מעין גנים / משפט אחד

בסוף הפרשה נאמר "וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת... כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת... מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"[א] – פעמיים חוזרת ההשוואה "כגר כאזרח", תחילה ביחס למקלל ובהמשך לכל התורה.

בבטוי "כ... כ..." האות שעושה את ההשואה היא כ – כמו A כך B וכמו B כך A – האות כ"ף רומזת לכף מאזנים, ופעמיים כ"ף היינו שתי כפות שקולות.

הופעת השוויון כ-כ בתורה

הבטוי "כ... כ..." חוזר שבע פעמים בתורה (מספר של שלמות), ונסדר אותן בהקבלה לשבע המדות:

חסד – "כשכיר כתושב יהיה עמך"[ב]. צריך לאהוב עבד עברי ולתת לו עבודה כמו אדם חופשי;

גבורה – "כחטאת כאשם"[ג]. חטא שייך לגבורה וכן התשובה והכפרה על החטא שייכים למדת הדין;

תפארת – "לא תכירו פנים במשפט כקטֹן כגדֹל תשמעון"[ד]. משפט שייך לתפארת "משפט רחמי [פנימיות התפארת היא רחמים]"[ה];

נצח – בפרשת נסכים נאמר "כגר כאזרח"[ו]. בתחילת העניין שם נאמר "כי תבאו אל ארץ מושבותיכם", בשורה שיכנסו לארץ (לאחר חטא המרגלים), הארץ נצחית והעליה לארץ שייכת לנצח;

הוד – מה שנאמר אצלנו בהקשר למגדף. הקללה שייכת לפגם ההוד;

יסוד – בתפלת אברהם אבינו על סדום "חלילה לך לעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע"[ז]. אברהם אבינו הוא "צדיק יסוד עולם"[ח] והוא טוען שחלילה להמית את הצדיקים. אברהם אמר ש"חלילה" להשוות בין צדיק לרשע, אבל כשמדברים על נשמות יהודיות צריך לאהוב את כולם, "כצדיק כרשע" (כדברי רבי פינחס מקוריץ שצדיק גמור אוהב רשע גמור [וכך עוזר לו לעשות תשובה]);

מלכות – יהודה אומר ליוסף "כי כמוך כפרעה"[ט]. שבט יהודה הוא שבט המלכות, והשוואה של יהודה נוגעת למלכות.

משפט השוה לכולכם

את הפסוק "משפט אחד יהיה לכם" מפרשים חז"ל "משפט השוה לכם/לכולכם". כלל זה מופיע בארבע משמעויות שונות:

מקום אחד הוא בעדים זוממים[י]. אביי אומר שעדים זוממים לא צריכים התראה, כי הם רצו להרוג בלא התראה (שהרי האדם שהעידו עליו כלל לא עשה את העבירה) ולא יתכן שהם עצמם יהיו צריכים התראה, שהרי נאמר "כאשר זמם לעשות לאחיו". ומקשים: אם כן, עדים זוממים שהעידו על כהן שהוא בן גרושה, שנענשים במלקות ולא מדין "כאשר זמם" – נאמר שהם צריכים התראה! ודוחים: כיון שנאמר "משפט אחד" לכן יש להשוות את הפרט לכלל ולומר שתמיד עדים זוממים אינם צריכים התראה. הדין הפרטי בטל לדין הכללי.

הקשר נוסף הוא השוואה בין דיני ממונות לדיני נפשות, בשני דינים שלענייננו אומרים אותו עקרון: א. הדין שצריך 'דרישה וחקירה' בעדות נלמד מדיני נפשות, אבל מדאורייתא נוהג גם בדיני ממונות, כיון שנאמר "משפט אחד" (אלא שחכמים הקלו בדיני ממונות, שלא לנעול דלת בפני לווים)[יא]. ב. הדין שקרובים פסולים לעדות נלמד מדיני נפשות ("לא יומתו אבות על בנים, בעדות בנים") אבל כיון שנאמר "משפט אחד" לומדים שגם בדיני ממונות קרובים פסולים. שני הדינים דומים: בשניהם היה אפשר לנסות לחלק בין התחומים (אולי רק בדיני נפשות החמורים צריך דרישה וחקירה, ואולי רק בהם יש פסול של קרובים שחשודים לשקר כדי להציל מעונש חמור וכדו'), ובכל זאת אומרים: אל תחלק, כל עוד אין ראיה ברורה שהתורה מחלקת.

הקשר נוסף הוא לגבי "עין תחת עין", שני עניינים שונים באותה סוגיא[יב]. בתחילה רבי דוסתאי מוכיח ש"עין תחת עין" פירושו ממון, ולא עין ממש, בדרך זו "הרי שהיתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה, היאך אני קורא ביה עין תחת עין? וכי תימא, כל כי האי שקיל מיניה ממונא, התורה אמרה 'משפט אחד יהיה לכם' משפט השוה לכולכם". והגמרא דוחה "דלמא נהורא שקיל מיניה, נהורא אמר רחמנא נשקול מיניה", כלומר אפשר לומר שגם כאשר מצד החיצוניות העינים לא שוות, אבל בפנימיות, האור-הראיה, יש השוואה וזה נקרא "משפט אחד".

בהמשך, רבי שמעון בר יוחאי מוכיח ש"עין תחת עין" פירושו ממון, שהרי מי שהיה סומא וסימא מישהו אחר אי אפשר לקיים בו "עין תחת עין" ממש. והגמרא דוחה, "דלמא  היכא דאפשר אפשר, היכא דלא אפשר לא אפשר ופטרינן ליה", ומוכיחים זאת מכך שאדם טריפה שהרג אדם שלם פטור, ומכאן שבמקום שלא אפשר פוטרים. אם כן, העיקרון הוא שלדון דין שונה בכל מציאות סותר את "משפט אחד" אבל לדון במקום אחד ולפטור לגמרי במקום אחר אין בזה בעיה.

ארבע תפיסות של אחדות

יש כאן התבוננות עמוקה בסוד האחדות, ארבע תפיסות שונות של אחדות. "הוי' אחד" – אותיות י-ה-ו-ה הן ארבע מדרגות בכל מקום, וקודם כל בסוד האחדות עצמה:

הדבר הראשון שלמדנו, בעדים זוממים, שהפרט אינו יוצא דופן אלא בטל לכלל – זו אחדות בדרגת החכמה, י של שם הוי';

העקרון של השוואה בין תחומים, כמו בין דיני ממונות לדיני נפשות, למרות שיש סברא-נטיה לחלק – זהו שויון ואחדות בדרגת הבינה, ה ראשונה בשם הוי'. כח הבינה הוא לחלק, ואומרים לנו שאין לחלק סתם אלא להיות חלק מהאחדות של שם הוי'. האחדות עצמה היא בחכמה, "הוי' בחכמה", ובבינה אומרים לא לחלק אם אין הכרח לחלק;

העקרון של הבדל בין חיצוניות לפנימיות, שגם אם בחיצוניות יש הבדל בכל זאת אם בפנימיות יש השוואה זהו "משפט אחד" – זו תפיסת אחדות של מוחין דזעיר-אנפין, כנגד אות ו בשם הוי'. מוחין דז"א שייכים ל"והנגלֹת לנו ולבנינו", המציאות שלנו שיש בה מבט חיצוני ומבט פנימי, בחיצוניות אין שויון ובפנימיות יש;

העקרון ששפיטה לפטור לא נקראת שפיטה ולא פוגמת ב"משפט אחד" – זו תפיסה של מלכות, ה אחרונה בשם הוי'. למלכות יש את המשפטים, הדינים, "דינא דמלכותא" – או שאתה נכלל בתוכם, או שלא. ספירת המלכות היא הכח שנותן מקום לצמצום, לחלל הפנוי (לפחות דמיון של חלל), אבל יש שם אחדות: אם שופטים אזי כולם אותו דבר, כולם שוים, אבל יש אפשרות של חלל, מי שלא שופטים אותו אלא פוטרים, וזה לא פוגע ב"משפט אחד". המלך הוא אחד, "אחד העם", ובידו לשפוט, משפט אחד לכל, או לפטור לגמרי. בסגנון אחר: או שיש אחד או שיש אפס, והאפס לא פוגם באחד. ועוד, השרש של המלכות הוא ברדל"א בבחינת 'יכולת' – היכולת להאיר היא היא היכולת שלא להאיר בשוה ממש, ולכן יש למלך יכולת לשפוט או שלא לשפוט, והוא הוא. זהו "הוי' אחד" במלכות. "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".