אמור אל הכהנים – על כוונות טובות ומציאות קשה

סטנדרט של מקדש - הפרשה נפתחת בדיניהם המיוחדים של הכהנים. כדי לייצג את העם מול ה', הם נדרשים לשמור על רף גבוה של טהרה: איסור היטמאות למתים (למעט קרובים מדרגה ראשונה), כללי נישואין ייחודיים (איסור חתונה עם גרושה, ולכהן הגדול – חיוב לשאת בתולה), והרחקה של בעלי מום וטמאים מעבודת הקודש ומאכילת תרומה.

מוסר הקרבנות - מכאן עוברת התורה לדיני הקרבנות ולרגישות המתאימה ביחס אליהם: אסור להקריב קרבן בעל מום; אסור להקריב בהמה בטרם מלאו שבוע ימים מלידתה; ואסור להקריב בהמה ובנה ביום אחד. בנוסף אין לדחות את אכילת הקרבן יותר מיום.

זמנים של חיבור בין אלוקים ואדם - שבת, פסח, קרבן העומר וחג השבועות, ראש השנה, יום כיפור וסוכות – התורה מתארת את מעגל השנה היהודי ואת מצוותיו המיוחדות – ואת החיוב להקריב קרבנות לכבוד החגים.

אור ולחם תמיד: הנוכחות הקבועה בהיכל - כהשלמה לעבודת המקדש מצוה התורה על הדלקת נרות המנורה ועל לחם הפנים בהיכל.

כוחן ההרסני של מילים: פרשת המקלל וקדושת השם - בסוף הפרשה אנחנו פוגשים את ההיפך מהכבוד לקודש – את המקלל, שנענש בחומרה על פגיעתו בקודש, כאשר דברי ה' משוים בין מי שמדבר כך כלפי ה' יתברך לכאלה שמזיקים, פוצעים או הורגים יהודי אחר.

_______

בפרשתנו מוזכר האיסור של כהן בעל מום לעבוד במקדש, ולאוזן המודרנית הדברים צורמים לפעמים. אנחנו רגילים להתחשבות ויחס שויוני עד כמה שאפשר כלפי בעלי מום או נכים – וכאן התורה אומרת שבעל מום אינו יכול להיות חלק מעבודת המקדש.

בדומה לזה אנחנו רואים בדיני טומאה וטהרה, שאין חשיבות (כמעט) לכוונתו של המטמא או הנטמא, והמציאות היא הקובעת. גם אדם טוב וצדיק, שרצה לעשות הכי טוב ובאונס גמור נטמא במת, למשל – מורחק מהמקדש ונחשב טמא.

בעולם הלימוד היום מחלקים בין 'חפצא' ל'גברא' – בין משהו שתלוי בחפץ, או במה שקרה בפועל, לבין משהו שתלוי באיש, במה שהוא עשה או אפילו במה שהתכוין ורצה לעשות.

ובאמת – צריך לשים לב ששני הדברים קיימים בחיים שלנו כל העת. גם בעולם המודרני – אדם שלא הצליח לעשות משהו – גם לא יצליח למכור את מעשה ידיו ולקבל על זה כסף. לא שמענו מוכר שאומר לקונים: שלמו לי, כי באמת התכוונתי שתהיה כאן סחורה עבורכם.. . יש משהו בממשות של המציאות שאמנם מקשה ומכביד – אך גם יוצר מתח ממשי וצורך לפעול ולעשות.

נכון ש'רחמנא ליבא בעי', אבל הלב הזה שאותו צריך הקב"ה נמצא בתוך המציאות, והוא מצפה מאיתנו שנעשה מאמץ להצליח ולהגיע להישגים.

בבית המקדש שתי המגמות הללו באות לידי ביטוי: מן הצד האחד – המקדש הוא אולי המקום בו כוונת הלב תופסת הכי הרבה מקום במצוות התורה, עד כדי פסול קרבנות כאשר לא היתה כוונה כראוי וכדומה; ומן הצד השני – במקדש חשובה לנו תוצאה יפה, העושר וההצלחה תופסים הרבה מקום, הטומאה והטהרה – שבהן המציאות קובעת ולא כוונת הלב – מרכזיות מאד במקדש, ובעלי מום מורחקים מהעבודה.

שנזכה לשלב בחיים שלנו את כוונת הלב – יחד עם החתירה להצלחה והישגים ממשיים, ובכך להצליח להכניס את אורות הכוונה לכלים של מציאות מוצלחת!