור הזה כהמשגה המוקדמת ביותר להכלה עליה דברנו קודם. על פי דבריו של ר' נחמן ניתן לראות כיצד בטיפול, המטפל מייצר מרחב בתוכו, מקום שהוא מוקף בנוכחות של המטפל ברגש שלו ובחשיבה שלו אך מרוקן מתוכן עצמי, המטופל מוזמן לתוך החלל הזה, קודם כל כדי להיות אין סופי ולהביא את עצמו כמו שהוא ולמלא את החלל, ובהמשך המטופל יוכל להיות בעצמו גם חלול יותר ויתאפשר מפגש קרוב יותר בין המטפל למטופל ובין המטופל למציאות האלוקית והאנושית אותה הוא רוצה לפגוש מבפנים.

הפחד מהחלל על פי ר' נחמן מוביל אותנו למלא את עצמנו דרך תאוות ודברים נוספים הנותנים תחושה רגעית של אין סופיות. דבר זה מעניק תחושת שליטה, אך מותיר אותנו בודדים ובסופו של דבר, ריקים. האומץ להתחולל ולהיות תלויים בזולת מפגיש אותנו עם חלקיות כואבת, אך אנו מלאים יותר כי אנו בתוך יחסים. ככל שהקשב שלך גדל כלפי ה', העולם והאנשים, כך אתה מייצר חלל בתוכך.

נשמע הפוך. קשב החוצה יוצר חלל?

אפשר לומר שחלל וקשב החוצה הם שני צדדים של אותו מטבע שמתרחשים בו זמנית ומייצרים זה את זה כמו שאולי ניתן לומר שהתאווה של ה' לברוא את העולם ופנוי החלל בתוכו הם שני הצדדים של חסד ודין שמתרחשים במקביל מאז בריאת העולם ועד עתה.

ונחזור לנושא שלנו, איך בעצם מתחולל נס הריפוי?

זו השאלה הגדולה שכל ספרי הפסיכולוגיה מנסים לענות עליה.
ביסוד שאלה זו נמצאת שאלה מהותית נוספת, והיא: כיצד נוצרת מצוקה נפשית. אנסה לתת דוגמה לתשובה דרך פריזמה מסויימת. ניתן לומר שהמטרה הטיפולית של כל מטופל היא להצליח להיות יותר עצמי, יותר נוכח, ובעצם יותר חי. אם כן, מהיכן הגיע ה"מוות" לתוכנו? מפגש עוצמתי מידי עם כאבי החיים או עם פחדיהם, גורם לנו לשמור מרחק.
כאשר זה קורה בתכיפות או עוצמה מסויימת, ניתן לומר שזהו מפגש טראומתי המוביל אותנו לעשות בחירות של ניתוק ו"המתה" של אזורים מסוימים, כדי להגן על עצמנו מהכאב, או כדי לפתור רגשות של אשמה, של זעם או של חרדה הקשורים לכאב הזה. באיזשהו שלב אנו מגלים שהפכנו לקצת "מתים" מרוב שטחים מתים בחיינו. ה"מוות" הזה מייצר מצוקות נפשיות שונות.
אתן לכך מספר דוגמאות: חרדה היא תוצאה של ניתוק מהעצמי החי, התמכרויות באות על מנת למלא את החללים המתים, קושי ביחסים קשור לפחד מפני מגע וחשיפה של העצמי החסר, דיכאון הוא הזדהות גדולה עם המוות הפנימי וכדומה.
הנפש נמצאת בקונפליקט בין רצון במגע עם כל אותם רגשות שהיו בלתי נסבלים, לבין תחושת סכנה גדולה מול כל חיבור. טיפול הוא הזמנה לעשות את המסע והמגע הללו יחד עם מישהו, בתוך מרחב שהוא פנוי מחד, אך מוחזק מאידך. תפקיד המטפל הוא להחזיק את הכאב ולא לברוח, כאשר האפשרות למגע עם הקושי היא הדרגתית, והמטפל בקשב למה המטופל מסוגל לשאת ולמה עדיין לא, עד שהתהליך מתבהר לכדי ריפוי בעזרת ה'.

 

באדיבות ירחון 'לבונה'

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


1 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 30 מהשבוע האחרון