אחד הדוחפים של הסדרה עבודה עברית הוא יוסף דרשן. איש מהשטח שתחום הבנייה העברית הוא כנראה בעבורו הרבה יותר מפרנסה. היום מנהל תחום בחברה של יבוא ושיווק חומרי בניין וקרמיקה. אבל לאורך השנים עבר בלא מעט תחנות בתחום הבנייה.
"מאז שהייתי ילד אהבתי את היצירה של הבניין – לראות שטח בלי כלום ועליו לאט לאט יסודות, שלד עד מצב שיש בית שוקק חיים, משפחה שגרה – זה מדהים. לא סתם כשמדברים על משפחה אומרים "לבנות בית בישראל" כי זה באמת נושק אחד לשני".
"התחלתי בתחום כמגיש מרצפות לרצף. העבודה הכי שחורה. אבל מאוד אהבתי את זה – המון עבודה פיזית, בשמש ובגשם. סיטואציות עם שק מלט בגשם שכולו מתפרק עליך... ולאט לאט למדתי את המקצוע והפכתי לרצף בעצמי. ומקביל התרחבתי גם לבנייה של בתים עם צוותים של עובדים. בהמשך עברתי לתחום היבוא ושיווק של חומרי בנין וקרמיקה כמנהל בעסק המעסיק כמה עשרות עובדים".
בכל הקשור לעבודה עברית החברה שבה עובד היום דרשן נמצאת במקום הכי מפתה לברוח לכוח העבודה הזול של השוק הערבי: קריית ארבע וחברון. אבל החברה הזאת מצליחה להגיע למצב שעשרות העובדים הישירים והעקיפים שלה הם יהודים. "95% מהעובדים" הוא מדייק. "יש כמה חיצוניים שלא בשליטה שלנו. גם המחסנאי, וגם מלקט הקרמיקה, שזאת באמת עבודה שחורה ועד אנשי המלגזה והנהגים – כולם יהודים. וחוץ מהסיפוק שאנחנו זוכים להיות צינור לפרנסה של עשרות משפחות יהודיות, אתה עובד ברמת תקשורת ושיח אחרים לחלוטין. שלא לדבר על רמת תודעת אחריות ואכפתיות אחרת. אצלנו גם המחסנאי מפעיל את הראש. כשהוא רואה טעות שעשיתי, הוא מונע ממנה להתגלגל הלאה.
"אז נכון שלמצוא עובדים זאת משימה לא פשוטה כמו בכל תחום וצריך לתת תמריצים כלכליים, אבל מי שעושה את זה יודע בסוף כמה זה משתלם. זה מייצר עסק יציב שעמד ברוך ה' בכל הטלטלות שעברנו בשנים האחרונות – החל מהקורונה וממשיך במלחמת רוסיה-אוקראינה שהשפיעה גם היא על השוק, וכמובן אין בכלל מה לדבר על המציאות הנוכחית של שנתיים מלחמה כשהכוח הערבי שאנשים התמכרו אליו נעלם ביום אחד. בכל השלבים האלה ברוך ה' הצלחנו להרים את הראש מעל המים".
"אצלי גם לפני המלחמה, עבודה שהיא לא עברית לא הייתה אף פעם אופציה אבל עכשיו אחרי המלחמה, אני באמת לא מבין מה עוד צריך כדי להתעורר. בסוף אנחנו חיים במזרח התיכון שהוא ג'ונגל בשביל יהודים, אז איך בכלל הרשנו לעצמנו לפתח תלות באנשים שרואים בנו אוייבים ולא מסתירים את זה? לא הגיוני להיות תלוי בבן אדם שמחר יכול לרצוח אותך. ועוד לתלות בו פרוייקטים ענקיים שיכולים להיתקע בכל רגע נתון. אז בתופעה הזאת יש את כל התסמינים של התמכרות – אתה יודע שזה לא טוב אבל אתה הולך למה שזמין.
"אבל האמת שלא היינו צריכים לחכות לזה כי חברה בריאה מייצרת לעצמה חוסן לאומי באופן הזה שהיא מצליחה להצמיח מתוכה בעלי מקצוע בכל הגוונים והתחומים. ויש לזה ערך גם ברמה החברתית וגם ברמת החוסן הלאומי".
"ברור שכאן יש נקודה שצריך לפרק אותה. ויש לדבר הזה שלוש רמות. לפני הכל חשוב לבוא לסוגיה הזאת מתוך הבנה שאין כאן אף יהודי שמנסה לגזול מישהו או שהוא רוצה להרוויח עליך. אני שומע כל מיני דיבורים מאוד לא ראויים כמו "יהודים עוקצים" בזה שהם לוקחים מחיר יקר יותר, וכאילו הופכים את הערבים לחסידי אומות העולם שמסתפקים במועט. לפני הכל צריך לזכור שברשות הפלסטינית שכר מינימום עומד על בערך שליש מהשכר בישראל כי יש שם כלכלה מאוד רעועה. המשק שלנו בנוי על מיסים שצריכים לממן מדינה עם מערכות ביטחון ותחבורה וכו' שצריך לממן ויש לנו ביטוח לאומי – אז ברור ששכר ממוצא כאן חייב להיות גבוה יותר מהשכר ברשות.
דבר נוסף שצריך לקחת בחשבון הוא הנזק הכלכלי שנוצר לטווח הארוך שאנחנו מייצרים בשוק הבנייה. זה משהו שלא רק האזרחים אלא גם כלכלנים לא מספיק נותנים עליו את הדעת. שאלנו את עצמנו למה בעוד שבמשך כעשר השנים האחרונות השכר הממוצע במשק עלה בלא יותר מ-20% בכל התחומים, הרי שבענף הבנייה מדובר בזינוק בלתי פרופורציונלי: פעם פועל פשוט היה מרוויח 200–300 שקל ליום. היום הם דורשים 500–600, ובעלי מקצוע מגיעים גם ל־1,200 שקל ליום. כלומר, עלייה של כמעט 300% – ולא בגלל שהמשק התייקר כך."
לדבריו, הסיבה העיקרית לכך היא תחרות לא הוגנת שנוצרה עם קבלנים פלסטינים, שיכלו להציע מחירים נמוכים יותר בעבר וגם כשקבלן יהודי הציע מחיר זהה לקחו את הערבי בגלל הסטיגמה שהוא זול יותר. וכך, קבלנים יהודים שמנהלים עסק מסודר עם ציוד, ביטוח והתחייבויות לא הצליחו לשרוד ורבים מהם סגרו את העסק. התוצאה: בעלי מקצוע יהודים נטשו את הענף, וקשה היום למצוא רצפים, טייחים ותפסנים. ואז הם קולטים שכבר אין מולם תחרות ונוצרה עליית מחירים חסרת פרופורציה.
"המצב הזה לא חדש," מספר דרשן "כבר לפני שנתיים – עוד לפני 'הפיצוץ הגדול' של עליות המחירים – ראיתי מקרים שבהם קבלן ערבי היה יקר יותר מקבלן יהודי, ועדיין בחרו בו. למה? כי פשוט התרגלו אליו. למשל, בקריית ארבע, קבלן שיפוצים ערבי סיפר שהוא מרוויח שם באופן קבוע 60 אלף שקל נטו בחודש, רק משני פרויקטים במקביל – שיפוצים, לא בנייה של מגדלים."
הוא מוסיף: "יש מקרים שבהם הקבלן היהודי נתן הצעה זולה יותר – ועדיין לא קיבל את העבודה. הפערים פשוט נהיו כל כך גדולים, שזה הפך לעיוות מוחלט. וההתמכרות הזו, לשקט או לרווח המיידי, מחזירה אותנו כבומרנג. אנחנו תוקעים לעצמנו גול – לא רק בביטחון, אלא גם בכלכלה."
"מה שנראה כחיסכון בטווח הקצר – הופך בטווח הארוך לתלות יקרה. היום משלמים לפועלים יותר ממה שפעם סירבו לשלם לאנשי מקצוע ישראלים."
"זה באמת קשה אבל אני יכול להגיד שמי שמצליח לשרוד זה משתלם. בחברה כמו שלנו שעומדת על עובדים יהודים המשכורות עלו ב-10-20 אחוז, בעל הבית של נושם, מרוויח, ברוך השם, באמת עובד קשה אבל יציב. כשאנחנו מתעסקים עם יבוא ואתה פתאום תלוי בדירוג אשראי אז אחרי כמה טלפונים שמבררים עליך חוזרים בלב שקט ואתה גם מקבל אשראי כי הכל עובד כמו שצריך. וזה קשור באופן ישיר לזה שיש כאן עבודה עברית. למה? כי זאת תרבות עבודה אחרת".
מה שאתה מתאר כאן הוא באמת כרוניקה של להרוס את התחרותיות של המשק ואם זה באמת נכון בסוף זה פוגע בצרכן לטווח ארוך. אבל השאלה היא אם אפשר לצפות מהצרכן הפשוט לקחת בחשבון תמונת מקרו כזאת כשהוא כרגע דואג לפרוייקט הבנייה שלו שיצא הכי זול שאפשר.
"קודם כל, אני חושב שאנחנו כיהודים וכחברה בכל כך הרבה תחומים, משתדלים ולוקחים אחריות בהמון תחומים ואני חושב שיש הרבה שכן לוקחים אחריות, במיוחד היום. אבל בהחלט מצופה גם מהממשלה לעשות יותר כדי לווסת את התופעה הזאת כי כלכלנים כן אמורים לקחת בחשבון את התהליכים האלה שהורסים את התחרותיות של המשק.
"תופעה דומה אנחנו עושים לעצמנו בתחום הרכב. אני לא מדבר על הגניבות והביטוחים שעולים לשמיים אלא על שירותי מוסך – גם לי היה מקרה שהיה לי מפתה ללכת למוסך שאני יודע שהערבי יכול להשיג חלפים בגרושים בגלל עולם הפשע וגניבות הרכב שמפותח. או פעם כשגנבו לי רכב ואמר לי יהודי אחד שמתעסק בתחום הרכב יש לי קשרים עם ערבים, תביא לי אלפיים שקלים הרכב אצלך, אז זה מפתה וכמעט עשיתי את זה. התייעצתי עם רב אחד והוא אמר לי מה אתה משוגע? אתה מעודד אותם, והוא צדק והחלטתי לוותר על הרכב.
"ברור שקיימים פערי איכות ממשיים בין קבלנים ובעלי מקצוע פלסטינים לבין ישראלים. אני עצמי לא עבדתי עם ערבים, אז אני לא רוצה סתם 'ללכלך'. ברור שיש ביניהם כאלה שעושים עבודה טובה. אבל ברמת הענף – דיברתי עם מנהלים בכירים בחברות כמו דניה סיבוס ותדהר – והם אומרים חד משמעית: רמת הביצוע של כוח העבודה הפלסטיני בדרך כלל נמוכה."
לדבריו, קבלנים ישראלים שמביאים עובדים ממדינות כמו מולדובה או סין מדווחים על תפוקות גבוהות בהרבה. "צוות סיני מרים קומה שלמה בשלד בשבוע, מה שלערבים לוקח חודש, גם כשמדובר ב-20 פועלים."
הוא מספר על מרצים שלימדו אותו בהנדסת בניין, שהדגישו את החשיבות של התאמת התכנון לרמת הביצוע בפועל. "אחד מהם תמיד היה אומר – אל תתכנן משהו שמוחמד לא ידע לבצע. גם אם הפתרון חכם וחסכוני – אם אי אפשר ליישם אותו בשטח, הוא לא שווה כלום."
אבל הבעיה רחבה יותר, לדבריו. "ברגע שהתרגלנו שכוח העבודה זול – התפיסה נהייתה שטחית. אנשים סוגרים חוזים בלי מפרטים, בלי לבדוק מה כלול ומה לא. הם סומכים על זה ש'הערבי יזרום איתם', שהוא 'נותן הכל כלול'. וזה מסוכן – כי מי שמגיע מתרבות מסחר לא שקופה, יודע בדיוק איפה להחביא את העלויות הנסתרות."
הוא מתאר תופעה שבה דווקא בגלל שהתנהלות הקבלנים הפלסטינים נתפסת כ'זורמת', לקוחות מתקשים לקבל גבולות מקצועיים מצד קבלן יהודי. "כשאני, כקבלן, אומר להם – 'שינוי בריצוף עולה יותר' – הם מופתעים. כי התרגלו ש'הערבי לא לוקח על זה'. אבל מה שהם לא מבינים זה שהוא פשוט דוחף את העלויות בדלת האחורית. ובסוף, הם משלמים – גם בכסף וגם באיכות."
"כשאתה עובד עם יהודי שמקבל שכר בהתאם, אתה מקבל גם ראש יהודי – חשיבה, דיוק, אחריות. זה לא מיתוס. אני תמיד אמרתי ללקוחות – אל תשוו אותי לפועל ערבי. תשוו אותי ליהודי אחר. ואם תעודדו תחרות בין בעלי מקצוע יהודים – המחירים יתאזנו, האיכות תעלה, והמשק כולו ירוויח."
"ברור שלא כל הערבים גרועים ולא כל היהודים מצטיינים – ההכללה תמיד עושה עוול למקרים הפרטיים. אבל אם כמשק נעודד את העבודה העברית ונשקיע באנשים איכותיים – נרוויח מקצועיות, אמינות ושקט נפשי."
"אני לא מחזיק בפתרונות קסם," מודה דרשן "אבל אני כן יודע שזה בידיים שלנו. זה לא רק כלכלי – זה חוסן לאומי. כמו שצה"ל הוא פרויקט לאומי בישראל, כך גם הבנייה יכולה וצריכה להפוך לפרויקט לאומי."
הוא מדבר בהתלהבות על פוטנציאל לא ממומש: "תחום הבנייה מגלגל סכומי עתק. ולמרות זאת – הוא אחד הענפים הכי פחות מפותחים טכנולוגית בישראל. אנחנו מייבאים פתרונות מבחוץ, כשיש לנו פה את כל היכולת לפתח חדשנות – אם רק נבנה על כוח אדם יהודי.
"בכל תחום שהיהודים שחזרו לארץ נגעו הם הביאו ברכה לכל העולם. החקלאות כאן זה לא החוואים של ארה"ב שנחשבים אנשים לא מתקדמים – ברגע שנכנסנו לחקלאות נתנו לה כבוד והיא הפכה להיות השורה הראשונה בפיתוח ובתוצרים. אפילו בתחום הצבאי – בזמן שבכל העולם לוחמים נחשבים שכירי חרב שלא היה להם במה לעבוד, כאן בארץ להיות לוחם זה אחד הדברים היותר מוערכים. שלא לדבר על התעשייה הצבאית שלנו שמפורסמת ומיצאת ידע לכל העולם. בכל תחום שאנחנו נוגעים בו אנחנו מביאים אותו כמה צעדים קדימה. לכן ברור לי כשניגמל מכוח העבודה של האוייבים שלנו ייצמח כאן ענף בנייה שלא היה כמותו באף מקום בעולם. אבל צריך אומץ להיגמל".
כדוגמה הוא מציע הקמה מחודשת של בתי ספר מקצועיים, שילוב עבודה מועדפת בתחום הבנייה, תמריצים ממשלתיים, ואף רעיונות כמו חברות בנייה שיתופיות – שיאפשרו גם לפועלים שכר הוגן, ביטחון תעסוקתי, ואפילו אחוזים מהרווחים.
לדברי דרשן זה גם עניין של תדמית: "פועל בניין בישראל נתפס כדבר נחות, אבל זה שוק שאפשר לבנות בו קריירה מדהימה – מ־15 אלף ש"ח לחודש כפועל מקצועי ועד עשרות אלפים כמנהל או קבלן. כמו בתחומים אחרים – גם פה אפשר לגדול, רק צריך לתת את הבסיס."
הוא מסכם במסר ברור:
